לשמיעת הפרק כפודקסט בספוטיפי:
אין הר גבוה מידי או מקום רחוק מידי לרצי שטח
בספר בראשית ב' פסוק א' כתוב על יום השישי:
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם
וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו
כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות
זה לא שיעור תורה, רחוק מכך.
זה סיפור חמוד על מסע נפלא נוסף שעשינו בגזרת מה שאני קורא לו
"המשלחת של קוקו"
מי שעוקב אחרי פועלי בשנים האחרונות מכיר ומי שלא הנה התקציר.
למעלה מעשור שאני מוציא טיולים ומפגשי טבע על כל סוגי הספורט
בצורה חברתית וחברית.
טיולי משפחות, קמפינגים, גלישת גלים מעט, טיולי סאפ,
פה ושם שחיות וצלילות יפות, בעבר היה אפיזודה קצרצרה
של רכיבות שטח, אבל בעיקר אני מוציא ריצות שטח
לכל מקום בארץ וגם בחו"ל.
ריצות השטח, החקר, הפעילות הספורטיבית בשילוב נוף, טבע
ואטרקציות תמיד היו המועדפות אצלי מבין כל פעילויות הספורט
ומפגשי הטבע.
יש כאלו גולשי גלים שברגע שיש גלים הם זורקים הכל
ורצים לים לגלוש, או כאלו שרודפים אחרי שיטפונות במדבר
או כאלו בארה"ב שרודפים אחרי הוריקנים.
אז הפאשן שלי הוא ריצות השטח, בכל צורה, בכל מתכונת,
בכל עונה ובכל מזג אוויר.
היתרון הענק אצלי ובענף ריצות השטח זה שאין זמן "נכון"
תמיד זה נכון ותמיד מתאים.
אם חם רצים לאט יותר ומשלבים טבילות במעיינות לאורך הדרך.
אם קר רצים במדבר, אם יש פריחה עולים צפונה,
אם יורד גשם זה אקשן וחוויתי וגם יוצר לנו אחלה של גבי מים במדבר
אז שווה את המחיר של הירטבות בריצה.
בכל עונה, בכל מזג אוויר, בכל מקום!
אתם יודעים שמן הסתם שחיינים צריכים ים או מקור מים,
רוכבי אופניים צריכים שבילים נוחים ויש להם בעיה
עם גדרות לאורך הדרך,
אבל רצי שטח דורסים הכל!
שום דבר לא יכול לעצור אותנו.
לא גדר, לא הר, לא עמק, לא תהום ולא מצוק,
רצי שטח עוברים הכל ויכולים הכל.
אין הר גבוה מידי ואין מקום רחוק מידי.
זה למה אני כל כך אוהב את הספורט הזה!
אם אין גדר וקוצים זה לא קוקו
יש אמירה בחבר'ה שרצים איתי שאם אין קוצים במסלול
או איזה גדר או שניים על הדרך זה לא נקרא קוקו!
עכשיו תראו…
זה לא שאני עושה בכוונה כן?
אבל רצי שטח דורסים הכל (בצורה חוקית וחיננית, תוך שמירה על הטבע
במקסימום, חשוב לציין)
ואם שמו גדר לא חוקית על השביל (דבר שקורה יותר מידי פעמים
בארץ ובעיקר בצפון) אז צריך לעבור אותה.
עכשיו רגע, לפני שאתם קופצים עלי על גדרות וחקלאים
או כל סוג אחר, ראשית תקפצו על הגדר ולא עלי.
צוחק, אבל מי שמטייל מכיר, יש הרבה פעמים גדרות על שבילים
מסומנים ורשמיים של קק"ל על מנת למנוע מחיות לעבור או למנוע
כניסה של כלי רכב וכדומה.
אבל מן הראוי שישאירו שער להולכי הרגל, או אפילו סולם
שמטפס מעל הגדר כמו שנתקלתי פעם בטיול והיה מגניב ממש.
כשאני יושב על המפות ומתכננים מסלולים אני מנסה להתחשב
בעובדות הללו.
אני כבר למוד ניסיון להבין איזה שביל יהיה לנו בעייתי ואיזה נוח,
באיזה יש חשד שיהיו קוצים שורטים מעצבנים ובאיזה לא.
