בדרך ל- 300 עוצרים ב230?
המשכתי עד שנמאס לי.
זה פשוט הרגיש לי שדי, למה זה טוב?
עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם,
"שנה", "שנה", "שנה", "שנה".
המשכתי עד שנמאס לי.
ואז משכתי בתחושה הזו עוד 11 שעות עד שתמו כל הקצים.
יצאתי לסיבוב, הסתכלתי לשמיים ושאלתי את עצמי, למה?
כשלא הייתה לי התשובה, הסתובבתי וחזרתי.
230 ק"מ של ריצת שטח פרוסים על גבי 34 שעות.
זה הסיכום הקצר של הדבר הזה שהתחיל אי שם בשנת 1999.
רגע לפני שנתחיל זה יהיה ארוך, ארוך מאוד, ארוך כמו שלרוץ 230 ק"מ היה ארוך……
אני מסכם פה את כל תוכנית האימונים שלי, את המחשבות שלפני ומה שקדם לכך.
את הסיבה שבגינה יצאתי לדרך הארוכה הזו.
את מה שעבר עלי במשך כל השעות האלו.
את מה שטוב ומה שרע, את מה שעבד ומה שלא.
זה ארוך, ארוך מאוד.
תכינו קפה ותקראו, או שלא.
זו הסגירת מעגל הסופית שלי עם המרוץ והמסע הזה שהתחיל אי שם לפני שנה.
שפכתי פה את ליבי (לקח לי חודשיים לרשום את זה) והגשתי לכם כמגה בייטים על הפלאפון.
בואו איתי למסע בדרך הזו, או שלא.
פרולוג
יצאתי לדרך הזו בכוונה ברורה מאוד אך לא מלוטשת עד סופה.
בחרתי לקחת את האתגר הזה כדי לסגור כמה דלתות ולפתוח חדשות.
לפני מספר חודשים סיימתי את האתגר הכי ארוך שלי בריצת שטח, מבחינת מרחק שהיה לי,
אם כי לא הכי קשה.
230 ק"מ רצתי שם.
יצאתי כי נמאס לי.
יצאתי כי לא מצאתי את התשובה מדוע להמשיך.
יצאתי כי למרוץ הזה אין סוף, רוץ כפי יכולתך או רצונך.
אני בחרתי לצאת לפי רצוני, בזמן שהתאים לי כפי שתלמדו לקרוא.
אני אשבור פה כמה מוסכמות, אולי אכעיס אנשים, יחשבו שאני משהו שאני לא,
אך אני באמת חושב שהמרוץ הזה הוא לא קשה פיזית.
הוא באמת לא קשה, הוא פשוט מדכא.
מייאש, משעמם וכל מה שאני בערך סולד ממנו לסיבות שלמעשה בגללן אני יוצא לטבע,
לאתגרי הריצה המטורפים האלו.
לחצות את רף המאתיים קילומטרים בפורמט מהסוג הזה צריך להיות אדם מאוד מיוחד.
יחד עם זאת חשוב לי לומר שזה פורמט מרוץ מיוחד מאוד, חוויתי מאוד
וכאשר יוצאים למרחקים לא קיצוניים הוא מומלץ מאוד!.
ובנימה יותר אישית ומדויקת, הארגון שמבוצע על ידי זולי והמרוץ הם מנוהלים בצורה מדהימה
ומושקעת בכל קנה מידה, חוויה וכבוד לקחת חלק בזה, נבנה פה משהו באמת שונה ומיוחד.
לפני כשנה וחצי סיימנו לרוץ 200 ק"מ ברציפות בחלק משביל ישראל הצפוני.
זה לקח לנו שם 44 שעות.
זה ללא ספק היה האתגר הקשה ביותר שלי מבחינה פיזית.
זה היה ללא ספק פי כמה מנות קשה מכל ריצה שעשיתי במרוץ הבקיארד.
אבל רגע, עוד נגיע לטכני ולמה אני חושב ככה.
באתי לשתף אתכן\ם בכל הדרך הזו אשר נקראת מרוץ הבקיארד.
רוץ כפי יכולתך.
או כמו שאני מאמין בו, מנצח אחד וכל השאר מוותרים לעצמם.
אבל רגע, תכף נגיע לזה, אל תכעסו עדיין.
אהבה זה כואב
יש לי יחסי אהבה שנאה עם האתגרים המשוגעים האלו.
אני אמנם מסתובב בין אנשים לא בריאים בראשם,
(משוגעים שרצים מרחקים ארוכים סתם לכיף ולא מתרגשים אם מישהו סיים לרוץ 230 ק"מ במרוץ בודד)
אך לרוב האנשים זה לגמרי לא שפוי, משהו מטורף, משהו טיפשי, משהו מזוכיסטי, משהו השראתי,
משהו גדול מהחיים, משהו התמכרותי, משהו ומשהו.
תבחרו את המשהו שלכם.
עד כמה שאני מבטיח לעצמי ברגע הסיום או בקטעים שקשה לי בהם תוך כדי,
לא לצאת לאתגרים כאלו שוב, עוברת תקופה, לא ארוכה לרוב ואני שוב חושב עליהם.
זה קורא לי לבוא שוב.
למה? לא יודע.
מה אני צריך את הדבר הנורא הזה? למה לרוץ כל כך הרבה? למה להגיע לתחושות סבל שמגיעות מידי פעם?
למה לא לצאת למשהו קצר של איזה חמש או שש שעות ריצה?
(שמתם לב שעדיין שש שעות ריצה זה מוגזם בצורה קיצונית לרץ הממוצע, בעוד לעולם האולטראיסטים זה נשנוש ליום קצר)
תחזרו פסקה למעלה ל"משהו" שלכם ושם התשובה, אם כי לא תמיד זה ברור ושקוף.
זאת לא מתמטיקה של אחד פלוס אחד שווה אולטרה 230 ק"מ.
אך בסופו של יום זה גורם לי להתגעגע לזה, גורם לי לחשוב על זה,
גורם לי לרוץ למחשב, לשבת על המפות ולתכנן את האתגר הבא גם אם הוא לא אוטוטו.
אני צריך את זה, אני זקוק לזה שיהיה לי ביומן לתאריך עתידי כדי להתלהב ולהיות בהרגשות
עד אז.
מזה בכלל מרוץ הבקיארד – DNF
לרוב רצי האולטרה בארץ, בטח אלו עם הרשתות החברתיות, המרוץ המוזר הזה מוכר,
לחלקם הוא אהוב בצורה קיצונית, לחלקם הוא שנוא ואין סיכוי שהם יתקרבו לשם,
חלק פשוט לא מבינים מה הקטע.
למעשה DNF אלו ראשי תיבות של did not finish.
