פתיח
פרק בזק על מרוץ דימונה שהוא הפעם סמל,
הוא משמש כמראה, כמשל למציאות של לוחמים שחזרו מהמלחמה
וכעת מנסים לחזור לתחביבים ולחיים שלהם לפני המלחמה.
ללוחמים עם מטען נפשי או בשם שאני פחות אוהב לומר,
פוסט טראומה.
אספר לכם איך זה מרגיש לשלב בין השניים,
מה משפיע ואיך זה מתחבר.
קצת על המרוץ וקצת על הרץ.
מה קשורה המוזיקה כשמשהו טיפולי
ומה חוויתי שם על הרי (גבעות) דימונה.
מרוץ דימונה, הפעם זה לא רק ספורט
אלו החיים עצמם, קפה ומתחילים.
לשמיעת הפרק בספוטיפיי
אורות
רצתי שם על ההרים והייתי באורות!
באמת באורות.
עזבו שהם כבו אח"כ אבל הייתי באורות.
לפעמים אנחנו צריכים מאורע לא קשור,
הסחת דעת שתשנה את כיוון הזרימה
וזה מה שמרוץ דימונה עשה, או לפחות חלקית.
העין של הטיגריס
בפרק הקודם סיפרתי לכם על מרוץ ים המלח
ששם לא הלך לי טוב בלשון המעטה, אך עם קצת אור בקצה.
שם בים המלח, עם מוזיקה קצבית באוזניים זינקתי לדרך
ובאמצע הדרך, בעוד השיר "העין של הטיגריס" ניגן,
שפכתי מנוע וקרסתי נפשית ועברתי לריצה הליכה עד הסוף בערך.
הפעם בדימונה השיר הזה ואחרים עשו לי ההפך.
הם נתנו לי דלק לטוס בעליות ולעוף בירידות.
הם נתנו לי קצת תחושה של הימים הגדולים.
לצערי המציאות הגיעה והזכירה לי שאמנם הורדתי חלודה
אבל לא צריך להגזים ואני רחוק מהכושר שלי ואם ארוץ
לא בצורה שקולה או בלי אימונים מספקים אני לא אשרוד הכל.
אבל, ויש פה אבל גדול מאוד.
שרדתי ושרדתי די טוב.
יש עוד הרבה מה לשפר ולהחזיר, אבל היי
זה היה כמעט 160 מעלות מים המלח.
למה לא 180? כי זה לא היה מושלם.
מרוץ הרים
השנה הוזמנתי לקחת חלק במרוץ הזה שמתנהל כבר כמה שנים
ונותן אפשרות לריצת שטח מעניינת, אתגרית ויפה
בעולם ריצות השטח הסופר מצומצם שלנו.
לצערי, משלל סיבות, נבצר ממני להגיע לאירועים הקודמים
ואחרי שהייתי הפעם, הבנתי מה הפסדתי.
תראו, אולי אני אגזים ואולי אני מתלהב ייתר על המידה
אבל חשוב לומר מה הלב הרגיש שם על ההרים (נמוכים יש לציין,
ישראל אחרי הכל).
זה הרגיש הכי קרוב למרוץ הרים בחו"ל.
בהרי אירופה השונים, ריצות בהרים הגבוהים זה דבר שבשגרה.
הרבה רצי שטח ישראלים ובעולם מגיעים להתחרות ולחוות את הדבר הזה.
בארץ שלנו מאורעות כאלו יותר נדירים.
אני אמנם מארגן מסלולים הכי אתגריים ומיוחדים שיש בישראל,
אך זה לא מרוץ רשמי וגם לא נגיש לרוב הרצים שמחפשים
את זה יותר קליל או יריץ ולא השיגעונות של קוקו.
אתגר דימונה יוצא מפאתי העיר ומטפס בחדות לרכס
שרשרת הרים לא גבוהה אך מספיק גבוהה ביחס לאזור
ומרגיש קצת יותר ממה שהם בפועל.
למשך כמעט 20 ק"מ אתה רץ על הרכס הזה,
לעיתים בשבילים רחבים ולעיתים בסכיני מדבר.
