השעון מראה 100 ק"מ.
אנחנו נכנסים לתחנה הגדולה בתחנת הדלק למרגלות הר ארבל.
צוות חפ"ק גדול מחכה לנו שם,
יחד עם צוות רצים שבאים ללוות אותנו בריצה במקטע הנוכחי.

עבר כשבוע וחצי מאז שסיימנו לטפס 5700 מטר לגובה
ולרוץ 200 ק"מ ברציפות, באחד השבילים היותר טכניים שנתקלנו בהם.

הרגליים עבדו קשה, הכפות רגליים בכלל ספגו את כל העומס.

44 שעות תנועה כשלפחות 40 מהם אתה נמצא בעמידה על הרגליים.

הרגליים עבדו קשה.

השתמשנו בציוד הכי טוב שניתן להשיג.
נעליים של המותגים הכי טובים שיש לריצות שטח,
גרבי מותג מעולות, נעזרנו במקלות ריצה כדי להוריד עומס מהרגליים,
ועדיין יש עומס, זה מובן ובלתי ניתן למניעה, גם עם הציוד הכי טוב שיש לרכישה.

היבלות / שלפוחיות / שפשפות, יכולים לגמור לך את הריצה.
גם אם הגוף מרגיש מעולה וכלום לא כואב,
מספיקה שלפוחית אחת במקום אסטרטגי ואכלת אותה.
מספיקה שפשפת בנקודה מסוימת שקשה לחבוש וזהו, נגמר הסרט שלך.

הדברים האלו לא נעלמים מעצמם,
כמו כאבי שיניים.
אם תתעלם, תאכל אותה.

צריך לגדוע את זה באיבו.
ברגע שיש הסימן הכי קטן, לא להתעלם, מיד לתפל בבעיה.
הבעיה הקטנה, גדולה תהיה.

יש לך כל כך הרבה שעות למשוך, כל כך הרבה דברים בלתי צפויים בדרך,
שאתה לא יכול ליפול לדברים שאתה כן יכול יחסית, דגש על יחסית, לשלוט בהם.

בדיוק בגלל דברים כאלו (ועוד הרבה אחרים) אתה חייב צוות ליווי.

צוות חפ"ק שיראה מה קורה איתך כשאתה לא יודע מה קורה איתך.

אחרי כל כך הרבה שעות ללא שינה, בפעילות מאומצת,
בחום ששורף לך הגוף, ובקור הלילה שמקפיא לך את המוח וכל איבר שלא מכוסה,
אתה לא במיטבך.
אחת השיטות לראות כמה אתה צלול, זה לעשות תרגילי חשבון פשוטים.
תודהמו לדעת שארבע פעמים 10 לא תמיד יוצא 40.

במשך כל כך הרבה זמן, אתה חייב להקפיד על תזונה מספקת.
אתה מוציא המון קלוריות.
כן, זאת פנטזיה לאנשים בדיאטה,
אבל פה זה לא הזמן להתחיל לצום.
על חוסר בתזונה, או תזונה לא טובה, תיפול ותקום הריצה.

המכונה האדירה הזו שנקראת הגוף האנושי, חייבת דלק,
זה הדלק שלנו.
לשתות זה מובן לנו, אך גם אוכל זה הכרחי, גם כשאתה לא רעב.
אתה חייב לאכול לפני שתהיה חייב,
אז יתכן ויהיה מאוחר מידי.

צוות הליווי שם למענך ולמטרה זו בלבד.
להיות זה שידע שארבע פעמים 10 זה באמת 40.
לדעת ולעקוב אחרי כמה שתית, להציק לך כשאתה לא רוצה.
אין פה משחקים.
אין לו בא לי, אתה חייב לאכול, לשתות.
אם המטרה שלך לסיים,
אתה חייב לסתום את מיתרי הקול ולפתוח את הפה למזון.