זהו מרוץ אשר הגיע אלינו מחו"ל, כמעט כמו כל שאר הדברים בישראל.
זולי הנפלא, מארגן התחרות, אהב את הפורמט והביא את זה ארצה.
בתחילה לא היו הרבה אנשים, זה פורמט מוזר מידי להם אך לאט לאט זה גדל על הרצים
בארץ שבאו לנסות מזלם.
הפורמט הוא עולמי וזהה בחוקיו.
מסלול של 6.7 ק"מ מעגלי.
בכל שעה עגולה אתה מזנק לסיבוב הנ"ל ויש לך שעה שלמה לסיום הסיבוב.
אם לא הספקת להגיע חזרה במסגרת השעה, אתה בחוץ.
אם הספקת אתה יוצא לעוד סיבוב כזה בשעה העגולה הבאה שלו.
בזמן בין השעה העגולה של הזינוק הבא לזמן ההגעה שלך מהסיבוב הקודם,
זה זמן פנוי שלך.
בזמן הזה אתה צריך להספיק לאכול כדי להחזיר אנרגיות, לשתות כמובן,
ללכת לשירותים ואפילו לישון.
המרוץ הזה הוא ללא הגבלת זמן.
אתה חוצה לילות וימים, העייפות תגיע מתישהו.
זאת לא שאלה של אם תהיה עייף, אלא של מתי.
אתה צריך לקחת את זה בתכנון שלך, מתי תישן ואיך תקום.
אתה צריך לרוץ מספיק מהר כדי שיישאר לך מספיק זמן להספיק את כל המטלות האלו במסגרת השעה העגולה עד הזינוק הבא.
אך יחד עם זאת לא מהר מידי בשביל לא להתעייף בשלבים המאוחרים יותר של המרוץ.
אם לחצת חזק מידי בתחילת המרוץ, אחרי 20\30 שעות אתה תשלם על זה ביוקר.
כל מי שרץ מעט ועושה את החישוב הפשוט של מרחק הריצה, 6.7 ק"מ לעומת הזמן שיש
להספיק אותו – שעה עגולה- 60 דקות, יבין שזאת ריצה בקצב רגוע.
זה לא קצב שצריך לרוץ מהר.
זה קצב שאתה יכול לרוץ באיזי, לשלב מקטעי הליכה ועדיין להגיע בעשר דקות רזרבה.
הבעיה מתחילה אחרי כמה עשרות שעות.
אתה כבר עייף, רעב, תשוש, חלק עם בחילה, חלק עם כאבי קיבה, חלק עם כאבי שרירים
ולא חסר הבעיות שצצות.
כמו רכב שנוסע מרחק רב, הוא נוטה להתקלקל, דברים שעושים רעש, דלק שנגמר.
ככה גם הרצים.
בהתחלה כולם גיבורים, אך עם מרוץ השעות זה הופך להיות יותר ויותר קשה.
וזה בתרחיש הכי טוב שיכול להיות לך!
התרחיש הפחות טוב הוא בעיות שצצות לך במהלך המרוץ שנדרש להן זמן התאוששות או טיפול ארוך מכמה דקות שנשאר לך
בין הזמן שהגעת לשעה עגולה שיוצאת הזינוק הבא.
אתה לא יכול להתעכב אחרי שעת הזינוק ולהשלים את זה אח"כ בריצה מהירה.
כל שעה יוצאים לסיבוב, בלי פשרות.
בניגוד לריצות ארוכות אחרות שיש לך מרחק מוגדר וזמן קצוב לסיים, אתה יכול לשחקעם הזמנים.
אתה יכול לרוץ מהר יותר בחלקים מסוימים ולהאט בחלקים אחרים.
אתה יכול לשבת באיזו תחנה או על איזה סלע ולהתאושש מכאבים כאלו ואחרים ואז להמשיך בקצב מהיר יותר.
אתה יכול להישאר בשירותים עוד כמה דקות כי הבטן שלך לא מצליחה לעכל טוב ואז להשלים בריצה מהירה יותר.
במרוץ הזה אתה לא יכול.
הזמן שנשאר לך עד הסיבוב הבא זה הזמן שיש לך.
אם יש לך משברים, אתה צריך לנהל אותם במסגרת השעה.
אם יש משהו מסובך יותר, אכלת אותה, תחזור שנה הבאה.
יחד עם זאת,
זמן השעה ביחס למתווה המסלול, ול- 60 הדקות שיש לסיים, זה בהחלט
זמן רגוע לסיום לרץ מיומן ובכושר טוב כמו שאני ואחרים הגיעו.
לא הרגשתי (אישית לי) קושי מסוים לסיים את הסיבוב שלי במסגרת הזמנים,
מספיק מוקדם כדי להספיק בזמן לזינוק הבא.
קצת ריצה, קצה הליכה וסיימת.
אתה יכול להמשיך ככה לנצח, לפחות פיזית.
אבל רגע, תכף נגיע לפיזי.
זה עולה לאט כמו אלכוהול, עד שאתה שם לב,
אתה כבר מקיא בשירותים
אני לא יודע לשים את האצבע מתי ה-300 בדיוק התעצב לתוכי.
אלו היו ימים טרופים שהאתגר הבא הגיע מכל מיני כיוונים.
חלקי משפטים, חלקי מילים, עקיצות מחברים או פוסטים בפייסבוק בכל מיני קבוצות.
כל פעם קצת, עוד טיפה ועוד טיפה עד שהקערה נשפכה על גדותיה.
התחלתי להשתעשע במרוץ הבקיארד (או בשמו השני, במילה שאני כל כך מתעב dnf
כלומר did not finish)
שחקתי עם המספרים בראשי.
6.7 ק"מ הריצה במכפלות הסיבובים, או חלקי מספר השעות שבא לי או נראה לי שיכול.
כאמור סיימתי לפני כשנה וחצי 200 ק"מ ב- 44 שעות תנועה.
כלומר משך הזמן – 44 שעות, לא זר לנו, כבר עשינו.
44 סיבובים בבקיארד זה ממש קצת מתחת ל-300 ק"מ.
300 ק"מ זה 45 סיבובים, כלומר 45 שעות, לא משהו שלא עשינו.
300 ק"מ הוא מרחק ומספר הזוי לריצה בכל פרמטר.
מי רץ מרחקים כאלו בעולם? בארץ בכלל טרם נראה כזה.
כעת המרוץ הזה כבר יותר מוחשי.
יש משהו "ראלי" ליעד משמעותי ומכובד, שלא לומר מוגזם.
ידעתי שלרוץ שוב 100 ק"מ או שוב לרוץ 200 זה סתם מבחינתי.
מה הטעם בזה? כבר עשיתי.
