זה כבר שמונה שבועות שאני רץ מעל 110-130 ק"מ בשבוע.

זה נראה שאני רץ הרבה אך בכל זאת אני לא רגיל לנפחים כאלו בשגרה או בקביעות שכזו לאורך זמן.

בעבר הגעתי לנקודות פיק שכאלו, אך לא שמרתי על זה כשגרת אימונים קבועה ובלתי מתפשרת.

כעת באימונים ליעד המאתגר של ריצה רציפה למרחק של 200 קילומטרים, אני חייב לשמור על

"נפח" גבוה ברגליים.

 

ספטמבר 1999 יצאנו באישון לילה למסע.

ציוד מלא על הגב, אפוד מזווד, נשק ארוך, אלונקות פתוחות עם שקים כבדים עליהם,

חבורת ילדים שרק סיימו תיכון לפני מספר חודשים, כל אחד יותר בהלם מהשני.

לוחמי יחידה מובחרת.

לא צעדנו הרבה, לפחות לא בהשוואה למה שאנחנו אמורים לעבור בחצי שנה הבאה

ובטח לא ביחס למה שאני אעשה בהמשך חיי אחרי שחרורי מצה"ל.

 

בסיום הרגשנו מלכי העולם, כאילו כבשנו את הבופור או מינימום צעדנו ברגל מלבנון לשטח ישראל.

זה היה מרחק לא רב אך זה היה הראשון.

צעדנו מהר ובשקט מופתי, חוששים מאלוהים, המפקד כיתה.

אף אחד לא פוצה פה, כל אחד נזהר שקנה הנשק שלו לא יתנגש בקנה אחר

וירעיש בזמן סחיבת האלונקה כי זה אומר שבסוף השבוע נצא מאוחר אחרי שנקבל עונש ביציאה.

שקט מופתי.

 

אוקטובר 1999

אני נלחם להישאר ער.

שיעור נשק משעמם, אורך הנשק, משקל, יכולות ועוד דברים שבקושי שמעתי כשנאבקתי לא להירדם.

מההתחלה ידעתי לא לשבת בשיעורים, אין טעם.

אחרי דקה מתחילת השיעור הייתי "מתאפץ" "מנקר" נרדם לסירוגין בזרגון הצבאי.

ישר הייתי עומד, זה היה דבר ידוע , לא הייתי מנסה בכלל אחרת.

הבעיה מתחילה שאתה כל כך עייף שאתה נרדם גם בעמידה.

בערב שילמתי על כך ביוקר.

 

מפקד הכיתה שלי דאז, כעס כל כך שאנחנו נרדמים לו בשיעור, כאילו שהיתה

ברירה, אתה בקושי ישן בלילה, קם לשמירה מיותרת באמצע וכל היום מתרוצץ, מי לא ירדם ככה?

הוא הוציא אותנו למד"ס, ריצת כושר.

בימים ההם כבר יצאו תקנות והוראות לגבי טרטור חיילים.

אם בעבר היה מותר להרביץ לחיילים כדי לחשל אותם בקורס לוט"ר, או להריץ אותם ללא סיבה,

או שלל תרגילים ועונשים, כיום חידדו נהלים ואסרו דברים כאלו בשל מות כמה חיילים.

זה כמובן לא מנע מהמפקדים לחפש ולמצוא דרכים יצירתיות להעניש אותך ולטרטר אותך "חוקית".

 

יחידה מובחרת, אף אחד לא יפצה פה ולא יתלונן, כולם התנדבו להיות פה, כולם מורעלים בטירוף,

כולם ילדים שרק סיימו תיכון ומתבגרים במהירות ללא רצון אמיתי.

 

אחת הדרכים היצירתיות להעניש אותנו, היו בתרגילי ספורט, ריצות קצרות ומהירות, טיפוס

על הרים, ריצה נגד זמנים לא הגיוניים וחזרה על כל זאת כאשר לא מצליחים, הכל במסגרת

ספורטיבית.

 

היום ישנם הרבה תחרויות ריצה ואתגרים שונים שמזכירים לי מיד את הצבא, מזכירים לי את 1999.

