לפעמים הם לא מצליחים לצאת מהמכונית,
זה מה שאחד השחקנים אמר לכוכב הסרט, אחרי שזה ניכר
שהוא בסוג של התמודדות לא טובה שמשפיעה על הסביבה שלו,
אחרי שאיבד את חברו.
לשמיעת הפרק בספוטיפי:
הסרט המעולה פורד נגד פרארי יצא לאקרנים בשנת 2019
ואני זכיתי לראות אותו בטיסה רק כעת, אחרי שחזרתי משלושה שבועות
של טבע, אקסטרים וריצות שטח במדבריות של ארה"ב.
המסע שלנו בארה"ב היה עמוס וגדוש בצורה מוגזמת!
היה מדהים, היה מתיש, היה יפה והיה מתסכל, היה בו הכל מהכל.
אני אספר לכם מה עברתי ועברנו שם בהמשך, אבל הדבר הניכר
והמשמעותי שעברתי שם זה היה ניתוק, זה היה כניסה למשימה מיוחדת.
כמו שגבעת חלפון בורחים למילואים כדי לברוח מהחובות כמילות השיר,
חו"ל מאפשר לרבים מאיתנו את אותו הפתרון והתרפיה.
אצלי זה ההרים.
זה לא סוד שמי שעוקב אחרי ואחרי הסיפורים האחרונים שפרסמתי,
יודע שבמלחמה האחרונה נפצעתי שוב.
הפעם בצורה הרצינית ביותר.
או שאולי פשוט זה היה הקש ששבר את גב הגמל,
אבל מאז אותו פיצוץ אני לא מצליח לחזור לתלם שאני רוצה.
החברים שאיבדתי באירוע שלי ובאירוע שהגיע כשבועיים אחריו
עדיין לא מרפים ורודפים אותי, לא מאפשרים לי לשחרר ולחזור
לשגרה.
מציאות חדשה הם קוראים לזה.
נכות מוכרת אומר משרד הביטחון,
ואני רק נשאר לדפוק את הראש בקיר ולהתמודד עם השיט החדש הזה.
לצערי זה לא דבר חדש לי.
לא הפציעה הראשונה ולא הסנונית הראשונה של התמודדויות
עם השיט מהעבר.
סיפרתי לכם בעבר שזאת לא הפציעה הראשונה ולא השדים הראשונים
שמגיעים לבקר.
פשוט כל השנים הדפתי והדחקתי, צעקתי לחלל והמשכתי הלאה
מבלי לראות את הפגיעה שאני משאיר מאחורי גבי כשאני
ממשיך הלאה "לכאורה"
רק אחרי הפעם הזו, הבנתי את מה שהרגשתי כל השנים ולא טיפלתי בזה.
אז הפעם אני מטפל, או לפחות מתמסר למה שמציעים לי אם כי אני
לא מרגיש שזה עובד.
"תן לזה זמן" הם אומרים.
אבל אני עם הפרעות קשב וריכוז קשות לא סבלני, אני רוצה תוצאות,
אני רוצה את קובי הישן לפני הפציעה.
עד שיגיע "הזמן" הזה, אני עושה מה שעשיתי עד עכשיו
בניסיון נואש לדחוף את השיט הזה למטה ולכבות את האש השלילית
הזו שבוערת ומפציעה כל הזמן,
אני יוצא להרים.
כשאני יוצא להרים זה כמו משימה.
אני מפעיל שעון ניווט ויוצא להרפתקה שמשאירה אותי חד,
ממוקד, מפוקס ופעיל, ממש כמו פעולה צבאית.
הסכנה אורבת בכל פינה, המקרים ותגובות מופיעים בכל
אלתור בשטח שאתה לוקח.
כשאתה בהרים אתה לא חושב על שום דבר חוץ מהצלחת המשימה
שזה להגיע כמו שיצאת לנקודת הסיום שלך.