לפעמים אני מתחשב בזה ועושה עיקוף ולפעמים נכנס בדוך
"ומשלם את המחיר" כדי לא לעשות עיקוף גדול מידי
או כי אין ברירה על מנת להגיע לנקודה שאני רוצה להגיע.
אם אני צריך להגיע לאיזה מעיין, איזה מפל חבוי, תצפית מעניינת
או לבדוק איזה מקום שמעניין אותי, אני אנסה לבנות את הציר
תנועה הכי קל שאני יכול לשם, אך לפעמים אין ברירה והדרך לשם
שופעת קוצים או דרכים מסוכנות על שפת תהום.
אבל אין מקום שרץ שטח לא יכול להגיע כבר אמרנו לא?
משלחת קוקו למשימות מיוחדות
למעלה מעשור שאני מרים ריצות שטח ארוכות במיוחד
למאות רצים ברחבי הארץ ובעיקר בצפון שהוא אזור
מאוד נוח ללוגיסטיקה מאחורי הקלעים.
הוצאתי 13 מסעות ריצת אולטרה בארץ ישראל
למרחקים שמגיעים עד 80 ק"מ ביום תנועה אחד
ועד 130 ק"מ ביומיים של ריצה רציפה בטבע.
וכשאני אומר מסעות זה אומר ברמת מרוץ רשמי
ואף יותר פשוט בצורה חברתית אך מושקעת ברמה מקצועית.
מאות רצים שיוצאים למסע ריצה.
מסע ריצה מנקודה לנקודה בכך שהם מתחילים לרוץ
במקום אחד ומסיימים אחרי 80 ק"מ במקום אחר,
כשבדרך מחכים להם מתנדבים נהדרים שבאים לתמוך
בהם באתגר הגדול שלהם עם אוכל מכל טוב ושתייה קרה.
כשרצים כאלו מרחקים בכמה שעות, אתה רוצה ובעיקר צריך
להיות "קל" עד כמה שניתן.
אתה רוצה לקחת את המינימום ההכרחי על הגב כי כל גרם
מכביד ומשפיע על התוצאות שלך.
אתה לא יכול לסחוב כל כך הרבה מים על הגב ועדיין
להצליח לרוץ בצורה מספקת ולכן אתה חייב להצטייד
לאורך הדרך.
אם אתה רץ ספרטני, לבד או בחבורה אבל לא בריצה "רשמית"
אתה צריך לתכנן לעבור בברזים שנמצאים לאורך הדרך במקומות
טיול כמו בשביל ישראל, או לעבור בתחנות דלק עם חנויות נוחות
או במקרה הפחות נוח זה להטמין ציוד, מים ואוכל לצידי הדרכים
שתעבור בהם אח"כ וכמובן לחזור בסיום לאסוף את מה שהשארת.
אבל במסע ש – קוקו (אני) מארגן, אני דואג להם לזה עם מתנדבים
נהדרים שבאים עד לנקודות רחוקות בארץ ועומדים בשמש
הרבה שעות רק כדי לתמוך בקהילה האדירה הזו.
רשמתי וסיפרתי על הצדיקים האלו בסיפורים הקודמים
ומי שרוצה לקרוא על כך יכול לראות באתר בלשונית של –יומן מסע.
כל מסע כזה שאני מרים, לוקח לי חצי שנה של הכנות!
חצי שנה!
זה המון זמן ואנרגיה וגם על זה סיפרתי לכם בעבר.
זה לארגן ולמצוא מתנדבים שיוכלו לעזור לנו,
זה לדאוג לאוכל ושתייה שיחכו במסלול,
לדאוג לקרח בימים חמים ולמשהו חם בימים קרים,
זה לארגן אוטובוסים שייקחו את הרצים מנקודת הסיום
לנקודת הזינוק כי זה מסע מנקודה לנקודה,
זה לרשום את כל הרצים ולדאוג לרשימות מסודרות
ומורכבות כדי שלא נשכח או נאבד אף רץ.
המסעות האלו הם תמיד למרחקים משתנים.
לא כולם רצים 80 ק"מ.
זה מתחיל מעשרה ק"מ ומטפס בכל מיני מקצים
עד לכדי המקצה הארוך ביותר.
זה יכול להיות מקצה עשרה ק"מ, 15 ק"מ, 20 ומשהו,
30 ומשהו, מרתון 42 ק"מ, 50 פלוס וכן הלאה וכן הלאה.
כל האופרציה הזו דורשת רישום וניהול מדוקדק.