הסכינים אמנם כהות אבל עדיין סכין.
תראו, זה לא הסכינים החדות שאני לוקח אתכם
באתגרים שלי אבל ביחס למרוץ שמתיימר לכוון לרוב
הרצים, עשו פה עבודה מעולה! והאמת מפתיעה שכן
לא הכרתי ומי שעוקב יודע שקשה להפתיע אותי.
החלום ושברו
אל תתלהבו.
אני נרשמתי למקצה ה- 30 ק"מ.
העשרים הראשונים חגיגה אבל אז הגיע התשלום עליהם.
העשרה ק"מ הנותרים.
בסוף העשרים ק"מ יורדים בירידה טכנית מרכס ההרים
עד לעמק מטה.
איך טסתי שם, שמח ומאושר עם מוזיקה טובה באוזניים
שטח טכני כמו שאני אוהב כשכולם נזהרים על הצעד הבא שלהם
אני מקפץ כמו איילה בהרים.
לפחות יתרון אחד יש לי פה על רוב האחרים.
אבל אז אתה צריך לרוץ עוד עשרה ק"מ ששישה מהם
בשביל ג'יפים רחב ודי משעמם לפני שחוזרים לטפס
ולחצות את פאתי דימונה לפני הסיום.
אבל כשאתה בכושר סביר, אתה צולח הכל.
אמרתי לכם, הלך לי כמעט 160 מעלות מהתחרות הקודמת.
החזקתי מעמד יפה מאוד והצלחתי
לשמר תנועה קבועה למרות שהייתה מעורבת בהליכה לסירוגין.
אבל הפעם הנפש הייתה חזקה, הייתה שמחה, זה החזיק
את כל הקושי הזה, זה הניע קדימה.
ההרים החיו אותי.
לרוץ על הרכס הפורח הזה עם הנוף ושבילים צרים
עשה לי טוב.
עולים על ציוד, יוצאים לפעולה
מי שעקב אחרי בשנה האחרונה שם לב שאני מדבר
הרבה בצורה קרבית ומתייחס לפעולות שלי כמו למבצע צבאי.
זה משהו שמניע ופועל אצלי ככה כבר כמה עשורי שנים
עוד מהשירות בסדיר בסיירת והמשקעים משם.
אבל מאז הריצות נוהלו אצלי כמו פעילות צבאית,
עם תוכניות ותדריכים והכנת תוכניות גיבוי למקרה
שמשהו לא יעבוד.
יותר מידי שנים על מדי צבא עושים את שלהם.
בשנה האחרונה מאז שנפצעתי אני לא יכול
כרגע לחזור לפעילות צבאית.
לצערי אני עדיין לא כשיר והאמת….
שאני לא בטוח שאי פעם אצליח.
הריצות שלי הפכו למבצע צבאי וזה הדבר
היחיד שמחזיק אותי קרוב לשם ולתת קצת הפוגה
למוח ולנפש.
כל תכנית שאני עושה לריצות שאני מוציא
היא יותר מפורטת ממבצעים גדולים של צה"ל.
אני יושב ומתכנן וחושב על כל מקרה שיתכן ויקרה.
לא תמיד זה יוצא מוצלח אבל העיקר הכוונה.
אחרי שפרסמתי שאני מגיע למרוץ, עמית, חבר,
שלח לי הודעה ושאל אם אני "נכנס" איתו למקצה ה-30 ק"מ.
הייתי רשום לחצי מרתון (21 ק"מ) וזה אמר לשנות מקצה.
די התבאסתי עליו באותו הרגע כי ידעתי שאני לא אגיד לו לא.
ברגע שהוא הציע אני יודע שזה יקרה אבל עכשיו נשאר
"לברך" אותו שהוא גורר אותי למקצה שחששתי שהוא הרבה
מעל היכולות שלי.
אבל הפור נפל, כעת צריך לעשות את המקסימום
אם כי חששתי "מצעדת המוות" לקראת סוף הריצה.