אין שגרת חיים, אין בעיות של היום יום, אין התמודדויות,
או כל דבר שמעיב לך על הנשמה והראש.
כאן אתה מפוקס במאתיים אחוז על המשימה שאתה נמצא בה.
לא סתם קשה לכל כך הרבה לוחמים לחזור לשגרה אחרי
כל כך הרבה ימי מילואים במלחמה המתישה הזו.
וזה עוד לפני שאני מדבר על הפצועים, על קרבות האש,
איבוד החברים מול העיניים, מספיק שאתה במשימה אחר משימה
שהן עם סיכון חיים גבוה ואתה דרוך בכל שריר בגוף,
פתאום לשבת במשרד לנסות להתרכז על איזה דוח טיפשי
שאף אחד לא יקרא אח"כ, זה מאתגר.
לך תסביר להם שאם הדוח בצבע כזה או אחר זה מזיז לך את קצה האף
אחרי שהרמת חתיכות מחבר שלך שהתפוצץ לך מול העיניים לפני שבוע.
טיסה 002LY לישראל
עליתי על טיסת אל על אחרי שהטיסות עם החברות הזרות בוטלו לי כמובן.
לשמחתי הצלחתי למצוא טיסת אל על במחיר כפול אבל עדיין בגבול הסביל
על מנת לא לפספס את המסע במדבריות של ארה"ב שחיכיתי לו תקופה
ארוכה וקצת השאיר לי את הראש מעל המים בימים קשים.
היו לפני טיסה של 15 שעות ללוס אנג'לס ובחזור 10 מניו יורק.
מאוד חששתי מהטיסות האלו, כל כך הרבה שעות סגור במקום,
לא יכול לברוח לשום מקום, עם אנשים סביבי, בלי שום פינה
לברוח אליה כמו שאני עושה הרבה פעמים ביום יום.
הכנתי כל כך הרבה תוכניות גיבוי למקרה שיהיו בעיות.
הורדתי סרטים וסדרות, העברתי מלא תוכן גולמי לטלפון
ש ערוך סרטונים להעלות לרשתות, הכנתי נשנושים
לקצת הסחת הדעת דרך הלסת, הבאתי כמה סוגי אוזניות
אחד לכל מכשיר וטאבלט, כדורי הרגעה שאני לוקח כחלק מהטיפול,
ועד כמה תרופות כאלו ואחרות שאני נוטל מאז הפציעה.
לשמחתי עבר בשלום, בלי דרמות מיותרות, רק עם קשיים
רגילים נורמטיביים בטיסה שכל כך ארוכה.
אבל זה היה רק ההלוך,
בחזור היה בלאגן.
בטיסה חזור חיפשתי סרט במולטימדיה של המטוס.
סרט שיצליח להחזיק את הפרעות קשב וריכוז שלי,
משהו מעניין שיעביר לי את הזמן ואוכל לראות אותו בחלקים
כי אני אף פעם לא מצליח לראות סדרה או סרט במכה אחת,
אני מאבד סבלנות וחייב לעצור, לשנות התעסקות ולחזור לזה אח"כ.
1, 2, ,3 בום
מאז ומתמיד אהבתי סרטי פעולה.
כמה שיותר מוגזם, גדול, מושקע, דמיוני ומופרך.
סצנות שאתה אומר "נו בחיית"
כמה שיותר פיצוצים, מכות, יריות, אקשן קיצוני, מהיר וכואב.
אבל במציאות, כשזה קורה לך ועליך זה פחות נעים.
בסרטים, כשהגיבור שורד פיצוץ אחרי שהוא עף באוויר מההדף
ותמיד שמים רעש כזה גבוה צורם באוזניים וטשטוש בעיניים,
הגוף עוד בהלם והגיבור מתנדנד מנסה להתאפס על עצמו,
במציאות זה בדיוק ככה, רק בלי ההתאפסות.
במציאות אתה צריך עזרה ואתה לא באמת יכול לצאת ללחימה
ממושכת.