להבין איזה מקצה כל רץ מתכנן לעשות כדי להבין באיזו
תחנה הוא אמור לעבור ואיפה צריך לחכות לו.
רץ שעושה מקצה 42 ק"מ אמור לעבור שלוש
תחנות מתנדבים בדרך אך לא להגיע לרביעית שנמצאת במרחק 50 ק"מ.
רץ של 20 ק"מ יעבור רק תחנה אחת למשל וכן הלאה.
הבנתם את הנקודה.
אבל מה שדורש הכי הרבה זמן ומחשבה, זה המסלול!
יש לנו כמה שבילים ארוכים בישראל שכבר מוכנים
למסעות ארוכים.
שביל הגולן, שביל ים אל ים, שביל רמות מנשה,
שביל ישראל כמובן ועוד כמה שאולי שכחתי כרגע.
אבל בשביל להוציא 13 מסעות רשמיים ועוד אינספור
לא רשמיים, מתוך רצון של לגוון ולא לחזור על עצמך,
אתה צריך ליצור יש מאין.
אם אני אהיה רגע לא צנוע וכנה,
אוכל להתגאות שיצרתי כמה שבילים ארוכים חדשים
בישראל שיכולים להוות שימוש לאלו המחפשים טיול
בדמות טרק שמתפרס על כמה ימים כמו השבילים הקיימים.
סיפרתי לכם בעבר ואספר לכם שוב.
אני אוהב כמו חייט שיושב לתפור בגד מרהיב,
לשבת על מפות הטיולים ולתפור מסלול מרהיב.
אני אוהב לשבת על המפות ולנסות לחבר שבילים
ואטרקציות לאורך הדרך לכדי מסלול אחד ארוך
שנבנה בקפידה תוך דגש על העניין שבדרך,
נוחות הריצה או ההליכה בשבילים, הקושי הנדרש,
הנוף והאטרקציות לאורך הדרך ושיתכנס למרחק
שסביר לבצע באותו הריצה או הטיול.
זה לא כזה פשוט לחבר שבילים.
צריך לחשוב על היגיון ולקחת בחשבון את כל הפרמטרים
שציינתי קודם לכן.
בעיקר צריך לזכור, משהו שאני לפעמים שוכח,
שבסופו של דבר צריך לרוץ את השביל הזה!
אם אתה בונה מסלול קשה מידי, או עושה אלתורים
לאורך הדרך, סתם מותח קווים בין נקודות,
אתה תצטרך לעבור שם.
אם לא תהיה דרך לעבור אתה תתקע.
לפעמים זה מצחיק, לפעמים אפשר לעקוף
אבל לפעמים לא.
אם אתה באיזה מצוק או איזה נקיק צר,
לא תמיד תוכל לטפס או לרדת למטה.
לפעמים זה יכול לעלות לך בעוד כמה שעות מסע,
זה דבר מאוד קריטי כשאתה לוקח בחשבון
כמות מים ושעות אור כשאתה יוצא לדרך.
סיפרתי לכם בעבר על המסלול ששבר אותי.
המסלול בים המלח שהחזיר לי את טראומות הצבא
והצליח להביס אותי ושרדתי בזכות הפרטנר שאיתי
וכמה החלטות קריטיות שלקחנו בדרך שהצילו אותי ממש!
גם אותו יש באתר שלי ובספוטיפי שלי והוא מאוד מומלץ
ומענין לכל מי שמטייל.
לצד 13 המסעות הרשמיים שהוצאתי.
הוצאתי עשרות רבות של לא רשמיים.
מסעות שרציתי לחקור או להתמודד עם אתגרים.
כשאני יושב על המפות, לפעמים נבנה אצלי רצון לאתגר את עצמי,
לחבר כמה שבילים לכדי מסע אחד מופלא שייקח אותי לדרך מיוחדת,
לראות בדרך דברים ולפעמים להגיע למקומות שקשה להגיע אליהם,
מקומות שהם רחוקים מכל כלי רכב והדרך היחידה זה גיפ או ברגל.
בגלל העובדה הזו המצאתי את "המשלחת של קוקו"
לא תמיד יש לי כוח, רצון או יכולת להרים אירוע ריצה מושקע
כמו שסיפרתי לכם קודם.
אוטובוסים, תחנות הזנה שיחכו לרצים בדרך וכל ההפקה.