תחרויות בסיבובים שלא נגמרים, תחרויות שחוזרות על עצמן באותו הציר, אלו הדברים שאיתם

היו מענישים אותי חוקית בצבא, זה ישר מתקשר אצלי אוטומטית, לא משנה שעברו מעל עשרים שנה מאז.

זה מסוג הדברים שצרובים לך במוח, כמו שיתנו לך נשק כעת אתה ישר "תכנס למצב"

לא תשכח כיצד לעמוד נכון.

אחרי כל כך הרבה זמן שתרגלת את זה כמו מכונה, אתה לא חושב מידי, זה שם.

 

בערב המפקד הורה לי ולכמה חיילים עייפים נוספים להגיע לרחבת האוהלים על בגדי ספורט,

יוצאים לריצה רק אלו שנרדמו בשיעור, אם זה לא עונש, אני לא יודע מה.

אנחנו נגררים מאחור, מתנשפים כאילו סיימנו מרתון בקצב הכי מהיר שלנו.

המפקד רץ בקלילות, מסתובב עם הפנים אלינו, רודה בנו ורץ עם הגב הפוך

ואנחנו מנסים שלא למות בדרך.

הגענו חזרה למאהל, הרגשתי שהשארתי את שתי ראותיי מאחור,

הסתכלתי ימינה שמאלה, ראיתי שכל חברי במצב דומה לשלי, זה לא שאני עגלה, זה המפקד מהיר.

אבל הוא טרם סיים איתנו, יאללה לחומה.

הולכים לטפס על החומה.

"תרגול" חומה זה לשפר אותנו, זה לא באמת עונש, הכל ספורטיבי.

אבל שאתה מטפס על החומה עשרות פעמים ברצף כששאר הצוות באוהל,

אתה לא יכול לקשר את זה לעונש.

כששוחרנו למקלחת הרגשנו שעברנו את הריצה הקשה בחיינו.

כולם עברו אימונים לקראת צבא, סחבנו משקלים, רצנו, התאמנו, מוטיבציה שיא,

אבל באותו הרגע זה מרגיש כאילו אתה הבן אדם עם הכי פחות כושר בעולם.

זאת הייתה הריצה הקשה בחיי.

לימים אני אבין שמדובר על מספר קילומטרים בודדים של ריצה,

איפה זה היה אז ואיפה אני היום.

אבל כנראה לילד בן 18 שעדיין בהלם שהוא בצבא רק מספר שבועות,

עם כושר לא בנוי בצורה חכמה, ביחס עם עייפות שיא, זה כנראה האתגר הקשה בחיינו.

 

לימים עברנו אתגרים קשים בהרבה מהדבר הזה, אבל את הריצה הזו ואת הקושי שחשתי אז,

לא אשכח בחיי, זה צרוב עמוק בפנים.

 

מצחיק שהיום אני רץ עם אותו המפקד מאז ומשאיר לו אבק בהנאה רבה.

 

מאז שהתחלתי לרוץ מסודר, פחות התרגשתי מהמרחק.

מה שהיווה אצלי פקטור הוא הזמן.

מתישהו פשוט נמאס לי.

המרחק לא מרגש או מפחיד אותי, אך הזמן כן.

אני יודע שיגיע השלב שאגיד לעצמי, "די, מיציתי, הבנתי, היה נחמד, היה כיף, מספיק"

שם לרוב מגיעה נקודת המשבר שלי, שם מתחילה ההתמודדות שלי.

זה יכול להגיע אחרי שישים קילומטרים של ריצה או אחרי עשרה ק"מ.

אין באמת אפקט של מרחק, זה תרגלו אותי מספיק בצבא, אבל הזמן זה משהו אחר.

 

בצבא לימדו אותנו שאין בן זונה שיכול לעצור את הזמן.

לא משנה כמה קשה לך, בסוף זה יגמר, תחזיק חזק זה יעבור.

החזקתי חזק במשך הרבה מאוד זמן בצבא, למעשה לא זוכר מתי זה עבר בקלות.

 

120 קילומטרים ריצה בשבוע, למעלה מ- 460 קילומטרים של ריצה בחודש, יש כאלו שנוסעים

ברכבם פחות מזה.