אם היה שביל מיוחד שארצה לעשות וזה המרחק שלו, אז אעשה,
אך לרוץ את המרחק הזה סתם בשביל לסמן שוב וי על המרחק? פחות.
300 זה כבר משהו אחר.
זה מטורף, מפחיד, מלחיץ, לא שפוי אך בר ביצוע.
כעת עלי להחליט האם בא לי על הדבר הזה.
מרוץ הסיבובים, הלו הוא הבקיארד, הוא כל מה שאני לא מתחבר בספורט הזה.
חזרה על אותו מסלול שוב ושוב, ממש כמו עונש או טרטור בצבא כמו שרשמתי על זה בעבר פה.
לראות את אותו הנוף לא משתנה, לרוץ בסיבובים כמו אוגר.
ובעיקר לכך שאין למרוץ הזה סוף.
כמה לרוץ? כמה שבא לך.
אני לא מבין את זה.
מתי נכון לעצור? כמה זה מספיק? למה להסתפק ב- 160 ק"מ, או 300? למה לא 400?
למה לא 528 ק"מ? למה, למה, למה?
אתה יכול לנצח את המרוץ אחרי שרצת 100 ק"מ בלבד אם נשארת אחרון (תרחיש לא הגיוני אך חוקית יתכן)
ויכול להיות שתפסיד אחרי שרצת 500 ק"מ כי הראשון עשה 506.7 ק"מ, סיבוב מעליך.
ואם לחתום את הסלידה שלי מהמרוץ הזה, היא העובדה שרק אחד מנצח וכל השאר פורשים!
did not finish
אין לי בעיה להפסיד, אני לרוב לא מנצח, אני בא בשביל עצמי, להתחרות ולעמוד באתגר מולי.
כן יש לי בעיה עם לפרוש, לצאת לדרך למשהו ולפרוש לפני סיום המשימה.
אותי חינכו בצבא (ביד קשה מידי לטעמי, אך זה לסיפור אחר) שהמשימה קודמת לכל.
תסיים את המשימה בכל מחיר.
ככה אני מאז, לא ראשון, לא הכי חזק, לא הכי בולט, אך תמיד בקו הסיום.
לא אגיע לקו הסיום? לא אצא.
החברים שאיתם דיברתי על העובדה האחרונה הזו לא הסכימו איתי, אך אחרי שהסברתי, הם הבינו והסכימו.
במרוץ הזה רק אחד יכול לנצח, אין מקום שני ושלישי, רק ראשון כי ההגדרה של האחרים היא שהם לא סיימו.
כעת, מדוע זה לפרוש ולא החלטה של להגיע לעשות מרחק מסוים מוגדר מראש מבחינתך ולסיים שם?
הגדרת המרוץ היא רוץ לפי המקסימום שלך ולא תבוא לעשות מה שבא לך.
אתה יכול לעשות מה שבא לך אך זה לא שאיפת פורמט המרוץ הזה.
פה אתה מפסיק כי בחרת לפרוש למרות שהמרוץ ממשיך כי יש רץ שממשיך אחריך וכך למעשה מנצח.
למה אתה לא ממשיך ועוקף אותו? אתה מחליט לפרוש מאלף ואחת סיבות, אך עדיין פרשת.
אתה יכול לרוץ 160 ק"מ ועדיין להיחשב כפורש רק כי בחרת לצאת ולא עמדת במשימה.
הרי אם המרוץ היה מוגדר 160 ק"מ והיית מגיע אפילו אחרון במסגרת זמני התחרות, עדיין היית מוגדר כמסיים ולא כפורש.
פה אין הגבלת מרחק ולכן אתה פורש.
אני מעולם לא פרשתי, פה אם אני לא מנצח אני אחשב בראשי כפורש ולא משנה איזה מרחק ארוץ.
אני מתכנן לרוץ 300 ק"מ שזה מרחק שסביר להניח יביא אותי לנצח את המרוץ או לדגדג את המוביל.
אך זה מרחק הזוי, מטורף שטרם ניסיתי ולך תדע מה יהיה.
האם אני יכול באמת לרוץ כזה מרחק? איך מתאמנים לזה? מה אוכלים? איך ומה עושים, לוגיסטיקה מה צריך וכדומה.
כעת מרחק ה- 300 ק"מ כל כך התקבע לי בראש מרוב חישובים והרהורים בנושא שידעתי
שאני יוצא לדרך הזו.
השאלה כעת, איפה.
האם אני הולך למרוץ שאני הכי פחות מתחבר אליו, או הולך ועושה "קוקו".
בונה לי איזה מסלול קווי מנקודה לנקודה בישראל למרחק של 300 ק"מ ויוצא למסע עם הרבה חברים.
כל שני וחמישי החלפתי דעה.
היו לי המון יתרונות וחסרונות לכל אחת מהאופציות.
לצאת לקוקו משלי זה מיוחד.
זה לצאת למסע שיחבר כל כך הרבה אנשים, יביאו לאנשים השראה ומעקב כפי שהיה ב- 200 ק"מ שרצנו בשביל ישראל.
נראה נוף ונגיע למקומות יפים בדרך.
אוכל לרוץ עם חברים ולהעביר את הזמן בכיף וחברותה בניגוד למרוץ הבקיארד ששם אתה חייב לרוץ לבד למעט המשתתפים שאיתך.
כשפרסמתי שאני מתכוון לנסות לרוץ 300 ק"מ ואני צריך את עזרת החברים לשיגעון,
קבלתי עשרות פניות ורצון לקחת חלק.
כמעט רובם התאכזבו וירדה להם הרוח מהמפרשים כששמעו שאני בחרתי במרוץ הנ"ל
ולא באיזה מסלול קווי משוגע חוצה ישראל.
וכעת, מרוץ הבקיארד.
אני חייב לומר שרשימת המשתתפים של השנה מאוד קסמה לי.
זאת השנה הראשונה שבאים עלית הרצים בארץ לריצות שטח לרוץ על כל הקופה.
כל הרצים הכי חזקים שלנו בריצות אולטרה בשטח יהיו שם.
לנצח אותם זאת תהיה הפתעה מטורפת והישג מדהים.
להפסיד להם יהיה כבוד אדיר לדעת שהפסדת לגדולים ביותר.
מעבר לדברים הרגילים שיש במרוץ מסודר ( תחנות נוחות, ארגון וניהול מסודר, מסלול פשוט ללא צורך בניווט, מרוץ רשמי ומוכר וכדומה)
אנני יודע מדוע בסוף בחרתי לבחור במרוץ על פני קוקו.
כל שני וחמישי החלפתי דעה.
הרגשתי שכל בחירה שלי היא לא נכונה ודווקא השנייה היא הנכונה.
