שמוליק קראוס – הוא לא ישוב
לשמיעת הפרק בספוטיפיי:
בשנת 1970 שמוליק קראוס הלחין את השיר "הוא לא ישוב"
על חבר קיבוץ שעזב אותם.
בשיר הם שרים:
"הוא לא ישוב, הוא לא ישוב
ולמה לא ולמה לה ולא חשוב
הוא לא ישוב, הוא לא ישוב
ולמה לא ולמה לה ולא חשוב
הוא, הוא לא ישוב"
לא יודע למה השיר הזה מתנגן לי מאז ינואר 2025
ועם הדגשה בפברואר 2025.
עזיבת קיבוץ לטובת העיר זה לא משהו נורא, קשה
או כל רמה אחרת בהשוואה לאובדן של לוחם בקרב,
אבל המילים, המילים והגעגוע, הכמיהה ובעיקר ההבנה,
הוא לא ישוב.
תקראו לי ילדותי, תינוק או כל ורציה אחרת,
אבל הרבה פעמים נופלת לי המחשבה המובנת מאליו,
אבל הם לא ישובו.
אני יודע, מי שמת לא חוזר, זה כל ילד קטן לצערי יודע.
אבל זה עמוק מזה.
זה לשבת ולקלוט שהוא, הם, באמת לא ישובו.
שכאתה יושב ונותן למחשבה לחדור פנימה את ההדחקה,
את שגרת היום, את העצב, הכאב, הגעגוע וכל התחושות
שאנחנו מנסים לאמץ לנו בשביל לא להתמודד עם ההבנה
העמוקה שהם לא ישובו.
זה לא סתם עוד זיכרון, תמונה, געגוע.
אשכרה מישהו הלך מעולנו ולא ישוב.
אני לא באמת מצליח להסביר את עצמי.
למה זה כל כך עמוק התחושה הזו בלי לצאת
ילדותי או טיפש במחשבה הזו.
כאילו הבן אדם מת, איך יחזור? זה ברור אחי.
יש לנו הרבה דברים בחיים שנתפסים לנו כמובן מאליו,
כמשהו שברור שהוא ככה ולא חושבים עליו לעומק מידי.
לשם ההסברה של מה שאני מתכוון ותסלחו לי על ההשוואה,
אבל למשל תחשבו על מצלמה.
איך קליק איך במסך זכוכית יכול לראות את כל מה שהעיניים
שלנו רואות.
אז בסדר, אני מבין, החכמולוגים יסבירו לי שזה פעולת
תריס, צמצם, מראות וכל ההסבר המדעי שמאחור.
אבל תחשבו על זה, על הגילוי הזה, על המחשבה שבזה,
אשכרה אתה לוחץ ובמאית השנית כל מה שאתה רואה
מוצג לך על המסך בחדות מטורפת.
ואם כל זה לא הספיק לכם, אפשר לשלוח את זה
במאית שניה נוספת לקצה השני של העולם.
זה, לפחות לי, מפוצץ את המוח.
אז בסדר, אינטרנט, תקשורת טכנולוגיה וכל ההסבר המדעי
אבל תחשבו על זה רגע כמו ילד, זה מגיע לקצה השני במאית שניה.
אפשר להקליט את הקול שלכם, בלי לראות אותו בכלל ולשלוח
את זה מאות אלפי ק"מ מפה.
אתם נכנסים לקופסת פח ואחרי כמה זמן אתם במקום אחר.
אתם אשכרה יושבים ואז קמים במקום אחר.
בסדר, מנוע, מכניקה וכדומה,
אבל נראה לי הבנתם את הנקודה, אני מקווה
ואם לא, אז בסדר, תחשבו שאני ילדותי.
אבל הם לא ישובו.
עצם ההבנה העמוקה הזו מורידה אותי כל פעם מחדש.