 

בעולם האנשים משוגעי האולטרה מרתון שאני מסתובב עימם, זה נראה כמרחק סביר בהחלט,

ואף נמוך מידי.

לא אחת קבלתי תגובות שהמרחק הוא לא מספיק אם אני מתכנן לרוץ 200 קילומטרים ברציפות.

 

מצד אחד אני יודע שיש צדק בדברם, מצד שני האם באמת יש צדק בדברם?

האם יש מרחק אולטימטיבי להתאמן לכזה סוג של אתגר?

האם יש מרחק "נכון" להתאמן לכזה סוג של אתגר?

לא חושב שיש צורה או דרך אחת להתאמן לכך והאם בכלל ישנה דרך.

איפה עובר הגבול?

האם האימון ל- 150, 200, 300 , 400 קילומטרים של ריצה יהיה שונה?

עד כמה צריך וניתן לרוץ?

מתי זה די בכך?

 

משיטוטי ברשת ובשיחות עם אנשים מנוסים בדברים דומים לכך, אין ספק שאין תשובה נכונה או אחת.

ללא ספק האתגר כפי שאני עושה, טרם נעשה בארץ ומעט מאוד אנשים רצו בכלל מרחק שכזה.

אין לי ספק שישנם הרבה רצים חזקים ומוכשרים בארץ שללא ספק מסוגלים לכזה אתגר,

אך דבר זה טרם נבחן ונמצא רק בהשערה.

גם מבחינתי .

אך אני יודע משהו שלימדו אותי אי שם ב- 1999, לא עוצרים, ממשיכים קדימה גם שקשה,

גם כשאתה נרדם תוך כדי צעידה.

ממשיכים קדימה עד שזה יגמר, מתישהו הכל נגמר, רק תחזיק חזק.

 

התוואי הוא שונה ממה שאנחנו רגילים לראות במרוצים בארץ, הוא תוואי של שביל ישראל,

של אנשים שמטיילים בהליכה ולא בריצה,

תוואי טכני שדורש לא פעם לעבור להליכה איטית ואף מייגעת במצבים מסויימים.

זה תוואי שלא מאפשר לך להתקדם מהר מידי או לרוץ בצורה רציפה,

זה תוואי ומרחק שדורש ממך סבלנות, כוח פיזי וכוח נפשי, בעיקר נפשי.

מבחינתי האתגר הוא להתמודד עם הנקודה שבה נמאס לי, שבה אני אומר

"די, מיציתי, הבנתי, היה נחמד, היה כיף, מספיק".

 

120 ק"מ בשבוע, מספיק או לא, זה הזמן שיש לי כעת, זה הזמן שאני מוכן להשקיע.

אני כל הזמן מזכיר לעצמי שמדובר בתחביב, משהו שבצד, משהו שמלווה אותי ולא החיים עצמם.

כן, זה תחביב שאני משקיע בו הרבה זמן, זה משהו שבצד שאני משקיע בו הרבה מזמני,

משהו שהפך לפנאי שלי גם על חשבון דברים שבעבר היו הפנאי שלי וכעת נדחקו לצד.

אך אני זוכר שזה תחביב, הוא צריך להיכנס בתוך חיי ולא חיי בתוך זה.

 

אעשה מה שלימדו אותי בצבא ועדיין חרוך בתוכי,

אם קשה תתמודד, בסוף הכל עובר ונגמר.

עם כל זה אעשה ואצליח.

One comment

  1. כולנו היינו שם, ב״מד״ס״ שלא נגמר בשביל לחשל אותנו (או סתם להתעלל בנו). זה ללא ספק חישל את האופי- לגוף זה רק עשה נזקים. אבל מי ששרד ורץ כל השנים אחרי זה (אני התגייסתי ב-96׳, אנחנו בגיל דומה) למד שמה שיש בראש יותר חשוב ממה שיש ברגליים. יפה כתבת- המון בהצלחה בריצה!

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אוהבים עוגיות? גם אני!
אתר קוקו טריפ משתמש בעוגיות על מנת להביא לך את החוויה הטובה ביותר!

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.