לפעמים השטח לא מאפשר את זה ואתה צריך לסחוב
ציוד ומים על הגב למרחק של גם 40 ק"מ.
זה כמובן לא אופטימלי ולא מתאים לרוב הרצים אבל לחבר'ה
החזקים זה בהחלט עובד ואפשרי.
דרך אגב, כשאני אומר חבר'ה, אין לזה הגדרת מין,
גבר או אישה, זה תקף לכל המינים ויש רצות שטח
סופר קשוחות וחזקות בארץ, גאווה של ממש רק לצערי
לא מספיק כמו המין הגברי בתחום הזה.
במקרים של אתגרים כאלו אני מגייס את החבר'ה החזקים,
אלו שאני יודע שאני לא צריך לדאוג להם, אלא שאני שולח להם
מסלול ומיקום ואני יודע שהם יגיעו לנקודת הסיום.
אלו אתגרים שאין אפשרות להתעכב יותר מידי,
או להיות ה"חלש" בחבורה.
תמיד יש מנעד של רצים ותמיד יהיה את המהיר ואת האיטי
אבל במקרים כאלו חשוב שהפער בין שני אלו יהיה מצומצם
ככל הניתן בניגוד לריצות הציבוריות הגדולות ששם הפער יכול
להגיע עד לכדי שעות.
כשאתה חוצה מדבריות או הרים צפוניים, אין לך זמן או יכולת
לדאוג לרץ שנתקע מאחור או רץ מהיר שברח קדימה ואיבד את דרכו,
אתה רוצה שהמסע יהיה חלק ככל הניתן והחבורה תנוע יחסית ביחד.
זה לא מתאים לכולם.
זה לא יתאים לחבר'ה שלא עומדים בעומסים כאלו,
או חבר'ה שלא מהירים מספיק ביחס לחבורה שיוצאת לדרך.
בעוד רץ מהיר יכול לרוץ לאט עם כולם, רץ איטי לא יכול להתקדם
יותר ממה שהוא מסוגל.
אבל גם רצים מהירים הם בעייתיים לפעמים.
חלקם לא אוהבים להימרח, הם רגילים לזנק ולרוץ מהר
בלי סבלנות להתעכב למי שאיטי מהם.
ויש גם את חסרי הסבלנות ללא קשר למהירות.
הם יוצאים לריצה או אימון ריצה בשביל הריצה עצמה
ופחות מעניין אותם מה עוברים בדרך, או יותר נכון לומר
לא מתעכבים על הדרך.
הם מסוגלים לראות נוף מרשים ובמקרה הטוב לתת תמונה
ולהמשיך הלאה.
הם לא יכנסו למקורות מים, לא יפעילו פנס בכניסה למערה מיוחדת,
או יבדקו מה מסתתר בתוך המבנה.
בגלל העובדות האלו, אתה צריך לבנות צוות שמתאים
בכל הפרמטרים האלו כשכל אחד מתגמש מעט לטובת החבורה
ולטובת הצלחת המסע הזה כי הוא הולך להיות מסע מיוחד
שמעטים זוכים לעשות.
כחלק מההכנות, בניית המסלול המאתגר והמחשבה
על כל הדברים, אני גם מקפיד בבחירת הצוות.
לא תמיד זה נעים אך זה הכרחי כשאתה יוצא לדרך
שהולכת לבחון את גבולות הגוף שלך.
זילות של רצים
אותי לא מעניין מספרים יבשים בכל מה שקשור לריצות.
הרבה רצים, כביש ושטח, מתכננים תוכניות ויוצאים
לריצות מדודות מרחק.
מספרים מדויקים ומתוכננים מתוך מטרה של אימון
או קיבעון מחשבתי.
אני גם עושה את זה.
אני גם לפעמים רץ לפי תוכנית שאני מתכנן ובונה
מהניסיון הרב שלי.
זה בעיקר כשאני הולך להתמודד עם אתגרים מאתגרים
וקשים כמו שרצתי 100 ק"מ או המסע של ה -200 ק"מ שעשינו,
או הניסיון שלי לרוץ 300 ק"מ כפי שאני מספר בהרצאות שלי.
אבל, ויש פה אבל גדול…
בכל מה שקשור לטבע אני נותן לטבע להחליט עלי.
אני פשוט נהנה או "משלם" את המחיר של השביל.