אני לא יכול שלא להיתקל בחיוכים שלהם ברשתות,
בתמונות ובסיפורים ותמיד, אבל תמיד, ברגע הראשון
שאני רואה שהם מחייכים אני מחייך גם ובמאית שניה
שהתודעה נופלת עלי, אני בא לרוץ לתיאור לראות
מה הם פרסמו כעת איפה הם עכשיו, כמו עשרות
אלפי הפוסטים האחרים.
אבל אז התודעה נכנסת לפעולה, הוא לא ישוב.
מעצב לשמחה, מזיכרון לתקומה
אחרי הצבא, כמו כולם טסתי לטיול הגדול.
אני אישית טסתי למזרח.
בתקופה הראשונה שנחתי שם,
עברתי סיוטים וימים מאוד קשים שכל מה
שעברתי בצבא, כל המשקעים, הפחדים, הלחימות
צפו והתקיפו אותי חזיתית!
אכלתי שם לראשונה סרטים כמו שלא אכלתי בחיי!
ולא, לא הייתי מסומם ולא לקחתי שום דבר.
יותר מזה, חצי שנה במזרח לא נגעתי בכלום.
תמיד ידעו שאני הסאחי אבל כיפי כי אני בראש טוב,
תמיד הייתי המגניב "למרות" שאני סאחי.
פשוט לא הייתי צריך לקחת דברים בשביל להיות קליל ומצחיק,
כי אחרי מה שאתה עובר מה אתה צריך כבדות,
אתה צריך קלילות, אתה צריך מרחבים ואתה צריך להתפקס.
אבל היו לי ימים קשים מאוד של סיוטים מטורפים שלא הכרתי
מאז ועד שעפר יונג ז"ל נפל בפברואר 2025.
אתה מתעורר עם זיעה קרה, עם פחד תהומי וקיומי,
עם חוסר הבנה שזה חלום או מציאות.
מצב שאתה קם ולוקח לך כמה דקות מחשבה כדי להבין ולהתאפס
שהכל זה חלום וזה לא באמת קרה או יקרה.
זה לקום וללכת פיזית לבדוק שמה שקרה בחלום לא באמת קרה,
שלמרות שקמת ואתה מבין שזה היה חלום, אתה לא סומך על עצמך
וקם לבדוק.
בתוך כל הדבר הזה, התגלגלתי "לאשרם של אושו" בעיר פונה
בדרום הודו.
איך ולמה הגעתי לשם זה סיפור ארוך בפני עצמו אבל הבסיס
היה שברחתי לשם כדי לנסות להציל את עצמי מהסיוטים
והמצב הכאוטי שהייתי בו.
הייתי כמו בקרב, מנסה להציל את עצמי.
השנה הייתה 2003, לא היה טלפון סלולרי כמו כעת,
האינטרנט היה מאתגר וכל התקשורת מול הארץ מאתגרת
ויקרה מאוד לילד שרק חסך כמה שקלים אחרי הצבא.
לא היה לי עם מי לדבר או להתמודד עם המצב.
בהרגשה הייתי בלחימה אחרי קווי האיוב
כשמסבבי מלא עוני ברחובות וטוקטוקים שצופרים כל הזמן
וחג דיוואלי שבו נהוג להדליק זיקוקים בכל פינה
ואתה רק חושב אתה נמצא בשכם.
כל הרחובות שבורים, מלוכלכים, עוני ובלאגן בכל פינה
ובכל כל זה פיצוצים בכל פינה בלי שלט או ארגון
ואתה לבד, לבד בארץ זרה, בלי שפה, בלי חברים
בלי גיבוי.
הייתי חייב להציל את עצמי והגיע לאשרם.
האשרם זה מקום של מדיטציות וחיבור נפשי
מאוד מפורסם בהודו ובעולם כולו.
יש לי המון סיפורים עצובים ושמחים על המקום הזה,
בכלל בכל התקופה בהודו ובאשרם בפרט.
אבל זה לפעם אחרת כי הסיפורים לא יגמרו,
אני אגרום לכם לבכות ולצחוק מה שהיה שם.
ממש כמו המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות.