לקטע שכבר לא אחזיק מעמד ואצטרך לצעוד בייאוש עד הסוף,
לשמחתי זה לא קרה.
יום המרוץ
קמנו מוקדם מידי ונסענו רחוק מידי, לדימונה כאמור.
תמיד כיף אווירת מרוץ, זה כמו להגיע למסיבה.
הרבה אנשים שמחים, את חלקם אתה מכיר
ונפגשים מידי פעם.
כולם מתרגשים ולבושים חגיגי, מתכוננים אמנם לריצה
שמזיעים בה ועובדים קשה, מתנשפים ולפעמים סובלים,
אבל זה מאורע שמח שבחרנו בו בישירות או בעקיפין.
ארגונים אחרונים ויאללה יוצאים לדרך.
אם יש משהו שלא חסר המרוץ הזה זה עליות.
בדף המרוץ טוענים שיש מעל 650 מטר טיפוס מצטבר
במקצה ה-30 אך בפועל היו כמעט 850 מטר.
אני ועמית עוד התווכחנו בהתחלה האם 650 זה הרבה או קצת.
אני טענתי ועדיין טוען שמספר כזה למרחק כזה,
או בכלל לכל מרחק, זה בהחלט משמעותי.
650 מטר לטפס זה לא מעט ולא "על הדרך", זה לבוא לעבוד.
לרצי השטח המנוסים יש קצת זילות במרחקי הריצה
ובגבהי הטיפוס שמטפסים בזמן ריצות בשטח.
היום כל מרוץ או ריצה רצינית זה עם המון מטרים של טיפוס מצטבר,
שלא לדבר על תחרויות בחול שמטפסים לפעמים גם 5000 מטר
טיפוס עד 7000 מטר ויש תחרויות שאפילו יותר.
למי שפחות בעולם הזה אפשט ואגיד שזה כמו חמישה ק"מ
לגובה! לטפס חמישה ק"מ למעלה.
תחשבו על זה כמו בניין עזריאלי שגובהו 187 מטר
אז זה כמו לטפס אותו כ- 36 פעמים.
לא קל.
אז כשאתה עושה תחרות בחול ומטפס 3000 מטר
אתה קצת מזלזל ב- 650 מטר.
אבל, ויש פה אבל גדול.
כל טיפוס או לפחות כמה מאות מטרים של טיפוס
כבודם במקומם מונח.
ברור שיותר קשה לטפס 3 ק"מ לגובה מאשר חצי ק"מ
אבל גם לטפס חצי ק"מ זה הרבה, הרבה מאוד.
לאוכלוסייה שלא רצה לטפס גם 80 מטר יהיה קשה.
אבל בסדר, אנחנו לא האוכלוסייה הממוצעת אבל בוא,
תכבד את הטיפוס, אתה רץ איתי מספיק כדי להבין
שאם יש ריצה עם 650 מטר זה "יום עבודה" ולא משהו בקטנה.
בסוף הריצה, אחרי שעמית הגיע עם הלשון בחוץ,
הוא סוף סוף הסכים איתי ש- 650 מטרים של טיפוס זה לא מעט.
על זה נאמר, השטח מלמד.
אחרי שני קילומטרים כבר התחלנו לטפס.
טיפסנו לרכס שילווה אותנו לרוב העשרים ק"מ האלו.
בכל העשרים ק"מ האלו אנחנו יורדים ועולים לאורך הרכס.
קצת עליה קצת ירידה ואז שוב עליה לסירוגין.
השביל נוח אבל מתיש, מלא עליות וצריך לרוץ ואנחנו לא בכושר,
לא אני ולא עמית שמשכנע אותי לרוץ 30 ק"מ
אבל לא רואה את הדבשת של עצמו.
פעל פעל פעל
מי שהיה בקרבי או סתם ראה סרטי פעולה,
כשאנחנו בפעילות צבאית ומגיע הרגע שבו צריך לפעול
ולזנק צועקים בד"כ "פעל, פעל, פעל".
זה הרגע שהלוחמים יודעים לצאת לדרך ולעשות את המוטל עליהם.