אם אני רוצה לעשות איזה שביל מיוחד או לעבור דרך
מסוימת כדי להגיע לאיזו נקודה יפה אני מנסה לבנות
את השביל הכי מתאים למגבלות שהריצה מוגבלת בהם
ולפי הפרמטרים שסיפרתי לכם קודם לכן.
בסופו של יום, יש לנו רק 24 שעות ביממה.
יש לנו בערך 16 שעות אור יום תלוי בעונה,
יש לנו כמה שעות חושך שצריך פנס על מנת לרוץ,
יש לנו מגבלות פיזיות של ריצה למרחקים ארוכים
שצריך לקחת בחשבון אם זה התזונה, המנוחה,
מהירות הריצה ועוד המון פרמטרים.
לדוגמא שביל שהוא נוח לריצה בלי יותר מידי
סלעים או דברים שמגבילים אותך בתנועה,
אתה תוכל לרוץ כמעט 200 ק"מ באותם 24 שעות.
כן, אני יודע, המספרים משוגעים,
אבל אני מדבר איתכם על רצי השטח הרציניים
והקשוחים.
אבל אם השביל הוא מאוד טכני, שופע עליות, ירידות,
דרדרות, סלעים, קוצים, צמחיה, שבילים צרים
או אטרקציות ונקודות עניין, יכול להיות מצב שייקח
לך להתקדם ק"מ אחד בודד כמעט שעה!
שעה! לקילומטר אחד בודד!
אלו הדברים שאתה צריך לקחת בחשבון.
בסופו של דבר יוצא לך מספר מסוים.
מרחק ריצה מסוים שבתוכו כלול העליות
שאתה צריך לטפס וגם הירידות לאורך הדרך
שגם משפיעות לך על השרירים והעייפות.
אני לא אחפש בכוח לעשות את המסלול הכי קשה
שיש רק כדי לספר לחבר'ה איזה קשוח אני
שעשיתי כזה מסלול ארוך,
או לטפס סתם מקומות לא הכרחיים בשל אותה הסיבה.
אך יחד עם זאת, אני גם לא אוותר על נקודות עניין
שרציתי להגיע אליהן רק בגלל שזה קשה או ארוך מידי.
אם מה שיצא לי זה מסלול של 90 ק"מ, אני אצא ואתמודד
איתו בצורה הכי טובה שאוכל עם אימונים מתאימים.
אך אם יצא לי מסלול קצר של 30 ק"מ (כן אני יודע,
לא כולם 30 זה קצר) לפעמים צוחקים על אנשים
ששואלים אותי כמה רצתי בבוקר לפני שנפגשנו,
ואני אומר להם "קצר" ושואלים אותי מה זה קצר?
ואני עונה: "בערך 17\18 ק"מ"
אם יצא לי מסלול קצר או לא קשה, אז "הרווחתי"
אני לא אעשה אותו קשה במיוחד רק בשביל
שהמספרים בסוף יהיו מרשימים.
לצערי רוב רצי השטח, בעיקר אלו שלא באו
מעולם הטיולים, לא מכבדים את המרחק,
את המסע ובעיקר מחפשים את "המספרים" היבשים.
אלו רצים שמשתמשים בטבע ובשטח ככלי למטרת האימון
ולא יוצאים לשם כדי לספוג את הטבע.
המהות והעיקר הוא האימון והריצה ולא הטבע.
אצלי זה הפוך.
לרוב אלו רצים שבאים מעולם ריצות הכביש,
כאלו שרצו לגוון בריצות או כאלו שנגררו אחרי
כולם שיוצאים לשטח.
אלו הרצים שלא ייסעו רחוק רק כדי לרוץ בשטח.
הם ייסעו ליער או הטבע הכי קרוב אליהם כדי
לעשות את האימון שלהם ולחזור הביתה.
אם הם נוסעים רחוק זה בתנאי שהריצה
תהיה "משתלמת".
הרבה רצים אומרים לי:
"לנסוע עד לשם בשביל לרוץ 10 ק"מ?"
אני תמיד אומר להם, כן!
ברור!
המהות זה לאן מגיעים לא כמה רצים.
יתרה מכך,
אם העשרה ק"מ האלו ייקחו לך שלוש שעות ריצה
כי משולב שם עלייה רצינית או חציית נחלים
או מעבר בשבילים מאוד טכניים שכל צעד
לוקח זמן זה יהיה טוב יותר?