אך כשבחרתי בשנייה, זה הרגיש לי טעות ועדיף את האחרת וחוזר חלילה.
הרי אני כל כך לא מתחבר לאופי הריצה הזו.
הרי שלוש שנים הייתי בחרא הזה על חאקי, למה להחזיר את הנורא הזה אלי.
השתחררתי משם לפני כל כך הרבה שנים, מדוע לצלול לתוך גבעת החרא הזו שוב.
שנה, שנה, שנה, שנה.
ומי שלא מכיר מזה "שנה" לא שירת בקרבי או לא קרא את הכתבה שלי.
החלטתי שלא לבחור.
החלטתי ללכת עם הראש בקיר ולשבור את הקיר שהצלחתי לעבור לפני יותר מעשרים שנה.
אז היה לי קשה וצלחתי, הגיע הזמן לסגור את העניין הזה.
הגיע הזמן לנסות משהו שלא בא לי עליו, משהו שאני לא אוהב ולא מתחבר.
יש יגידו "לצאת מאזור הנוחות שלי" אך אני לא מאמין בכך.
החיים קצרים מידי בשביל לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות, בטח מתוך בחירה ולא הכרח ובטח לא בתשלום.
אני הולך על המרוץ הזה ויהי מה.
בוא ננסה, מקסימום נצליח.
300 ק"מ בסיבובים בוא נצא לדרך.
קפ"ק 1
קבוצת פקודות לפני מבצע בז'רגון הצבאי, או תכנון לאזרח הרגיל.
אני זוכר שבצבא עשו לנו תדריכים ותחקירים בטרם יציאה למבצע.
היה קפ"ק ראשון וכללי וקפ"ק 2 שהיה סופי, רגע לפני היציאה למבצע.
מאז אני מתנהל ככה.
מכין רשימות, מתכנן תוכניות, מקרים ותגובות לרגעים שהתוכנית לא תלך כפי שתוכננה.
אם יש משהו שלמדתי בצבא ובריצות אולטרה בפרט, זה שאם יש משהו
ודאי היא העובדה שהתוכנית אף פעם לא הולכת בדיוק כמו התכנון.
אולי ישחק המזל והכל יתנהל על מני מנוחות, אך סטטיסטית התוכנית תהיי לרעתך.
בשל עובדה זו, אתה חייב לתכנן את המקרים הבלתי צפויים.
המקרים האלו יגיעו בין אם תרצה או לא תרצה.
יש תרחיש אופטימלי, יש תרחיש בעייתי ויש תרחיש בלהות.
אתה מנסה שמקרי הקצה ינועו בין האופטימלי לבעייתי כי אם תגיע לבלהות,
נגמר הסיפור שלך.
למזלי הסיפור בלהות שלי נגמר רק בסוף התחרות כשמצאתי את עצמי על
הדשא בוכה וקפוא מקור.
קבוצת הפקודות שלי כללו הרבה מרכיבים וחלשה על כל תקופת האימונים.
ידעתי שיש לי כמה עקבי אכילס.
כמה חסרונות או קשיים באתגרים מהסוג הזה מניסיון העבר שלי.
ראשית אני לא אוהב לרוץ לבד.
לא אוהב זאת מילה חיובית לעומת העובדה שאני די שונא לרוץ לבד.
אני לעתים כן רץ לבד, אפילו נהנה מכך.
אם אני נמצא במקום מיוחד שאני לא נמצא בשגרה, או לא יכול להגיע מחר מחרתיים
עם חברים, כמו בטיול בחו"ל או סופ"ש בארץ ויש הזדמנות טובה, אני אצא לבד בלי למצמץ,
אך תמיד אעדיף שיהיה פרטנר לידי.
כשזה משהו שאני יכול לקבוע ביום אחר או חס וחלילה סתם ריצת אימון או ריצת
כביש, אני לרוב מוותר לעצמי או לא קובע עם עצמי מלכתחילה.
שנית, השינה.
רשמתי על זה בעבר, עוד מאז ההיסטוריה הצבאית שלי.
עקב אכילס שלי באתגרים ארוכים וחוצי לילות היא העובדה שאני נרדם,
אני עייף ונרדם לסירוגין, בטח בישיבה אך גם בזמן הליכה אם הגעתי לקצה שלי.
עובדה זו לא חוכמה מידי.
אני בשגרת יום שלי ישן ממש מעט.
אני אוהב לישון טוב אך אני יותר שונא לפספס משהו, להרגיש שנגמר לי הזמן "ובזבתי" אותו
על שינה סתמית בזמן שיכלתי להספיק עוד משהו.
כשאני ער אני תזזיתי ופעיל, רוצה לחקור, לגלות, לעשות, לטייל, לרוץ, לשחות, לא לשבת סתם לבהות בקיר.
כשאתה משלב חוסר בשינה עם הוצאת אנרגיה מרבית, אתה מקבל אדם עייף שנרדם תכופות,
ברגע שהוא נעצר.
בגלל זה אני משתדל לא לעצור אף פעם.
ידעתי שבמרוץ הזה אסור לרוץ עם מלווים, רק אתה עם המשתתפים האחרים או לבד.
סביר להניח שיגיע השלב של לבד, בטח בהמשך המרוץ, ככל שהשעות רצות והרצים פורשים בזה אחר זה.
ידעתי שכדי לעשות 300 ק"מ עלי לרוץ 45 סיבובים, כלומר 45 שעות,
כלומר להיות ער בכל הזמן הזה בתוספת כל מה שהיית ער מהבוקר עד לשעת
הזינוק שנקבעה לשעה 14:00.
כלומר קרוב ל- 50 שעות במקרה הכי אופטימלי.
עם הלבד אני אסתדר, או לפחות ככה חשבתי.
עם השינה אני בבעיה.
בניגוד ללבד שאתה יכול להתמודד, בשינה אין לך באמת מה לעשות.
הגוף מגיע לנקודה שבה הוא קורס, לא משנה כמה חזק תהיה.
ישנה נקודה לכל אדם שאם הוא חוצה אותה הוא ירדם, יקרוס, הגוף לא יגיב לרצונות
שלו, עד פה.
לצערי חוויתי את זה כמה פעמים בחיי ובפעם האחרונה בריצת ה-200 ק"מ שעשינו
בשביל ישראל.
לומדים מטעויות
כשתכננתי לצאת לדרך באפריל לפני כשנה וחצי למסע ה-200 ק"מ בשביל ישראל,
ידעתי שהשינה תהיי לי לרועץ.
בשל עובדה זו התלבטנו בתחילה כיצד אנחנו עושים את המרחק הזה שיקח לנו
לפי ההשערות סביב הארבעים שעות תנועה מצטברת.
ידעתי שאני רוצה לעשות את המרחק "במכה" אחת.