במציאות אתה באדרנלין, יש לך כמה דקות של חסד
אבל אח"כ הרגליים שלך הם כמו ספגטי ואתה חייב עזרה.
בסרטים כשמראים לך שעוד רגע יהיה פיצוץ ממטען שהניחו
בסצנה הקודמת, זה מגניב, זה מלהיב לראות את הפיצוץ.
במציאות כשאתה זה שעף מזה, זה פחות כיף ועושה חשק.
לי זה קרה פעמיים! במציאות!
בטיסה דפדפתי בין הסרטים ונתקלתי במהיר ועצבני 10.
עוד סרט פעולה מוגזם ודמיוני שעבר כל גבול אבל תמיד
כיף לראות.
רק שלא זכרתי אם ראיתי כבר.
וזה סרט שקשה לראות פעמיים בגלל כל השטויות שבו
וגם לא יודע אם הייתי במוד אליו.
אז הרצתי לאמצע הסרט לראות אם אני מזהה סצנות.
כמובן שצחוק הגורל ועל מה נפלתי?
הרע, גייסון מומואה האגדי באמצע מרוץ מכוניות
מול וין דיזל וכמובן הרכב השלישי של האישה התורנית
שדיזל אמור לבחור בין להציל אותה ולתת לרע לברוח,
או להפך.
אתם יודעים, הסיטואציה הקלאסית בכל הסרטים של טוב או רע.
אבל מה העניין? מה הסכנה שאורבת לאישה התורנית הזו?
נכון, מטען שמוצמד לה לרכב, רגע לפני פיצוץ.
צחוק הגורל או לא?
כמובן שדיזל בשנייה האחרונה מציל את המצב והרכב מתפוצץ
אחרי שהוא משך אותה באוויר כמו לוליין בלי כוח כבידה
והרכב מתעופף לו בצורה נוחה לצד השני ומתפוצץ.
טוב, ראיתי את הסרט הזה ורכבים שמתפוצצים יש לי במציאות,
בוא נבחר סרט אחר.
פורד נגד פרארי, או זה לא ראיתי וקאסט השחקנים נראה מבטיח.
שמעו, זה סרט פשוט טוב!
מאוד ממליץ בלי שום קשר לסיפור שאני מספר לכם כעת.
מרגש, מעניין, מותח, מגניב.
שמאלצי אמריקאי אבל כשזה מבוסס על סיפורי אמת זה לרוב טוב
כי כמות ההגזמות פוחתת.
אבל הוא לא עבד על המצב הרגשי שלי טוב.
הייתי צריך להחזיק מאוד חזק כדי לא לחטוף התקף חרדה
באמצע המטוס.
לך תסביר לכולם מה מצבך כשאתה באמצע התקף ומה
אתה צריך או לא צריך מהם את העזרה.
אין לך פה את הסביבה התומכת שלך.
אני לא יכול לדעת לאן זה ייקח אותי מאות קילומטרים מעל פני הקרקע
וכמה שעות טיסה מנחיתה.
מה גם לא בא לי לעשות בושות ולמשוך תשומת לב, אני רק רוצה לסיים
את הטיסה הזו ולהגיע הביתה ברוגע.
מלחמה, רעות ופיצוצי רכבים
לפעמים הם לא מצליחים לצאת מהמכונית,
זה מה שאחד השחקנים אמר לכוכב הסרט, מאט דיימון,
אחרי שזה ניכר שהוא בסוג של התמודדות לא טובה
שמשפיעה על הסביבה שלו, אחרי שאיבד את חברו, כריסטיאן בייל
ב, איך לא, פיצוץ מכונית.
מה קורה היום עם צירופי המקרים וצחוק הגורל?
ההוא שם עושה לי בכוונה?
הסרט מראה שני חברים שחזרו ממלחמת העולם השנייה
ושניהם בתחום מרוצי המכוניות, נהגים מחוננים.
במלחמה האחד לחם על טנק והשני לא צוין.