צוות הליווי שם כדי לעודד אותך, אבל יותר חשוב מזה, לטפל בך ולדאוג לך.
לא הכל זוהר, לפעמים הוא שם בשביל למזוג לך קולה קרה
ולפעמים כדי לפוצץ לך שלפוחית כואבת שאתה מרחם על עצמך.

לפעמים הצוות יחכה לך בתחנה בצל בכיף שלו, צחוקים ואוכל טעים עד שנגיע,
ולפעמים הוא יסע לחפש קרח זמין או קניות מזון שנגמרו,
או מנהלות לוגיסטיקה אפורות אחרות.

צוות החפ"ק שם למענך ובשבילך.

לעשות דבר כזה בלי צוות מאחוריך זה בלתי אפשרי,
לא לכזה מרחק, לא לכזה טיפוס, לא לכמות השעות הללו, לא לכזה תוואי שביל.

צוות החפ"ק הוא לב ליבה של הריצה, בלעדיו כל הניסיונות שלך לצלוח
כזה אתגר יעלו בתוהו.

מעבר לנוכחות אדם שיחכה לך בתחנה, אתה צריך את האנשים הנכונים.
לתמוך ברץ זאת תורה בפני עצמה.
זה לא רק למזוג לו קולה קרה,
זה לדעת מה הוא צריך לפני שהוא יבקש,
זה לדעת מה הוא צריך גם אם הרץ לא יודע.
זה לא להיות נחמד, זה לדעת מתי להתעקש עם הרץ על משהו ומתי לוותר לו.
לא תמיד יתחשק לך לשתות, או לאכול, או לצאת לדרך שוב מהתחנה כמו שקרה לי.
תפקיד הליווי זה לא להקשיב לך, אלא לקחת את התפקיד האחראי
ולשלוח אותך לדרכך, או להתעקש שתאכל גם אם אתה לא רוצה.

עוד לפני שסגרתי עם ניר השותף לריצה (טרם הצטרפות דודו),
ידעתי שאנחנו צריכים חפ"ק רציני מאחורינו, אחד מקצועי,
בעל ניסיון, ותחלופה גדולה כי זה הולך להיות הרבה שעות ועבודה קשה.

לא ידעתי עדיין מי הולך ולאן.
חוץ ממני, אף אחד לא ידע שבכלל מישהו יעיז לרוץ 200 ק"מ
בשביל טיולים מאתגר שכזה ברציפות ללא מנוחה או שינה באמצע.
רק ידעתי שאני צריך צוות חזק מאחורי.

עוד מתקופת הצבא, עקב האכילס שלי היא השינה.
כשאני עייף אני עצבני, קשה מלתפקד, נרדם בכל סיטואציה ורק
רוצה ללכת לישון כמו שצריך.

חששתי שהפעם השינה תהיה לי לרועץ.
עם המרחק והטיפוס אני אסתדר, התאמנתי המון.
אבל לחוסר בשינה אי אפשר להתרגל.

לצערי, בתקופת הצבא היו לי מספיק ויותר מידי לילות לבנים,
כאלו שחוצים לפחות לילה אחד.
אף פעם לא התרגלתי, אף פעם זה לא היה לי קל או משהו של מה בכך.
גם בימים אלו, כאדם בוגר שמגיע למילואים לזמן קצוב,
עדיין קשה לי עם הפעילויות שחוצות לילות ללא שינה,
כאלו שאתה לא ישן צהריים וקם בכיף שלך ללילה לבן,
אני מדבר על אלו שקמת בבוקר ולמחרת בבוקר אתה עדיין ער ורחוק מללכת לישון.

אי אפשר להתרגל לזה,
והאמת…. אני לא רוצה להתרגל לזה.

לשמחתי דברים אלו לא התממשו,
לפחות לא כמו שחששתי.
כן נרדמתי, כן זה הציק לי,
אבל לא כמו שחשבתי, או חששתי.
לשמחתי היה לי צוות רצים שדאג ושמר עלי,
אבל זה לפרק אחר.