לא רציתי לפצל עם שינה באמצע, או בסגנון רב יומי שכל יום עושים חלק ארוך,
או לישון לכמה שעות ולא לילה שלם.
רציתי לעשות 200 ק"מ במקשה אחת בשביל ישראל כפי שטרם נעשה.
זה היה לגמרי אפשרי וראלי אך טעיתי מחוסר ניסיון באיך מבצעים זאת.
הגוף האנושי הוא מכונה אדירה.
אחת המכונות המשוכללות שיש לנו.
עושים דברים מדהימים ועומד בעומסים מטורפים.
אך למכונה המטורפת הזו יש גבולות ורף עליון של ביצוע, לא משנה כמה המכונה מנוסה.
לכל אחד יגיע הרף שבו תמו כל הקצים ונגמר הסיפור.
לאחד זה יקרה אחרי 24 שעות, לאחר 48 ולשלישי אחרי 52 שעות.
אך כולם, מחובבן למקצוען יגיעו לרף שלהם.
במקרה שלי, כולם צריכים לישון מתישהו.
הרץ הכי חזק יצטרך לעצור ולישון.
חוץ מפורסט גאמפ, הוא יכול להמשיך לרוץ.
מהניסיון שלי ידעתי שאת הלילה הראשון, אחרי 24 שעות ערות משעת הקימה
שלי, אני צולח ללא בעיה.
הזינוק ביום חמישי, עד שישי בשעות החושך לקראת יום שבת זה משחק ילדים.
לא מתרשם, לא מעייף וכלום ושום דבר.
אולי אהיה טיפה עייף, אך לא משהו שישפיע על הביצועים.
עשינו כבר עשרות ריצות שחצו לילות שלמים, שלא לדבר על שירות סדיר ומילואים.
הבעיה שלי מתחילה בלילה השני.
לכל אחד יש גבול, השאלה מתי שלי יגיע.
ידעתי שברגע שהחושך יורד, לא משנה השעה ביום, הגוף מרגיש מבחינתו שזה לילה
והוא נהיה עייף.
לגוף אין שעון, לא מעניין אותו המרוץ שלי, הוא מכיר שהוא ערני באור יום ועייף בחושך,
אז מה אם החושך מגיע בשעה 18:45.
ידעתי שאם אני איכשהו חוצה את הלילה השני בלי להירדם ולפספס את הקאט אוף
של השעה, אני חזק בעניינים ויהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותי.
לפחות עד הלילה השלישי.
אני רק צריך לצלוח את הלילה השני.
תיק מטרות
התחלתי לבנות לי תוכנית פעולה, תיק מטרות להתחיל תנועה לקראת
היעד הנכסף והדי מאיים 300 ק"מ.
באותם ימים אני עדיין בלהט הריצה קדימה אל עבר היעד.
המוח טרוד באיזו מתכונת ריצה לבחור, בדיבור עם האנשים,
הכנת תוכניות וליקוט צוות חפ"ק.
מחשבתית, אני לא עוצר לרגע ואין לי זמן לעכל את משמעות הדבר
ולחשוש בפני 300 ק"מ.
לא יודע מה אתכם, אבל כשאני עצרתי והמספר הזה חלחל פנימה
זה הרעיד לי את הביצ@#$ .
הדופק עלה וזיעה קרה עלתה עלי.
פאקינג 300 ק"מ, מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!
זה קורה לי הרבה.
אני בלהט העניין מתלהב ואח"כ חושב ומעכל.
יאללה כוסאומו העולם, יוצאים לדרך. זה לרוב מה שקורה בסוף.
התחלתי להרהר עם עצמי איזו תכנית אימונים אני בונה לעצמי.
מה הכיוון, מה הרצונות, מה צריך ובעיקר מה בא לי שיהיה בתוכנית האימונים.
אני משחר היסטוריית הריצה שלי, פחות מתעסק במה "חייבים" "צריכים" אלא
ביותר מה בא לי.
אני תמיד מזכיר לעצמי שמדובר בתחביב.
אמנם זה תחביב שגוזל ממני זמנים של עבודה 150% ומשאבים פיזיים גדולים משהיו לי אי פעם למרות שלוש שנים ביחידה מובחרת.
דווקא למשאבים הנפשיים יש יתרון מובהק לצה"ל.
ידעתי שאני חייב לבנות צוות חפ"ק מדוגם ונרחב כי בלעדיו אני לא אצליח.
רשמתי על זה בעבר פה, ואני כל הזמן חוזר על כך.
ההצלחה באתגר תקום ותיפול על ידי החפ"ק.
יותר מזה, לא ברור לי איך אפשר להצליח בלי חפ"ק מאחוריך.
באמצע הלילה הראשון במרוץ הבקיארד, הגעתי לתחנה שלי באחד הסיבובים.
כולי עטוף בשמיכת צמר חמה, כוס תה חם ביד אחת ומרק חם בידי האחרת, רגע אחרי שכל אחד
מאנשי החפ"ק דאג לי לכוס אחרת, והשלישי דאג שיהיה ציוד ונעים.
הם סיפרו לי שהגיע רץ לפני רגע שכל כך רעד מקור ולא הצליח לפתוח את בקבוק המים שלו בשביל לשתות וביקש את עזרתם כי היה לבד.
בקור ששרר שם בלילה, סביב המעלה אחת, לא ברור לי איך אפשר להתנהל לבד.
אני אף פעם לא רץ עם מוזיקה.
סיפרתי לכם שאני אף פעם לא רץ לבד ולכן אין טעם במוזיקה.
מעדיף לדבר ולצחוק עם החבר'ה.
הפעם ידעתי שיהיו לי הרבה שעות לבד, הכנתי פלייליסט ארוך.
באימונים כשרצתי לבד, לקחתי את הפלאפון והאוזניות, שמתי לעצמי ספוטיפיי והרצתי שירים.
למעשה לא שמעתי אף שיר יותר מחצי דקה.
הייתי שם שיר, אם הכרתי או מצא חן בעיניי, סימנתי לו לייק שישמר לי לאח"כ ולחצתי דלג.
אף פעם לא שמעתי אותו מעבר לכך, לא היה לי זמן, אני צריך להכין פלייליסט ואין לי שום
יכולת לעשות את זה בנחת כשאשב בבית ולא בזמן ריצה, הפרעות הקשב שלי יתנו לזה לקרות בדיוק לשתי דקות, בריצה אין לי ברירה.
300 ק"מ זה מרחק כל כך, אבל כל כך ארוך שזה לא יתואר.
אם דברנו מקודם על מקרים ותגובות, פה זה כל המהות.
יש כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה מרחק כדי שדברים יתקלקלו ולא ילכו לפי התוכנית.