הסרט לא עוסק בעבר שלהם אלא בנושא הסרט שהוא
מרוצי המכוניות ולמלחמה שהייתם באותם שנים בין פורד
לפרארי, ארה"ב מול איטליה בתחום הרכב.
לא מתעסקים שם בתוצאות המלחמה אך לחדי העין זה ניכר מאוד.
איך ההשפעה של המלחמה על ההתנהגות שלהם.
אחרי שאתה נמצא באותה הסירה, יודע מה לחפש ועל מה לשים לב,
אתה מבחין בזה ביג טיים!
אתה רואה ששניהם סוחבים מטען רגשי מאחוריהם שמשפיע עליהם בהמשך,
על האחד יותר ועל השני קצת פחות, לפחות לפי מה שמוצג בסרט
בהקשר היריבות המכנית בין החברות.
נהג הטנק, כריסטיאן בייל הוא הנהג המחונן ומאט דיימון הוא
"שלבי" ממציא דגמי המכוניות האגדי של חברת פורד.
הרבה אוהבי רכבים מכירים את השם "שלבי".
המון רכבי מרוצי פורד ורכבי קלאסיקה התחילו את דרכם שם
ואפילו ביקרתי במוזיאון המדהים שלהם בלאס ואגס,
ביקור חובה וחינמי מי ששם.
שלבי בנה לפורד את רכב המרוצים הראשון שלהם כדי
שיתחרה בפרארי והנהג שלהם היה בייל, נהג הטנק
שעבר הרבה במלחמה ולא מסתדר עם אף אחד למעט אשתו והילד.
הסרט מדבר רבות על הקושי שלו להשתלב בחברה ולנהל
קשר חברתי מכל סוג ולחדי העין זה ניכר למה.
לא צריך ללכת רחוק בשביל להבין, תסתכלו שמאלה ימינה
על אלו שחזרו (בערך) מהמלחמה האחרונה ואיך הם מתנהגים
כדי להבין את הקשר הישיר בניהם.
מכיוון שבייל הטראומתי לא ייצוגי ולא מסתדר בציבור אבל הוא
נהג מעולה ונדיר, דיימון שהוא חבר שלו מאז המלחמה שומר עליו
ומשווק אותו לפורד כנהג המוביל שיביא להם תוצאות.
פורד מבחינתם רוצים נהג "ייצוגי" ולא אחד שיש לו בעיות חברתיות.
אבל דיימון מתעקש כי הבנאדם נהג מעולה ואפילו במלחמה
"הגיע עם טנק מהחוף ועד ברלין" למילותיו, כסמל לנחישות, התמדה
וגיבורות שצריכה להיות מוערכת בפני ההנהלה למרות שהם רק רוצים
לזרוק את הנהג הזה הצידה ולהתעלם מפועלו.
נשמע לכם מוכר?
לוחמים שחזרו (כי יש כאלו שלא) ובמקום להיות מוערכים ומטופלים
הם נזרקים הצידה כמו פועל שסיים תפקידו.
אבל עזבו אתכם פוליטיקה, בואו נשקף לכם מציאות.
הסרט הוא באמת שמאלץ אמריקאי טהור, אבל עשוי ומוגש טוב,
אני לא בא לשווק לכם את הסרט, אבל רק להכניס אתכם לראש
של המצב הנפשי שלי באותם שעות באוויר.
לבסוף, כמובן כמו בכל סרט אמריקאי קלאסי,
בייל הנהג נבחר כנגד כל הסיכויים אחרי תחבולות ומזל
ומתחיל להתאמן יחד עם יוצר המכונית "שלבי".
הם מתאמנים בנסיעה בסיבובים במגרש תוך כדי
תיקונים שהם מבצעים לרכב ומנסים להביא אותו לקצה
היכולת שלו וכמובן נתקלים בשלל בעיות תוך כדי.
אחת הבעיות המרכזיות שעלו בסרט זה נושא הבלמים.