אני חייב לציין שלא התחברתי לכל המדיטציות
האלו וכל הרוחניות הזו.
רק לפני כמה חודשים עוד ירו עלי בקסבה של בלטה.
מה זה כל השטויות האלו שהאנשים האלו חיים בסרט!
אני בז להם אבל קצת מקנא בחיים "המשעממים" שלהם.
עדיך לחיות בסרט מלחיות במציאות ההזויה שהרגילו אותנו.
אבל באתי לשם להסיח את דעתי, לשנות אווירה,
להרגיש במקום "בטוח".
המתחם של האשרם הוא שונה 180 מעלות מבחוץ.
ברחוב שהוא ממוקם אתה מרגיש אוליגרך עשיר.
רחוב יוקרתי, יפה ויזואלית, מושקע ומטריף עם מלא צמחיה,
ירוק, עצים, ציפורים מצייצות, שיש מקיר לקיר, הכל חדש,
מושקע ויפה ויש אפילו בריכה, בריכה!
אתה יוצא בכל אחת קצוות הרחוב ואתה חוטף עוני מחריד
לתוך הפרצוף שלך.
רק מי שהיה בהודו יכול להבין לאיזה תהומות עוני אפשר להגיע.
אסור "לעניים" להיכנס לרחוב כדי לא לפגוע בצביון היוקרתי של האשרם.
קו דמיוני דקיק מפריד בין עושר מחריד לעוני מחפיר.
קצת כמו כל השוואה בין עשירים ועניים רק ששם זה מומחש בצורה קיצונית.
אחרי כל הסיפור הארוך הזה.
והאמת שזה רק חצי סיפור משלל סיפורים שם אבל לא לשם זה התכנסנו,
רציתי לספר לכם על המעברים בין זיכרון לשמחה.
הגעתי באחד הערבים לסדנה מיוחדת שעלתה לי תוספת תשלום להיכנס.
לא זוכר למה התגלגלתי לשם ועוד בתשלום נוסף כשאתה מחשב כל רופי
כדי שתוכל להמשיך לטייל כמה שיותר זמן.
הסדנה עסקה במעברים.
קבוצה של מוזרים וזרים בחדרון אחד תת קרקעי חצי חשוך
ומדריכה ישראלית שנראה שעברו עליה כמה חומרים מתחת לאף.
והאמת, היה מדהים!
המדריכה הייתה נהדרת ואני סתם שיפוטי.
בין שלל ההפעלות היינו צריכים להסתובב בחדר
לתפוס בן זוג אקראי, לעמוד אליו קרוב ולהתחיל לבכות בכוח!
פשוט לעמוד קרוב למישהו פנים מול פנים ולבכות בכי תהומי עמוק.
אני, חייל קרבי לשעבר, בוגר סיוטים של החיים כמה ימים לפני שנכנסתי
למקום הזה, לא מתחבר לכל השטויות הרוחניות האלו אמור לבכות
בכי אמיתי ועמוק מול איש מוזר וזר בעל מנטליות של ארץ זרה
כשהוא בוכה עמוקות בצורת מוצלחת ביותר מולי.
מוזר!
ניסיתי, באמת שניסיתי.
זה עבד לי חלקית, לא באמת הצלחתי להיכנס פנימה לנפש,
לא באמת הצלחתי לגעת במה שכואב בפנים.
אצלי זה לא כפתור, אני לא יכול להפעיל ולכבות את זה כשבא לי.
הלוואי וכך היה, הייתי יכול לכבות את זה בשנה האחרונה.
ואז היא אומרת לעשות את אותו הדבר ופשוט להתחיל להיקרע מצחוק!
לא סתם לצחוק אלא לצחוק צחוק משוגע, חסר כל רסן, מוגזם ומוקצן.
אנשים ממש נכנסו לתוך זה.
אתם חייבים ללכת לדבר כזה רק כדי לראות את רמת המשחק
וההתגייסות של אנשים, זה מטורף.