לכן ישבתי לחשוב על כל התרחישים האפשריים, או לפחות ככה חשבתי.
ידעתי שבאופי המרוץ הזה, על מנת שאגיע למרחק מסוים, אני תלוי באחרים מעבר לעצמי.
אני יכול להגיע הכי מוכן שיש, אבל אם אני נשאר לבד על המסלול אחרי 160 ק"מ והמרוץ
נגמר ואז מה קורה?
אם אני לא עומד בקאט אוף של השעה מכל סיבה אני רוצה את היכולת להמשיך עצמאית
כדי להגיע ליעד המרחק שלי.
אם נמאס לי באמצע מלהסתובב כמו אוגר אני אולי רוצה לצאת למרחבים, למסלול משל עצמי.
ניסיתי לחשוב על כל האפשרויות.
הכנתי כמה מסלולים אלטרנטיבים באזור, כל מיני מרחקים שונים בסיבובים אחרים.
נקודות עניין ואטרקציות לתיבול העניין.
לראשונה התחלתי לרוץ לבד.
בתחילה זה היה בעל כורחי כאשר הפרטנרים ביטלו לי במפתיע ונשארתי ללא פרטנר
לריצת בוקר שמלכתחילה הייתה מצומצמת.
בשל העובדה שרצתי הרבה ובשעות מוזרות, כמות הפרטנרים הרלוונטית הצטמצמה
והייתי תלוי על חודו של קול.
החלטתי לא לוותר ולצאת לבד כי אין ברירה.
שמתי מוזיקה באוזניות ויצאתי לדרך.
אחרי כמה זמן אפילו די חיבבתי את זה.
אחרי תקופה ארוכה יותר, כבר אמרתי לעצמי שוואלה זה לא רע הדבר הזה,
צריך לנסות מידי פעם ככה עם המוזיקה באוזניים, האוויר בשיער והים בעיניים.
הרגשתי שעם המוזיקה הנכונה שמעיפה אותי למעלה בתחושות, אני יכול לרוץ לעד.
נכון לזמן כתיבת שורות אלו, טרם רצתי לבד מאז התחרות.
תכנית האימונים
300 ק"מ.
300 קילומטר זה בהכרח לא מרחק סביר, נפוץ או מוכר, בטח לא בארץ.
ידעתי שלא תהיי תוכנית אימונים "נכונה".
אין באמת תוכניות אימונים קבועות למרחקי אולטרה, בטח ובטח לא לכאלו מרחקים.
לא בארץ ולא בעולם.
בעוד מרתון זאת תכנית אימונים די קבועה עם מבנה ברור ומסכמת מוגדרת מאוד,
אפשר לזוז מעט ימינה שמאלה, אך תמיד זה אותה המסגרת.
מסכמת 38 ק"מ של ריצה או 36, זה כמעט הרוב הגורף של הרצים.
לעומת זאת באולטרה אין אפשרות לעשות מסכמת אחת שקרובה במרחק לתחרות.
מיילא מאה קילומטרים, אתה יכול איכשהו לרוץ מסכמת 80 ק"מ למרות שזה לא חכם,
אך מה יקרה אם אתה רץ 180 ק"מ בתחרות? כמה אז תסכם?
ולכן שבאתי לחשוב על ה-300 ק"מ ידעתי שאין נכון או לא, יש כל רץ בפני עצמו.
יש חשיבות ניכרת להיסטוריה שלך בעולם הריצה, למה כבר עשית, לניסיון הפיזי ובעיקר לנפשי.
בארץ אין רץ שעשה ריצה רצופה למרחק שכזה, או לפחות לא אחד שאני מכיר.
בודדים ברמת כף יד אחת שמעתי שעשו ריצות רב יומיות אך גם לא בהכרח למרחקים כאלו.
אני הלכתי על נפח רגליים "יחסית" גבוה ברמה השבועית ובאופן קבוע.
לא מוריד ולא מעלה.
קבוע.
ידעתי שעם כל הרצון שלי ועם כל האתגר הענק שלקחתי על עצמי, אני לא מתכוון להשתעבד לזה.
כמובן שהכל יחסי שכן שעות הריצה והזמן שהייתי מחוץ לבית ופעיל היה פי כמה וכמה מאשר כל רץ חובב
בין אם הוא מתאמן לעשרה קילומטרים או מרתון מהיר.
היה לי חשוב לשמור על שגרת טיולי הריצה שלי, אלו שאני כל כך אוהב.
"הבעיה" בהם שהם גוזלי זמן ושורפי אנרגיות משמעותיים מתוכנית האימונים.
הם מחיים אותי ומעניקים לי כזה אושר אך מבחינה אימונית הם גוזלים זמן למרות התמורות
שכן הן נותנות לאימונים מבחינת חוזק שריר וזמן תנועה על רגליים עייפות.
הי לי חשוב לשמור על יום אחד עם השכמה של לא לפנות בוקר, משהו להשאיר לי לנפש,
להרגיש שזה תחביב ולא עבודה.
בכל שאר הזמן רצתי והרבה.
באתי אחרי פגרה ארוכה של מעל שנה שבא אני פעיל מאוד, רץ, שוחה, מטייל, חותר סאפ כמעט בכל יום,
אך מבחינת נפח ריצה לא עושה הרבה, בטח לא לרץ בתכנית.
אחת לכמה זמן גנבתי איזו ריצת אולטרה על הדרך, 60/70 קילומטרים בשטח, בלי להתכונן או להתאמן,
ככה משאריות ה- 200 ק"מ.
קוקו אחרי הכל.
כעת הייתי צריך להרים את הנפחים שלי חזרה למעלה.
נגמרו המשחקים.
קבעתי לעצמי את ספטמבר\ אוקטובר להתחיל.
בערך חמישה חודשי אימונים, עם היסטורית השטח והניסיון שלי זה אמור להספיק.
ידעתי ששוב, אין נכון או לא, 300 ק"מ בפעם הראשונה, בואו נראה מה יעבוד הכי טוב.
מזג האוויר מתקרר מעט, שחייה בים וגלישת גלים כבר הופכים להיות קרים גם עם חליפת שחייה
ואני משקיע את עצמי יותר בריצה ונכנס לפגרה מהמים הקרים בים.
כשאני מסתכל שנים אחורה, אני שם לב לדפוס.
עם בוא החורף, כשהים קר ואני מתחיל להתעצל להיכנס לפעילות ימית קפואה
(וכן, זה שונה מאשר לרחוץ בגב קפוא במהלך ריצה) אני יותר פנוי נפשית לצאת לריצות ואז בא התאבון והשיגעונות הגדולים.
מפה לשם 200 ק"מ ועכשיו השטות הזו.