הבלמים מתחממים בצורה קיצונית ביחס למהירות
שהם מצליחים להשיג ולא אחת פרצה להם אש בזמן הנסיעה.
באחת הסצנות, באמצע נסיעת מבחן, כשהילד של בייל מתצפת
יחד עם כל הצוות, הבלמים מתחממים והוא לא יכול לעצור
והוא עף עם הרכב באמצע הסיבוב עד שנתקע בצד הדרך
והרכב עולה בלהבות כשבייל בתוכו.
הצוות רץ מהר לכבות ובייל מצליח לצאת מהרכב כי היה
עם חליפה נגד אש והצוות הגיע מהר והוא הצליח לצאת בזמן.
הבן שלו כמובן נכנס להיסטריה והיה בלחץ בכל הסצנות אחרי
האם זה יקרה לו שוב ומה אפשר לעשות למנוע את זה.
הילד מקבל הסבר שלנהגים יש חליפות נגד אש ואם
הם לא נתקעים בתוך הרכב הם יכולים לצאת והכל בסדר.
העניין זה ה "אם" הם מצליחים לצאת כי כמו שאחד השחקנים אמר,
לא תמיד הם מצליחים לצאת מהרכב….
הילד מתרצה והסרט ממשיך עם עוד תאונות, ליקויים ברכב
והרבה סיפורי הצלחה בתחרויות כנגד כל הסיכויים בצורה מרגשת,
עד שמגיע הרגע שהוא לא מצליח לצאת מהמכונית.
כשזה דובר כל כך הרבה זה ברור שהסרט הולך לכיוון הזה.
שוב בלמים, שוב שריפה, שוב תאונה, שוב הילד רואה
והפעם הוא לא הצליח לצאת מהמכונית בזמן….
בייל שמשחק את קן מיילס, נהרג.
בסרט, כמו במציאות, נשרף בעודו חי כלוא
בתוך שאריות רכב "שלבי" שבו נהג ובחן.
רגע מאוד עצוב, מרגש ועוצמתי, ש "שלבי"
חבר שלו שמשחק מאט דיימון לא מצליח להתאושש ממנו
עדי כדי הפרישה שלו מפורד.
התקף חרדה בהתהוות
אחרי שעפר יונג החייל שלי ז"ל נפל, התחילו לי מה שהמקצוענים
קוראים, התקפי חרדה.
בגדול ממה שהסבירו לי, זה שהמוח חושב שהוא עדיין באירוע,
שהוא במקום שהוא מרגיש איום מסוג כלשהו ונכנס למגננה,
למרות שבפועל הגוף נמצא במקום מבטחים ואין שום בעיה.
במציאות זה מלווה בדופק סופר מהיר, כזה שבחיים אני לא מצליח
להגיע אליו בריצות, בטח לא בעוצמה, או באחידות הדופק שדופק,
או משך הדופק הזה שלא משנה מה לא יורד, לא משנה כמה אתה בכושר.
זה מרגיש שבית החזה רוצה להישבר מהעוצמה, זו הרמה שאנחנו מדברים עליה.
כאילו משהו דופק על הצלעות מבפנים ומנסה לשבור את דרכו החוצה.
למעשה זה הלב דופק בעוצמה אדירה אז זה בתכלס די נכון לתיאור.
הזיעה מתגברת קיצונית, לחץ הדם צונח ואתה נהיה סמרטוט חסר עמוד
שדרה במובן המילולי של המילה, כמו ספגטי רטוב.
אצל כל אחד ההתקפים נמשכים לזמן אחר, אצלי זה מגיע בגלים
ונמשך מעל שעה בערך ואחרי זה מפרק אותי גופנית למשך מעל לחצי יום.
זה מתחיל בגל אחד עוצמתי מאוד וחזק עד שדועך לדופק לב גבוה מהרגיל
אך נמוך מהשיא ועולה כעבור כמה רגעים חזרה למעלה לגל השני,
עד שזה דועך ועולה חזרה לגל שלישי וכן הלאה עד לרגיעה הסופית
ואז אתה מרוקן מכל אנרגיה בגוף יותר מאשר כל ריצת אולטרה שרצתי
בחיי.