200 ק"מ בשביל ישראל, 5700 טיפוס מצטבר, צוות חפ"ק, גדול ואדיר אחד.

צוות הליווי עשה לנו את המסע הזה לקל ואפשרי.
זאת תמונה קטנה מרגע משמעותי מאוד לאורך הדרך.

השעון מראה 100 ק"מ.
אנחנו נכנסים לתחנה הגדולה בתחנת הדלק למרגלות הר ארבל.
צוות חפ"ק גדול מחכה לנו שם,
יחד עם צוות רצים שבאים ללוות אותנו בריצה במקטע הנוכחי.

אני נכנס ראשון לתחנה.
אני באנרגיות שיא.
רגע לפני סגרתי 100 ק"מ של ריצה.
המרחק המקסימלי שהגעתי אליו בריצה רציפה ולא על גבי יומיים.
פתחתי מבערים והקדמתי את דודו וניר.
רציתי כבר לשבת ולשתות משהו קר.

השעה היא אמצע הצהריים.
השמש גבוה בשמיים.
שורפת אותנו בעודנו רצים.
לא ידעתי שבעוד כשעה, נהיה על מצוק הארבל, גבוה שם למעלה,
תהיה רוח חזקה שתעשה לנו נעים ותייבש את הזיעה
החמה שאופפת את גופנו.

כעת אני נכנס לתחנה.
כולם מוחאים כפיים, כל העיניים נשואות אלי.
אני קצת מבולבל, הרבכ אנשים בהרבה פרצופים מחייכים שמחים,
למי מתייחסים קודם?
מה עושים? לשבת, או לחבק?
להגיד שלום או לשבת במקום ולהתחיל לאכול?
עוד רגע צוות החפ"ק יגער בי לצאת לדרך, הזמן קצוב.

שמח לי פה בתחנה, כולם שמחים, מחייכים, נפעמים לאן הצלחת להגיע בריצה שלך,
כל העיניים נשואות אלינו הרצים.
כולם מתרוצצים סביבנו.

צריכים משהו לאכול? לשתות? רוצים ארטיק קר מהתחנה?
שואלים אותנו.
כן להכל בבקשה.
לא יודע מה אני רוצה, אני רוצה מהכל, קר, חם, פחמימות, סוכרים,
סתם פרצופים שמחים, תנו לי הכל והרבה.

הרגשתי את התחלת השלפוחית עוד בנחל עמוד האימתני.
נחל עמוד תחתון הוא אחד הנחלים היותר מאתגרים, סזיפיים,
חשופים לשמש, לא נוחים להתקדמות ומתישים שיש לריצה שאני מכיר.
השילוב הנורא הזה הופך את המקטע הזה של נחל עמוד תחתון לאחד הבלתי נסבלים מבחינתי.

מדהים השוני המטורף בין נחל עמוד עליון לתחתון.
בעוד העליון הוא ממש אירופה, ירוק, מלא במים, מוצל, חלום לכל מטייל ורץ שטח,
התחתון יבש (ברוב הזמן) חשוף לשמש בלי יכולת לברוח,
קוצים צפופים שמחייבים אותך להידקר, חשש מנחשים
בשבילים צרים מאוד כרוחב אדם בודד אחד,
המון חלוקי נחל שהרגל שלך רוקדת בתוך הנעל.

לא בכדי השלפוחית לא מיהרה להגיע.
הרגל עברה הרבה שעות בתוך תא קטן וצפוף שכזה.
גם הגרביים המעולות שלי והנעליים הרחבות לא מספיקות לשלפוחית הקטנה
שנוגעת באצבע אחרת ואומרת לי שלום.

צוות החפ"ק בודק מה איתי,
יש שלפוחיות שואלים,
כן אני עונה ודקה אחרי אני מוצא עצמי חשוף רגליים וכמה אנשים סביבי
כמו בניתוח חירום בלב השטח.