משבועות של 30-50 ק"מ בשבוע, זינקתי מיד ל-100 ק"מ.
אמרתי שאני רוצה לרוץ 120 קילומטרים בשבוע, אז 100 זאת התחלה טובה.
עכשיו תעצרו רגע פה ותשאלו חברים שרצים,
בכמה זמן הם מגיעים למרחק כולל של מאה קילומטרים ותבינו שהמספרים האלו לא באמת נורמליים או ממוצעים.
רק בעולם המטופש סביבי אומרים לי שאני לא רץ מספיק.
מיד הגוף התריע שקפצתי גבוה ומהר מידי.
ההמסטרינג (שריר הירך האחורי) ימין צץ להגיד שלום.
הוא לא כאב, הוא הציק למזלי.
אין לי כרגע זמן להתעסק בפציעות או הגבלות, הוא יצטרך להתמודד.
השתדלתי לרוץ בקצבים נוחים שעולים מעט בכל פעם.
לא מהר, לא לאט, אבל בקצב דיבור מהיר ואחיד.
עיסוים להמסטרינג כל הזמן, הימנעות ממאמץ אחר בזמן שלא רץ,
ולבסוף קניית אקדח עיסוי ושימוש אינטנסיבי בו.
השבועות עוברים ואני מתייצב על מרחק של 120 קילומטרים בשבוע.
לפעמים טיפה מתחת, לפעמים טיפה מעל, אך תמיד וקבוע בגזרת ה- 120.
הרגל מתייצבת ופחות מציקה, לא יודע אם היא התרגלה, התחזקה, או אקדח העיסוי עזר לה אך אני מודה לה וממשיך.
כיף לקום בבוקר, יש התרגשות שמחה להרביץ מרחקים.
אני מקים תת קבוצת קוקו לריצות בנמל תל אביב.
"שעמום בפסיפיק" אני קורא לה.
פסיפיק כמו קו חוף הפסיפיק הטרופי, זהה לקו חוף תל אביב, ושעמום כי זה לא שטח אחרי הכל.
היה בה הכל חוץ משעמום.
כיף אדיר.
זה כל כך כיף לרוץ מרחקים גבוהים שכאלו כשאתה מרגיש קל ולא מאומץ.
אתה מרגיש חזק, אתה טס בקצב שיוט ויכול לקשקש.
אנחנו עוצרים במאפיה כל בוקר ותוקעים מאפים מושחתים וממשיכים לרוץ על בטן מלאה וגרפסים של שוקולד, כל כך כיף.
התמקדתי בריצות כביש מהירות מהרגיל בשבילי בנפחים גבוהים.
הרבה כביש באופן מפתיע.
אני רואה שזה עובד, הסיבולת שלי טסה לשמיים ואני משתפר פלאים.
כשאני מגיע לשטח לריצות טיול אני טס קדימה, אני תופר את העליות בקלות יחסית שטרם נראתה אצלי, אני די בשיאי ומרגיש זאת מאוד.
אני מגיע לשטח ומשאיר את רוב הרצים מאחורי.
אני לומד שריצות כביש ארוכות בקצב קבוע ומהיר עושות לי נהדר לסיבולת לב ריאה.
הדופק רגוע והגוף חזק ומתאושש במהירות מכל עלייה באמצע הריצה ומוכן לטוס קדימה במישור שמיד אחריו.
יחד עם טיולי הריצה שבהם אני מטפס בכל פעם כמה מאות מטרים ומעלה, אני מרגיש שאני בכושר אולי כמעט הכי טוב שלי.
כל בוקר בנמל תל אביב רצנו באותו הלו"ז ולרוב באותו המרחק כפונקציה קבועה של קצב קבוע עם זמן מוגדר מראש זהה
והתקבע על כ-26 פלוס קילומטרים בכל בוקר.
לא הייתה לי כל כוונה להתאמן בסיבובים כמו שארוץ בתחרות.
לרוץ בחושך עם פנס או כל פורמט אחר מעבר למה שמסב לי אושר.
אין סיבה לסבול פעמיים, מספיק פעם אחת בתחרות.
אני גם מגיע עם היסטוריה קלה של ריצות שטח, לכן נקודת הפתיחה שלי שונה.
כשדיברתי עם כמה רצי אולטרה סביבי (האלו הלא בריאים בנפשם ממקודם) שמעתי שאני לא רץ מספיק.
120 ק"מ בשבוע בשביל לרוץ 300 ק"מ זה לא מספיק.
צריך 160 או 180 ק"מ ומעלה. כאילו שיש נוסחה מדויקת.
באותם ימים אני לא יודע מי מאיתנו צודק.
הרי אין מספר מדויק לאימונים. האם 160 מספיק? ומה יתן לרוץ 180 קילומטרים בשבוע לעומת הקודם?
האם בכלל המרחקים האלו מספיקים או צריך יותר? האם המרחקים האלו לא פוגעים
בגוף ויפצעו אותי ואז בכלל לא אוכל לרוץ?
מי יודע? אף אחד לא באמת יודע.
רצי השטח הגדולים שאני עוקב אחריהם בעולם מאתמנים כל אחד בצורה אחרת.
לא מעט אנחנו שומעים על רצי אולטרה שלא בהכרח עושים ריצות ארוכות מאוד בשוטף,
אלא הרבה ריצות קצרות (יחד עם זאת הם עומדים על מרחקי ריצה שבועיים מטורפים, אך להם אין משרד ללכת אליו תשע שעות ביום,
העבודה שלהם זה לרוץ)
אני בטוח בצדקתי.
בואו נראה במרוץ מי צדק ומי טעה.
אני יודע על עצמי מה אני מסוגל או לא לעשות ומתי לנסות להעיז ומתי לוותר.
אני כרגע בשיאי, לא מרגיש לנכון להוסיף עוד.
אני מרגיש שאני על הקצה עם הגוף, כאילו הוא נמצא בקו האדום של לוח המכוונים, המנוע צורח ורגע לפני שהוא מתפוצץ.
אני על הקצה ואם עוד רגע אלחץ עוד קצת משהו לא טוב יקרה.
אני מרגיש חזק מספיק ובכושר טוב ואין באמת נוסחה אמיתית, זה מה שאני יכול להרשות לעצמי כעת.
זה הזמן שיש לי ועם זה ננצח.
קפ"ק 2
קבלת פקודות רגע לפני היציאה למבצע.
זה השלב שמגיע המח"ט או במקרה של היחידה שלי מפקדים רבי קומה בשל חשיבות המבצע
או חשיבות המבוקש.
הכל חייב להיות מתוקתק וברור לכל החיילים, אף אחד לא עושה פשלה אחרת כולנו אוכלים אותה.