רק כעבור כמה שעות אתה יכול לחזור לתפקוד ולקום מהמיטה.
השיטה זה לתפוס את ההתקף בזמן לפני שמגיע לשיא ולנסות
לשלוט בו ולכבות אותו כי ברגע שהוא עובר את נקודת האל חזור
לא יעזור שום דבר, הלך לך חצי יום.
אני בכלל לא מבין את זה.
איפה הראש הלך ומי אמר לו.
אני בכלל לא חושב על האירוע או כל אירוע באותה הסיטואציה.
אני לא מרגיש בסכנה באותם רגעים.
אני כן מרגיש חוסר אונים ברגע שההתקף מתחיל,
חוסר אונים משווע, עמוק ותהומי שגורם לי להתייפח בעוצמות
בלי יכולת שליטה מכל סוג.
אני כן מרגיש מועקה עמוקה, עצב תהומי בלתי נשלט שמביא
אותי לנקודת האל חזור.
בגלל שאני מאוד מפחד מההתקפים האלו אני מנסה תמיד
להיאבק במחשבות האלו.
לנסות כל דבר שיסיח את דעתי מרגיעת ההרתחה הזו.
תחשבו על זה כמו סיר מים רותחים או פינג'ן קפה שחור,
רגע לפני שגולש.
אם לא תרים בזמן, תצטרך לנקות את כל המטבח אחריך.
נמאס לי לנקות אחרי.
אבל אני באמת לא מבין את הקשר בין מה שעברתי,
לנקודה שאני נמצא בא כעת ולהתקפים שמגיעים מידי פעם.
מה אתם קשורים?!
הסבירו לי, אני מבין שכלית מה זה ההתקף חרדה ולמה זה קורה לגוף.
מעניין אתכם?
בגדול הדופק הגבוה זה כדי שהגוף יהיה מוכן לזנק מהמקום
ולברוח מיד, הקצב לב כבר עובד במהירות של ריצה.
הזיעה נועדה כמנגנון הגנה שאם מישהו ינסה לאחוז בנו
הוא יחליק מהזיעה.
כל השאר זה רק נגזרת של הדברים האלו.
אבל הגוף די מטומטם כי איך אני אמור לרוץ ולברוח
שכשהלחץ דם שלי צונח מטה ואם אני קם אני מתעלף.
זה ברמה שאני אפילו לא מסוגל להתיישב לעשות פיפי.
כל תנועה מעל שכיבה ואני מתעלף.
הסבירו לי שכלית אבל אני לא מצליח עדיין להבין מה זה קשור אלי.
אני לא באירוע, אני מבין שאני לא בסכנה, למה שזה משפיע עלי
בצורה כזו למרות שאני לא רוצה שזה ישפיע עלי בצורה כזו.
אני רגיל כל החיים לדפדף מחשבות רעות או דברים שאני לא רוצה
למה עכשיו אני לא מצליח.
ולא רק שזה סתם מעציב אותי, זה אשכרה גורם לי להתקף עוצמתי
עם דופק לב ששובר אותי וריקון כל אנרגיה מהגוף שאני צריך
אח"כ לשכב חצי יום במיטה, מה נסגר?!
עכשיו אמצע הלילה, אני במטוס 4 שעות מישראל,
חושך בחלון ואני רואה את כריסטיאן בייל מתרסק שוב עם הרכב
והפעם הוא לא מצליח לצאת מהרכב.
כמובן שזה מול כולם ומול הילד שלו, סצנה מרגשת ועצובה
שבכל זמן אחר לפני הפציעה היה עובר לידי כמו כל סרט אחר.
הסצנה הזו שוברת אותי סופית.