זה לא נתפס בעיניהם שמרחק "קצר" שכזה
אמור לקחת כל כך הרבה זמן.
זה ההבדל בין ריצת אימון בשטח
לבין ריצת שטח בטבע.
הרי אם נסע לטיול משפחתי בשבת עם חברים
אנחנו כן נסע רחוק ולא נלך כל כך הרבה במרחק,
אנחנו כן נסע לאיזה נחל בשביל לצעוד עשרה ק"מ
או לרוב אפילו קצר מזה שלא לדבר על מסלולים
קצרצרים וקלים רק כדי שיהיה קל עם הילדים
ונחזור הביתה לשנ"צ,
אז למה בריצה זה חייב להיות שונה?
העיקר זה החוייה ומה סופגים ולא המספרים
כדי לספר לחבר'ה.
בעולם ריצות השטח יש משפט שאומר
"אם זמן הנסיעה הוא יותר מזמן הריצה,
זה לא כדאי"
כלומר אם הנסיעה היא שעה לכיוון,
הריצה בהכרח צריכה להיות מעל שעתיים.
אני כמובן לא מסכים עם זה בעליל,
אבל הבנתם את הנקודה של הקיבעון
של אנשים בתחום הזה.
והאמת זה לא רק בתחום הזה.
אם תחשבו על זה לעומק, אתם תבחינו
במקובעים בכל מקום שאנחנו נמצאים
אם זה בעבודה, בחיי החברה, בחוגים או בתחביבים.
האמת שבכל אחד ולכל אחד מאיתנו יש מקובעות
בנושא או בתחום מסוים בחייהם.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם
אני לא בחור דתי, אפילו לא מחשיב את עצמי מסורתי,
אולי ההפך הגמור או רחוק מכך.
זה לא שיש לי בעיה עם הדת, טוב אולי כן,
אבל זה בעיקר עניין החופש, טבע מרחבים וההגבלות
שהדת מביאה איתה.
אני לא נכנס לדיון דתי האם זה הגבלות, האם זה טוב
או רע או כל דבר כזה, רק מספר על המשנה והילדות שלי.
אבא שלי ז"ל הגיע מבית מסורתי ואחרי החתונה עם אמא
שלי זה היה על אש קטנה בבית ואפשר להגדיר שהבית
ניסה להתנהל כבית מסורתי.
אבא שלי ואמא, כמוני, אהבו לטייל.
בכל הזדמנות ולכל מקום.
שניהם עבדו בבית חולים בלינסון כל חייהם והשתתפו
בחוג לעובדים בשם "חוג משוטטים" שזה למעשה כל חודש
טיול מאורגן מטעם העבודה בכל רחבי הארץ.
כל המשפחה שלי, אחי ואחותי עברו שם, כל אחד בגילו
עד גיל ההתבגרות +- ורק אני נשארתי עד הגיל הכי מאוחר
יחסית.
ככה זה שהטבע והטיולים בוערים בדמך.
מי שאוהב לטייל הרבה לא יכול לשמור שבת,
זה פשוט לא עובד.
אבל שוב, לא נכנס לדיון דתי, פשוט העובדות הן
שמי שרוצה לטייל הרבה ובלי לקחת חופש כל הזמן,
הוא יכול לטייל או בשבתות או בחגים.
אפרופו חגים.
אצלנו שמרו על החגים, אבא שלי ניסה להנחיל לכולנו
בחוסר הצלחה, אם כי אני לא בטוח במאת האחוזים
שזה היה משמעותי בשבילו מעבר למסורת הכללית.
אני בעיקר זוכר את החגים שבילדותי הגדרתי אותם
כחגים "הכבדים".
פסח למשל שצריך לנקות את כל הבית בטירוף,
לסגור את כל החמץ הכל כך טעים שאהבתי לאכול בצד
ולאסור עלי לאכול אותו, רק את המצות היבשות האלו.
משהו שאף פעם לא הבנתי למה חובה.
בסדר, הבנתי חג, אבל מה הסיפור הגדול?
יום כיפור כמובן.
כיף, נוסעים באופניים אבל אבא מתעקש שאבוא לבית הכנסת.
איף, זה כבד.
זה לא עניין אותי יותר מידי.
הייתי ילד והייתי שובב, והיו לי הפרעות קשב וריכוז קשות.
לא יודע אם הבחנתם בזה.