זה הדהים אותי איך הם ממש נכנסים לזה, ההתמסרות שלהם
כל כך חזקה.
אני מחזיק כל כך חזק כל הזמן לא להתפרק, תמיד להיות דרוך
ומוכן לכל סיטואציה והם ככה נקרעים מצחוק קיצוני ומוגזם.
כאן היה לי יותר קל.
יותר קל לצחוק כשיש אנשים מוזרים מולך.
הייתי עם חבר שהכרתי בטיסה ודרכינו הצטלבו שם באשרם.
הסתכלנו אחד על השני ואז על המוזרים וצחקנו, זה היה מצחיק.
משהו בתוך אילוץ הצחוק גרם לי באמת להיכנס לזה,
פתאום זה חדר, זה נגע בעצב הפנימי שלי.
מצאתי את עצמי בוכה וכאוב אבל צוחק את נשמתי,
צוחק עם דמעות של עצב.
זה נגע, זה הפעיל את כל העצב העמוק שדחסתי פנימה.
אני, מתחת לאדמה בחדר יקר מידי, חשוך מידי
עם חבורת אנשים מוזרים להחריד מכל העולם ודווקא
שם הרשתי לעצמי להוריד הגנות ולהשתחרר באמת.
יצאתי משם אחרת.
אני חושב ששם התחיל המפנה והתחלתי להנות בטיול
וקצת לשחרר את מה שהיה.
המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות תמיד היה מוזר לי.
משער שאני לא היחיד, בטח כשאני מדבר עם אנשים
או לעיתים נתקל בזה בתקשורת.
החדות שזה נעשה, אפילו לא יום מפריד בניהם.
אתה בוכה בבתי העלמין או בכל מקום שאתה נמצא בו
ושעה אחרי מצופה ממך להיות בשמחה והודיה על המדינה
שאנחנו בה וכמה שעות אחרי משפריצים לך קצף לפרצוף
והופעות ענק במחיר מוגזם מידי בכל מקום.
ואם כל זה לא הספיק, מקנחים לך בשלל זיקוקים ופירוטכניקה.
אז נכון, לצערי ושמחתי בשנים האחרונות חל שינוי לגבי הזיקוקים.
אני אומר לשמחתי כי כצפוי זה מטרגט אותי והרבה אנשים
ואני אומר לצערי כי מגיע לנוח לשמוח.
זיקוקים זה דבר מגניב ויפה, אי אפשר להתכחש לזה.
הלוואי וזה לא היה משהו שמדליק אותנו.
זה לא אמור להדליק אותנו.
אזרחים רגילים בארה"ב או אירופה לא קופצים או נכנסים
להיסטריה כל פעם שיש זיקוק.
חבל שהגענו למצב שאנחנו לא יכולים להנות מהפשטות בחיים
והכל סביב אבל, עצב וטראומות.
מגיע לי ולנו לשמוח ביום העצמאות.
להגיד תודה ולשמוח בארץ שלנו, בעם שלנו, בחיים שלנו.
מגיע לנו כמו שמגיע לכל אחד במדינה שלו בעולם.
במקום זה אצלנו זה לא שמחה, זה פליאה והערכה
ששרדנו עוד שנה.
כל הסיפורים על עם ישראל זה על כמה רצו להשמיד אותנו
ואיך שרדנו למרות הכל.
זה סיפור נחמד וכיף להתענג אם זה היה חד פעמי,
אבל מתחיל קצת להימאס הסיפור הזה כל פעם מחדש.
מה בסה"כ רצינו? לחיות את חיינו בשלום ובשלווה?
לטייל בארץ ובעולם בשקט?
לטוס לחו"ל בלי החשש שלא נוכל לחזור?
עזבו, אני לא נכנס למקום הזה,
אני רוצה להתמקד במעברים האלו, בין יום הזיכרון
ליום העצמאות.
תמיד זה היה ויהיה מוזר המעבר הזה.