אני כמו שסיפרתי לכם קודם לכם, הריצות זה פעילות צבאית אצלי.
תמיד יגיע הרגע של "מקרים ותגובות" או "פעל" שאני צריך לזנק
למשימה שלי.
אחרי 14 ק"מ הגיע הפעל שלי.
הריצה כבר מתישה אותי, העליות מעצבנות אותי
הדרך לא נגמרת והסבלנות שלי אוזלת.
צריך להגיע לקו סיום וכמה שיותר מהר.
קצת לפני שאנחנו מגיעים לחצי המרחק, 15 ק"מ,
אנחנו בסוף העליה מיני רבות, רגע לפני שמגיעים לפסגת הגבעה
ויורדים בריצה בצד השני במגמת ירידה.
שני חברים גדי ואסי חולפים על פנינו בעליה כשאני ועמית
צועדים בחוסר אנרגיות וסבלנות את סוף העלייה,
שומרים כוח לירידה ולמישור שיבואו אחרי.
בלי ידיעתם הם נתנו את "הפעל"
טסתי בירידה הזו והחזרתי את היתרון.
לא שהייתה תחרות אבל הם נתנו פעל, צריך לפעול.
מפה עברתי "למוד אוזניות"
מאז הפציעה התחברתי למוזיקה ואוזניות.
בעבר לא הייתי מסוגל לשמוע על ריצה עם מוזיקה
או בכלל לשמוע מוזיקה.
לא היה לי מתי ואיפה לשמוע מוזיקה ובריצה זה הציק לי,
תמיד רציתי לשמוע את הטבע, את המסביב, את הדרך.
מאז שנפצעתי ואני מתמודד עם המון שדים מאז,
המוזיקה נכנסה לחיי.
לפעמים היא עושה לי טוב ולפעמים עושה לי רע
ולפעמים היא כלי מבחינתי.
כשאני שם אוזניות ומוזיקה אני מנותק מהעולם.
אני נכנס לעולם שלי בלי הסחות דעת והפרעות,
בלי הצורך לנהל אינטראקציות בין אישיות שמאוד קשות לי
בתקופה הזו.
אני בתוך עולם דמיוני, לבד בעולם וכל יכול.
המוזיקה נותנת לך תחושת עליונות ומסוגלות שלא באמת אמיתית.
כשאתה מוריד את האוזניות המציאות נכנסת לך לעין.
האוזניות והמוזיקה נותנות לי "לברוח" מהמציאות
ומהקשיים מסביב ומאפשרות לי להמשיך להתנהל בצורה סבירה
מבלי לקרוס למטה או לברוח רחוק.
זה מאפשר לי להיות נוכח מבלי להיות נוכח.
אני יכול להמשיך לפרט לכם עוד על המוזיקה
ומה היא עושה לפגועי נפש אבל זה לסיפור אחר
ובאנו לדבר על דימונה ובדיוק הגענו לחלק המותח,
ה money time.
שמתי אוזניות ואני מזנק "לפעל".
עליה קצרה שאני "לוחץ" בה חזק כי המוזיקה הקצבית
העירה אותי ודחפה קדימה רגע לפני שטסים למטה.
מקילומטר 15 עד ה-20 זה החלק הכי יפה של המרוץ.
לפחות לאוהבי שטח טכני ונוף יפה על סכין מדברית כמוני.
עם מוזיקה הקצבית באוזניים, סכין מדברית יפה,
פריחה ירוקה מסביב, מסלול בירידה במקטעים טכניים
שאנשים מפחדים לדרוך ואני טס שם, מאושר!
שם, באותו הרגע, באותם ק"מ הייתי באורות!
סוף סוף קצת חזרה לי החיות ואהבה שאיבדתי
אי שם בג'יפ הדמים לפני כשנה.
צרחתי לשמיים עם מוזיקה קצבית באוזניים.
הסתכלתי למעלה ורק אמרתי תודה.
לא יודע למי, אבל תודה.
הייתי באורות.
זה היה הרבה מעבר לריצה, הרבה מעבר לטבע
זה החיים עצמם.