אחי שגדול ממני בשבע שנים היה מגיע עם אבי לבית הכנסת
כדי לכבד והיה קורא איתו בספר כשאני התרוצצתי בגינה
ובין הספסלים משגע את כולם ולפעמים יושב ועושה את עצמי
קורא כשנתנו לי ספר ביד והצביעו לי על המילים הלא ברורות
שכולם צעקו.
אבל מה שאני זוכר הכי הרבה זה הקידוש.
המשפטים שנתקעים לך בראש ללא הקשר.
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם
המשפט הזה שעובר בקידוש שישי נתקע לי בראש.
לא כי אני מבין מה זה אומר או שזה מעניין אותי בצורה
כלשהי אבל ככה המוח שלי עובד שהוא נתקע על משהו.
אז הלכתי לגוגל לבדוק האם מה שאני חושב זה באמת הפירוש
והאמת שזה יצא יותר מדויק ממה שחשבתי!
אני מתמצת לכם את הרעיון הכללי:
חטיבת פסוקים זו, המתארת את השלמת מעשה הבריאה ויצירת יום השבת.
חמשת הפסוקים הללו מופיעים בספר בראשית בסיום תיאור מעשה הבריאה.
הקטע בנוי בצורה של סיפור בפני עצמו עם פרולוג ואפילוג,
כשגוף הסיפור הולך ומתעצם כאשר יש סיכום כללי של מלאכת הבריאה.
בגוף הסיפור מתואר המעמד הנשגב של הבאת הבריאה לידי שלמות –
אלוהים מכלה את המלאכה, שובת ממלאכה ומברך את היום השביעי.
בפסוק החותם – האפילוג – יש סיכום הכולל את כל המתואר בקטע
ונתינת הסבר למעמדו של יום השבת.
ופה זה נהיה מעניין!
בפסוק האחרון יש גם תחושה של תנועה שנעצרת אך רוצה להמשיך בכח האינרציה.
אלוהים שובת ממלאכה, כלומר מרוצת היומיום נפסקת והעולם נכנס לרגיעה ולמנוחה,
אך לעומת זאת בסיום הפסוק נאמר "ברא אלוהים לעשות",
כלומר הבריאה אינה יכולה לשבת בחוסר מעש,
ובמוצאי השבת היא תשוב לתנועה המתמדת שלה.
הבנתם?!
הבריאה לא יכולה לשבת בחוסר מעש!
אני לא יכול לחכות למוצאי השבת או בכלל לחכות.
אני עם קשב וריכוז ועם רעב תמידי שלא יודע שובע.
הנה, יש אסמכתא!
אז בניתי צבא משל עצמי (משלחת הקשוחים של קוקו)
ויצאתי למסע בריאה בעקבות היצירה.
הבנתם את התורה בצורה לא נכונה
אמנם אמרתי שאני לא נכנס לדיון דתי אבל אני אולי
הולך לעצבן כמה דתיים מאמינים.
אבל הדתיים המשכילים יקבלו את זה בברכה
שכן מהות הדת זה לשאול שאלות, זה לתהות ולהעלות
דיונים בנושא ולהחכים אחד את השני.
אני רואה את היצירה הזו של אלוהים כמתנה שלו אלינו.
בהשקפת העולם שלי פירשנו לא נכון את התורה.
אלוהים השקיע, טרח ויצר פלא וטבע כזה משוגע,
כזה מטריף ועוצר נשימה.
ולא רק טבע הוא יצר, הוא יצר טעמים, ריחות,
מראות, עמים, תרבויות מחשבות ושלל דברים בעולם.
הוא נתן לנו יום חופשי בשבוע – השבת,
כדי שנוכל לטייל ולראות את היצירה שלו ולא בשביל
שנשאר בתחומי החצר שלנו.
אבל זה לא הדיון.
איש באמונתו יחיה, אני רק מספר לכם על ההשקפה שלי.
אני רוצה לחוות, לטעום, לראות מה שהעולם הזה מציע,
מה שאלוהים בנה לנו כאן ובחר בנו מכל עמים.
אבל בואו לא נתפזר.
באנו לדבר טבע ומסעות,
אז תנו לי לקחת אתכם למסע האחרון שעשינו,
משלחת קוקו מברעם לנחל דישון.
לקחתי צבא קטן, ביום שישי מכל מלאכתו ויצאנו לדרך.
הסיפור המלא בפרק הבא.