אבל רק אחרי שחוויתי את האובדן הזה הבנתי
כמה המעבר הזה הוא בלתי אפשרי, מגוחך ואף מעליב.
אתה לא יכול לצפות מאדם שרוכן על קבר של קרוב אליו
לקום ולרקוד לצלילי עומר אדם.
זה פשוט לא עובד ככה.
אני יודע, לא מצפים מאותו אדם שיעשה את זה.
האמת מרגיש גם שלא סופרים את אותו האדם.
כמו הדיונים תמיד בעד ונגד הזיקוקים כאשר
נשמעות קולות בציבור שאומרים "יאללה הם והזיקוקים שלהם,
שיתנו לשמוח ערב אחד, מה הבעיה שלהם? אז לא יבואו
לבמות העצמאות אם זה מפריע להם"
ועוד שלל ורציות בכל מיני סוגים.
החוסר רגישות הזו תקפה גם לאלו ששמים מוזיקה בקולי קולות
שרצים לי במרוצים עם רמקולים במקום אוזניות, כאלו שדורסים
וכופים עליך את עצמם במרחב הציבורי.
אבל האמת? אני לא מאשים אותם.
טוב, לפחות את חלקם, או יותר נכון לומר את אלו הרוצים לחגוג
את העצמאות והזיקוקים.
אני גם רוצה להיות כזה.
אני מאוד אוהב זיקוקים.
תמיד חיכיתי לזה בכל שנה.
אפילו פעם הלכתי לצלם את זה ולעזור לחבר
שעבד בזה.
זה היה מגניב לאללה!
לראות את שורת השיגורים של זה.
לעמוד ממש מתחת לירי הזיקוק.
להריח את אבק השריפה.
זה באמת מגניב.
זה לא אשמתם שנדפקה לנו הקופסא במלחמה.
מצד שני יצאנו להגן עליהם, אלו התוצאות.
אני מצטער שזה מפריע להם, לנו לחגוג.
באמת, לא בציניות, אבל זה המצב.
אני לא יכול לסביר לבנות שלי,
בעיקר אני לא רוצה להסביר להן,
את המעבר הזה בין העצב לשמחה.
אני לא רוצה שהן יהיו עצובות בכלל,
למה להכניס אותן לתוך הראש הדפוק של אבא שלהן?
לצערי כמה שאנסה לגונן עליהן, הן יחוו עצב בחייהם,
למה להקדים את זה?
אני רוצה שהן יצאו, יבלו ויחגגו.
שיום הזיכרון יישאר בשבילן חולצה לבנה בבית הספר.
שזה יהיה צחוקים באמצע הצפירה, שזה יהיה הציפייה
לקראת הערב ללכת לגן הנשיא בפ"ת להסתובב עם החברים.
אבל המעבר הזה, בין זיכרון לעצמאות,
אפילו בלי יום מנוחה באמצע הוא בלתי נתפס.
זה ברור שזה לא משהו שישתנה, בטח לא מכמה מילים
מאדם אנונימי שכמוני.
אולי אפילו זה לא בהכרח צריך להשתנות.
אולי זה טוב לא להתעמק בשכול אלא להתרכז בתקומה,
בשמחה, בלהתקדם הלאה.
המטפלים שלי וגם כולם אומרים ומאמינים שהזמן יעשה את שלו,
שצריך להתקדם, לעכל ולהמשיך הלאה כמה שניתן.
זה ברור, זה מתבקש אבל יותר קל לומר מלעשות.
החיים מלאים בהפתעות, לא בהכרח טובות
מתנות תמיד זה דבר מרגש ומסעיר.
לקבל עטיפה של משהו, לקרוע את העטיפה, לפתוח את הקופסא,
הציפייה של מה מחכה לנו בפנים, זה עושה לנו התרגשות,
דפיקות לב וחיוך מרוח על הפנים.
האכזבה אם זה לא מה שציפינו לו,
או לפעמים כשחבר מותח אותך וקופץ לך מהקופסא
קפיץ שעושה לך אצבע שלישית, זה לא עושה לך נעים.