בתחילה התביישתי,
אף אחד לא אוהב כפות רגליים של אחר,
בטח לא אחד שרץ עכשיו 100 ק"מ ולא הוריד נעליים כ-13 שעות.

לקחתי סיכה והכנסתי לשלפוחית.
אין ברירה, לא לוקחים פה שבויים ולא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים.
אנחנו הולכים על הפתרון ההכרחי, הכואב והבלתי נמנע.

השיטה זה לפוצץ, לנקז ולחבוש.
אין טעם ללכת סחור וסחור.
אני בעדינות מחדיר את הסיכה ויוצא נוזל.
זה לא מספיק.
רגע אחרי צמד מהחפ"ק תופס לי את הרגל ודוקר אותי בהנאה, נבלות.

אין פה בושה, אין פה גועל, אין פה ריחוק או משחקים, החבר'ה האלו באו לעבוד.
מה זה רגל של רץ שטח מפונק עם שלפוחית.
הם חיכו הרבה זמן כדי להגיע לשלב שהם יכלו לדקור אותי
בכזאת הנאה כפעולה הכרחית, אין ברירה, הם נהנים אני לא מסתכל.

רגע כזה אתה מבין מי החבר'ה האלו שריכזת לעצמך.
רגע כזה אתה מבין איזה חוזק של אנשים קיבצת פה.
רגע כזה אתה מבין שאתה פאקינג בר מזל הכי גדול בעולם.
רגע כזה אתה מבין שכל האנשים האלו, באו באמצע חייהם,
כדי לעזור לך לצלוח באתגר שלך.
הם פה בשבילך, בשבילנו.
זאת הגדולה של הענף הזה, זאת הגדולה של קוקו אם יורשה לי להיות לא צנוע לרגע.

אלו האנשים, לא הקוקו, אלא האנשים שיצרו את קוקו,
המנוע האמיתי ולא רק זה שמחבר את כל החלקים במוסך.

יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם על החפ"ק שלנו,
על האנשים בצללי הרשת החברתית של פוסט ה-200 ק"מ בשביל ישראל.
האנשים הגדולים והחשובים באמת.
אבל זה לבינתיים,
רגע קטן שאומר כלכך הרבה.

אסיים ואומר,
אם אתם יוצאים למסע בחיים, בין אם זה ספורטיבי או בתחום אחר,
תראו שאתם לוקחים את האנשים הנכוחים למסע הזה,
זה יעשה לכם אותו קל וחווייתי הרבה יותר.

עד הפעם הבאה,
תודה!

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

ריצת 200
ספטמבר 1999 שבוע שדאות א' עוקב מים כשלושה קילומטרים ממתחם המחנה המאולתר בשטח. אסור שיהיה העוקב ליד הכוח, זה עלול למשוך אש וסימן לכוחות בשטח. זה בכלל השדות ליד מודיעין, זה בכלל אימון, אין אף אחד שזה באמת מעניין אותו. אבל זה אימון, צריך להתאמן. אתה צמא? תצעד שלושה ק"מ. 03:00 צוות קטן של לוחמים...
שביל ישראל 200
השעון מראה 100 ק"מ. אנחנו נכנסים לתחנה הגדולה בתחנת הדלק למרגלות הר ארבל. צוות חפ"ק גדול מחכה לנו שם, יחד עם צוות רצים שבאים ללוות אותנו בריצה במקטע הנוכחי. עבר כשבוע וחצי מאז שסיימנו לטפס 5700 מטר לגובה ולרוץ 200 ק"מ ברציפות, באחד השבילים היותר טכניים שנתקלנו בהם. הרגליים עבדו קשה, הכפות רגליים בכלל ספגו...
200 km
הקשר בין הצבא, חיינו, העבר וההווה לריצת אולטרה של 200 ק"מ בשביל ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.