מרוץ דימונה, עשר לסוף
אחרי הירידה המלהיבה והאורות שנדלקו בי,
הגיעה המציאות והמציאות אף פעם לא מסעירה
כמו בסרטים או בחלומות שלנו.
האמת שבחלומות שלי יש רק סיוטים
אז מעדיף את המציאות של הריצה המייאשת מזה
אבל הבנתם את הרעיון.
אחרי שיורדים מרכס ההרים מגיעים לדרך ארוכה,
מונוטונית ודי משעממת כמעט לכל העשרה ק"מ הנותרים.
שביל ג'יפים רחב במגמת עליה עדינה שמאתגר
את הרגליים למי שהשתולל בירידות כשהיה באורות.
בדרך יש עוד עליה אחת רצינית שמזכירה לך
ובעיקר לעמית ש- 650 מטר טיפוס שבפועל זה 850
זה לא קל.
ק"מ אחרון הוא סלול בפאתי דימונה לפני שנכנסים
לתוך הפארק לסיום מתבקש.
למרות שאני לא בקצב שפתחתי בעת ה"פעל"
עמית והחברים לא הדביקו אותי והייתי לבד
וקצת התגעגעתי ורציתי לראות פרצוף מוכר
אבל לא היה לי את האנרגיה או הסבלנות הרגשית
להמתין להם לפני שער הסיום.
אני חייב לסיים ואח"כ נחשוב מה הלאה.
חמש מאות מטרים מהסוף אני שם לי
את אחד השירים הקצביים והאהובים עלי מאז
ונכנס לשרוול הסיום בריקודים עם מוזיקה חזקה באוזניים,
לא שומע כלום מסביב.
המציאות היא רק בעיניים לא באוזניים.
אני משחרר חיוכים מסביב אבל אני מנותק לחלוטין,
אני עדיין בפעילות, היא עוד לא נגמרה.
כשהרגשתי שהמציאות לוחצת עלי עם כל האנשים
שעומדים מסביב לשרוול מחכים לרצים,
לקחתי את המדליה ובקבוק מים ורצתי חזרה למסלול
רק בצורה הפוכה.
אני הולך לאסוף את עמית שנסיים "ביחד".
אמנם אני כבר סיימתי אבל הבנתם את הרעיון.
רק אחרי שעמית עבר את קו הסיום הורדתי את האוזניות.
המשימה נגמרה, אפשר לחזור למציאות וליצור קצת
קשר בין אישי ואינטראקציות עם הסובבים.
הארות ותודות
למי שקרא בין השורות אני בהחלט ממליץ על המרוץ הזה.
ללא ספק זה מרוץ לא קל אך הוא בהחלט מספק ויפה
עם ארגון נהדר ומסלול שברובו מושלם.
אין מה לעשות, אף מסלול לא יהיה תמיד בכולו הכי מעניין,
תמיד יש לנו קטעי מעבר או קטעים שחייבים "לשלם" בשביל
להגיע למקום המרשים.
מה גם אם הייתי בכושר אז הקילומטרים האחרונים לא באמת היו
מורגשים באותה הצורה.
אני רוצה להודות לכל צוות ההפקה של המרוץ הזה
וכל העוסקים בדבר.
כאחד שמארגן מפגשי ריצה מורכבים אני יודע להעריך ולהוקיר
עשייה כזו.
בכלל, כל אירועי השטח בארץ צריכים להיות מבורכים,
גם אם הם לא יושבים לך בול על הטעם שלך.
בהיעדר אירועים שכאלו, כל אחד כזה הוא חשוב ומיוחד וכן ירבו.
תודה לעמית "שגרר" אותי לזה.
תודה לקאנטרי דימונה שאירח אותנו אחרי המרוץ ואת כל הרצים,
אין כמו ג'קוזי חם ומקלחת טובה לפני שאתה נוסע חזרה למרכז.
היה אחלה של פתיחת שישי.
פשוט אסתכל למעלה ואגיד תודה,
לא יודע למי ולא נכנס לזה, אבל פשוט ,
תודה.