לפעמים אנחנו מוכנים למה שיבוא ולפעמים אנחנו לא.
המטפל שלי אמר לי משהו שאני חושב שהוא באמת נכון
ודי צודק.
הוא טוען שיש הבדל משמעותי בעיבוד דברים שאתה מוכן
לקראתם ואלו שלא.
כשאתה יודע שהולכת לבוא מכה, היא תמיד תהיה פחות קשה
מאשר היא תבוא בהפתעה בלי הכנה או התגוננות מראש.
לא סתם בתאונות דרכים לרוב הנהג הוא זה שניצל כי הוא
תמיד ראה את זה מגיע לעומת האחרים שלא תמיד מרוכזים בנעשה.
לפני כמה שנים היה לי חבר קבוע שהיינו רצים ומבלים ביחד.
חברים טובים שמדברים וצוחקים על הכל, גם אחד על השני.
אני באמת מאמין שעקיצות הדדיות זה סימן לחיבה ואהבה עמוקה.
תמיד שהייתי מעצבן אותו הוא היה אומר לי "תמות".
מילה נוראית אני יודע והקונוטציה בכלל זוועה, בטח ביום כזה,
אני יודע.
אבל כמובן שאתם מבינים שהוא לא התכוון לזה מילולית.
זאת מילה שאולי צריך להפסיק להגיד אותה אבל זו מילה
שהרבה אומרים דווקא לכאלו שהם אוהבים כאשר אלו צוחקים
עליהם.
החבר הזה עובד בתחום הבריאות בתפקיד שמתעסק
במוות פתאומי על כל סוגיו.
כל מי שמת במדינה, בכל צורה, עובר דרכו,
או יותר נכון המקרה שלו, כי הבן אדם כבר מת כמובן.
טוב אני צוחק אבל הבנתי את הנקודה.
בכל פעם הייתי עונה לו "אני לא מתכנן למות"
והוא, שמתעסק במוות פתאומי על בסיס שעתי
אמר לי "הם אף פעם לא מתכננים"
בגדול זה נכון לרוב המקרים.
חוץ מאלו שלוקחים את חייהם, אנחנו לא מתכוננים
לקראת המוות שלנו.
הלוואי והיינו יודעים את תאריך התפוגה שלנו.
אולי זה היה גורם לנו למצות את החיים עד תום.
אם כי מצד שני הרבה מנטורים בשקל היו מאבדים את עבודתם
כי הם לא היו יכולים להגיד לנו "תחיו כאילו זה היום האחרון"
הלו, התאריך שלי עוד 23 שנה, חכה.
אבל לצערי או שמחתי אנחנו לא יודעים מתי התאריך.
אנחנו לא יודעים מתי תבוא המכה וכמה כואבת היא תהיה.
לפעמים אנחנו מרגישים שזה הסוף,
אבל לדעתי זה הפחד מזין את זה.
באירוע שלנו, אני נכנסתי בידיעה שאני מרגיש
בכל עצם בגופי שאני לא יוצא משם חי.
לא יודע למה אבל הרגשתי את זה בוער בתוכי
כמו שלא הייתי בטוח בשום דבר אחר בחיי.
אבל הנה, אני פה כותב לכם.
מצד שני אביה לא כאן.
אביה לא ידע או הרגיש שזה הולך לבוא.
אף אחד מאיתנו לא ידע.
היינו צריכים לחזות את זה ולפעול אחרת, אין צל של ספק,
אבל לא ידענו.
זה לא כמו תאונת דרכים שהנהג, במקרה שלנו אביה,
רואה את זה הולך לבוא, מחזיק חזק את ההגה ומחכה לבום.
הבום שהיה, אביה לא הרגיש אותו.
לפחות אני לא חושב שהוא הרגיש אותו.
זה בא בהפתעה לכולנו ואביה לא שרד את הפיצוץ.
הוא לא החזיק חזק את הגה כי נסענו ברגיעה בכביש.