זה מתחבר לסרט מהיר ועצבני הטיפשי שהמכונית התפוצצה מהמטען
מתחת לרכב ולסצנה הקודמת שבייל הצליח לברוח מהרכב הבוער
ומהאינטראקציה בין שני הכוכבים וההיסטוריה שלהם למלחמה
וכעת שהוא לא מצליח לצאת ונהרג.
הדמעות מתחילות לרדת והדופק שלי עולה.
זה לא סתם עצבות של סרט מרגש, אני יודע מה הולך להגיע לפה
אם אני לא עוצר את זה בזמן.
אבל אני משער שאתם מבינים שזה לא הסרט מה שמתחיל
את כל הר הגעש הרגשי הזה.
רק מי שלחם כתף לכתף בלחימה אמיתית ומותחת יכול להבין
את ערך הרעות, את החיבור לאדם.
רק מי שהיה בפחד התהומי הזה יכול להבין מה זה לתת את כל חייך
לאדם שלידך.
הוא אפילו לא חייב להיות החבר הכי טוב שלך, יכול להיות שבאזרחות
אתם בכלל לא בקשר עד הסבב מילואים הבא, אבל כשאתם שם
באותם רגעים, באותה הסביבה המשתקת הזו, אתם אחד לשני
היחידים בעולם, אין אדם אחר, זה רק אתה והוא עד הסוף, עד המוות
שאתה מקווה שלא יגיע.
הדופק מתחיל לטפס למעלה והדמעות מתחילות לרדת מטה
ואני יודע מה הולך לבוא והבעיה שאני לא גיבור כל יכול,
ברגע שההתקף עובר סף מיוחד גם הרקולס ביום הכי טוב שלו לא יוכל לעצור.
אם אני לא מונע את זה לפני הפיק, הלך עלי!
אם אני לא מרים את הפינג'ן בזמן, הכל ישפך פה על רצפת המטוס.
אני לבד לחלוטין, אין פה אדם אחד שאני מכיר ואנחנו מרחק שעות
טיסה מכל דבר שאני מכיר ויכול לברוח אליו במקרה של מצוקה
כמו שעתידה להגיע.
לך תסביר לסובבים אותך, שיש לך התקף חרדה
ואתה פוסט טראומתי בהגדרה למרות שאתה לא באמת מבין מה
זה או מסכים עם זה אבל זה מה יש, וכל זה באמצע התקף!
אין שום סיכוי!
הדרך היחידה שלי זה לנסות לעצור אותו מלהגיע לנקודת רתיחה.
למזלי אף אחד לא מכיר אותי והמטוס חשוך, לא רואים אותי בוכה.
רק זה חסר לי שמישהו יסתכל וישאל מה קורה.
למזלי קפוא במטוס ואני מכוסה בשמיכה שמחלקים מה שמאפשר
לי לנגב דמעות ולכסות את הפנים בבושה שבטעות לא יקלטו אותי
מתייפח.
רק שלא יפנו אלי או ישאלו אותי, אני גם מבויש וגם עצבני ללא סיבה,
זה לא שילוב טוב ובטח לא שילוב שאני יכול לשלוט בו.
רק חסר לי לעשות סצנה במטוס, בושות.
מעבר לסיטואציה המלחיצה הזו, זה מעצבן אותי, ממש!
למה אני ככה?! מה נסגר?! מה אני בוכה כמו איזה רגשני אחד.
זה לא הגיוני בשום צורה.
ועוד לחטוף התקף חרדה שאתה בסכנה? מה קשור?
חזרת ממסע שלם בארצות הברית, אתה תכף בבית, בפינה שלך,
במקום הרגוע שלך.
אבל אולי בגלל זה?
אני מגיע מטיול במדינה שקטה ושלווה.
מדינה שאתה לא מעניין אף אחד והם לא אותך.
מדינה שהחדשות היחידות שרואים בטלוויזיה שם זה מזג האויר
ומשחקי המונדיאל הקרבים ובאים.