נסיעה מנהלתית בדרך ל…
עפר רץ לעבר הסכנה אבל לא ידע שהוא הולך לחטוף.
הוא זינק מתוך רצון לנטרל את האיום, מתוך אינסטינקט
שאימנו אותו עליו 20 שנה.
הוא לא ידע שהוא אורב לו במקום שהוא ארב לו.
המחבל ידע שזה יבוא, הוא חיכה לזה,
עפר לא ידע.
זה לא היה קרב רגיל.
זה לא שכל אחד מהצדדים מאחורי מחסות ומנהלים
קרב יריות ואתה מבין את הסיכון.
היה פה מארב שפל וירי בגב, לא כוחות כמו שאומרים בשכונה.
לא חוקי ולא פיירי.
עפר לא החזיק חזק, הוא לא ידע שזה הולך לבוא.
כשאני יצאתי מהג'יפ הבוער, יצאתי בזעם אדיר
שעד היום לא הצלחתי לכבות.
הצלחתי קצת למתן ולנסות לשלוט בו,
אבל זה כמו מפלצת שסגרת בבקבוק והיא לוחצת על הפקק
מלמטה, רק מחכה לרגע שמישהו יעז לפתוח את המכסה.
המטפל שלי אומר שהפגיעה מגיעה בהפתעה היא משפיעה
יותר לעומק מאשר שכשאתה מתכונן לזה.
ההפתעה וחוסר האונים מתחברים לכדי משהו בלתי נסבל
שלא מאפשר לך לשחרר.
אני מנסה לנחם את עצמי שאולי זה היה טוב להם שזה היה בהפתעה,
שזה היה מהיר וחד ולא סבלו בדרך לשם.
אני יודע שאצלי זה לא היה טוב.
חוסר האונים הזה והזעם שחוויתי לאחר מכן לא מרפים.
העדפתי שהפחדנים שפוצצו אותנו היו מגיעים לעשות עלינו מארב,
שהיה לי במי להילחם.
אולי הייתי מפסיד אבל לפחות הייתי יכול לשלוט בסיטואציה,
יכולתי להגיב, יכולתי לפרוק.
אין לי איפה לפרוק את הזעם הזה.
מעברים
המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות בעבר היה מוזר,
אבל רק מי שחווה אובדן מבין שזה בלתי אפשרי.
בטח לא שמעתם את זה פה בפעם הראשונה,
שאלו שאיבדו לא צריכים יום כדי לזכור, הם זוכרים תמיד,
הם צריכים יום כדי לשכוח.
יום הזיכרון? מה הוא שונה משאר הימים?
בכל השנה אנחנו לא זוכרים ורק ביום הזה זוכרים?
בוודאי שצריך להקדיש יום לזכרם, זה המינימום של המינימום
שנדרש מאיתנו, אבל לאלו שאיבדו הכל זה לא יום, זה חיים במלואם.
החיבור והמעבר מיום עצוב תהומי ליום שמח הוא בלתי אפשרי
ובלתי רצוני.
יום אחד שאתה יושב מסופן בבית, מטפס על הקירות וחווה משבר עמוק
ולמחרת מנפנף על המנגל עם חיוכים מתעלם שרק לפני יום
רצית לקפוץ מהחלון.
איך אני אמור לעבור מיום בלתי אפשרי לתפקוד לבין צחוקים
ושמחה עם החבר'ה בעל האש למחרת?
אין פה מסקנות, רק שיתוף בקושי ובכאב.
אני לא מיוחד ולצערי לא חריג.
אחרי השביעי באוקטובר העצב הזה נוגע כמעט בכל בית בישראל.
מגיע לנו קצת אחרת.
מגיע לנו לשמוח ולהיות מאושרים.
כולי תקווה שמתישהו זה יגיע, למרות שהמציאות מראה לנו אחרת.
אל תשכחו אותם, אותנו, גם כשתצאו לבמות העצמאות.
אצל חלקנו אין כפתור on/off.