אין ידיעות על מלחמה, לא הרוגים, לא פצועים, לא ימין ולא שמאל,
לא ביבי ולא קפלן, לא ריבים ולא נציגי ממשל טיפשים.
לפעמים אם לא לרוב, אני מתבייש שאלו נבחרי הציבור שלנו,
ולא משנה איזה צד פוליטי אנחנו.
אני לא נכנס לפוליטיקה אבל אני מדבר על השיח, על האווירה
על המתח באוויר, כל הזמן מותח פה, כל הזמן רגע לפני פיצוץ.
אנחנו תמיד לפני אזעקות או אחרי.
לפני מערכה בעזה, לבנון, סוריה, איוש או בכל חור אחר שמוצאים
עם מי לריב, כל הזמן רק שחול ומוות.
למה לא משעמם פה כמו בארה"ב?
לא פלא שאני שנייה מהתקף כשאני מתקרב למקום הבעירה הזה.
המדינה הזו כל הזמן על הקצה, כל הזמן הפינג'ן שנייה מלהישפך.
נחתנו לאזור לחימה – התעייפתי
נחתנו.
הפעם הצלחתי לשלוט בזה ולהרים לפני שיגלוש.
הסרט נגמר ומהר שיניתי נושא בראש.
העסקתי את עצמי בדברים אחרים, קצת עשייה,
קצת יצירת תוכן, העיקר להיות עסוק.
בירידה מהמטוס והליכה בירידה בתוך נתב"ג הגיעה המועקה בחזה.
אני יודע, תמיד מבאס לחזור אחרי טיול ארצה לשגרה,
אבל כאן זה לא הסיפור.
השגרה דווקא טובה לי, הפינה שלי בבית לרוב עושה את שלה.
להפך, אני צריך לדחוף את עצמי לצאת יותר מהבית.
אבל כאן המועקה שאני יודע שחזרתי לסיר לחץ הזה.
למטלות, לדרישות, לציפייה ממך, לאכזבות ממך,
לחדשות ולעדכונים, לאזעקות ולבקשות הילדות לצומי, כסף
או הפעלות למיניהם שדורשות ממני להיות פעיל בעל כורחי.
כאן אני לא יכול לברוח להרים,
לפחות לא לכל הזמן שאני רוצה או בעיקר צריך.
כאן זה החיים האמיתיים עד כמה שהם קשים, מתסכלים,
מלחיצים או נפיצים.
אין פה סוף טוב כמו בסרטים.
אולי הטוב שאת ההתקף הזה מנעתי.
אבל יבואו אחרים.
אין פה באמת סיומת, רק סיומת לסיפור של מה שעבר שם.
זה לא סוף, זאת נקודה בדרך.
אני מספר לכם את זה שתכירו, שתחשפו למה שעובר
לפגועי נפש, פוסט טראומה ושאר התמודדויות.
להיות הקול לאלו שלא יכולים, שלא רוצים, שמתביישים.
יש פה המון בושה, גם אצלי, אבל אני בוחר להתעלם ממנה
ולצאת עם זה לעולם ואחרי המבול.
אני מנסה לנצל את המינימום השפעה שלי כדי לחשוף
ולשתף גם לאלו שהם הקול הדומם.
את הבושה נשאיר בחושך, אנחנו צריכים לצאת אל האור.
אני עדיין פה, ונראה שהמחשבות לא הולכות לשום מקום.
ההתמודדות עדיין ממשיכה, הכאב והסבל עדיין משפיעים,
עולם כמנהגו נוהג.
אנשים ממשיכים הלאה ורק הפצועים נשארים מאחור.
ואני עייף, עייף מהמלחמות של ימין ושמאל,
עייף מהשקרים ונבחרי הציבור שלנו
עייף שיש מלחמה בכל מקום, בשדה הקרב וברחוב בכל פינה
אני עייף ולא מצליח להירגע,
אני רק רוצה להירגע ולחזור לשגרה שהייתה לי פעם.