אני צריך להיות סגור על הכל.
אין פתח לתקלות.
בניתי צוות חפ"ק אדיר שמונה מספר דו זוגי של אנשים נהדרים שבאים לתמוך בי מסביב לשעון.
הכנתי רשימת ציוד כל כך ארוכה שזה מרגיש באורך הגלות.
אפילו לקמפינג משפחות אני מביא פחות ציוד.
אני שולח הודעה מבוהלת לעמית, "אחי, איך כל הציוד יכנס לרכב" אני שואל,
"קוקו יהיה בסדר, תרגע" הוא עונה לי.
אני כבר בישורת האחרונה, הלחץ וההכרה שאני עוד רגע יוצא לדרך מחלחל אלי.
הפחד מתחיל להיכנס בי חזיתית.
מה חשבתי לעצמי?!
פאקינג 300 מה נסגר?!
אני דוחק את המחשבה הזו לצד ואומר לעצמי, זה מה יש, זה מה בחרת ויהיה בסדר.
רק שיגיע רגע הזינוק ויהיה בסדר.
הלכתי לחנות ממתקים מסחרית.
אחת שמוכרת בחבילות ולא בבודדים.
הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים או יותר נכון ומדויק כמו רץ אולטרה בחנות ממתקים.
זה יותר גרוע, כי בניגוד לילד, לרץ אולטרה יש כסף ואישור לקנות כמה ממתקים שהוא רוצה.
מצאתי את עצמי יוצא מהחנות עם שקיות אדירות של ממתקים.
לראשונה קניתי כל ממתק עם סוכר שרציתי ובלי להרגיש רע ואפילו לא לרגע.
כל מה שחשקה נפשי או בטני קניתי, מה אכפת לי, אני הולך לרוץ כל כך הרבה, מה זה עוד
חפיסת שוקולדים גדולה.
הכנתי תדריך חפ"ק מפורט מאוד.
קבענו שיחת זום על כל הנקודות עם כל הצוות המורחב שלי.
מעבר לרגיל עלה נושא "השינה".
היה ברור לי וגם להם שהריצה והאתגר הזה יקום או ייפול על פי חוסר השינה והעייפות.
לגבי הפיסי לא הייתה דילמה. התאמנתי הרבה ואני בא מוכן עד כמה שאפשר לאתגר כזה.
הבעיה זה חוסר בשינה, לזה אי אפשר להתכונן, דיברנו על זה קודם לכן.
אי אפשר להתאמן על חוסר שינה, בטח לא למרחק כזה ארוך.
תגיע הנקודה שבה הגוף יקרוס, בין אם זה אחרי 20 שעות או 30 או 40.
אני למוד ניסיון מריצת ה-200 ק"מ שלי בשביל ישראל.
שם הריצה התארכה ודי נפגעה כי נרדמתי לסירוגין במהלכה.
לא הצלחתי להחזיק את הגוף עיר ופשוט הגוף כבה לא משנה כמה ניסיתי להחזיק מעמד.
הצוות בזמנו הקיף אותי והחזיק אותי ממש פיסית שלא אקרוס או אעוף מהצוק כמו שרשמתי על זה בזמנו פה.
ידעתי שהפעם אי אפשר לתת לזה לקרות.
בניגוד למאתיים ששם החברים יכלו לרוץ איתי ולהעיר אותי, פה אף אחד לא יעיר אותי אם ארדם.
אם ארדם ואהיה לבד אני עלול לפספס את זמן היעד של השעה ולעוף מהמרוץ.
בלילה השני העייפות בוודאות תגיע, אין פה שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.
ידעתי שאני אהיה חייב להשאיר לי זמן בזמן הריצה כדי לישון.
אני אהיה חייב להצליח לקום ולהצליח לזנק לסיבוב הבא אחרי שקמתי שנייה לפני.
אני אהיה חייב להצליח לקום כשהצוות שלי מעיר אותי.
חששתי שאני ארדם חזק מידי או שלא אצליח להתאושש אם ארדם בכיסא.
בתדריך הרצים נתתי על זה דגש.
נתתי להם אור ירוק להעיר אותי באגרסיביות קיצונית ובכל אמצעי שנראה להם לעין,
העיקר שאני אקום בזמן ואצא לסיבוב שלי.
לא התכוונתי לתת לדבר הזה להעיף אותי מהיעד.
לא חסר בעיות או התקלות, אבל לא להצליח לקום אני לא מוכן לתת לכך צאנס.
דלי מים, ניעור אגרסיבי, ההעפה פיסית מהכיסא, הכל כשר.
תעשו הכל ובכל מחיר כדי שאני אצליח לקום.
יש לכם פה הזדמנות "להחזיר" לי על כל הקושי בעליות שאני מפרק אותם בריצות לאורך השנים.
כולם צחקו וחיכו לרגע.
הכנו רשימת אוכל וציוד לצוות עצמו.
ניסיתי להכין רשימת מזון ואכילה לפי שעות. בכל שעה מה לתת לי לאכול או לשתות.
קשה לי עם רשימות מהסוג הזה כי אין לי מושב מה ארצה לאכול אחרי 30 שעות.
אני לא יודע מה בא לי לאכול בערב, אז מחרתיים? ועוד אחרי 180 ק"מ?
מי מבטיח לי בכלל שארצה לאכול ולא להקיא.
והתנצלתי.
התנצלתי מראש בפני הצוות.
התרעתי מראש שאני לא בהכרח אהיה נחמד, לא בהכרח אהיה חיוני, לא בהכרח אהיה איש שיחה או חברותי כמו הרגיל.
יתכן שאסיים סיבוב ורק ארצה לשתוק, או סתם לדבר על משהו שלא מעניין אותם,
סתם אשאל שאלות או אפילו אלך ישר לישון, אקום ואצא שוב.
אני לא יודע איך אהיה, אני יוצא לדרך חדשה וארוכה, אני לא יודע מה יוליד כל סיבוב
ולכן מראש, אני מתנצל.
שדות קיבוץ סוללים, רגע לפני זינוק, יוצאים לדרך
זהו, הרגע המיוחל הגיע.
חצי שנה של הכנות ויוצאים לדרך, 300 ק"מ יוצאים לנסות.
ההתרגשות בשיאה!
פרפור חדרים, קשה לנשום.
כל המתחם מלא באוהלים של הרצים.
מכיוון שזהו מרוץ סיבובי וכל סיבוב חוזרים לאותה נקודה למשך הרבה מאוד שעות, כולם
מביאים אוהלים ופורסים את הציוד שלהם שיהיה נוח.
למרות שהגעתי שעה ומשהו לפני, המתחם מפוצץ ומסתבר שכולם באים הרבה מידי לפני.
אנחנו מתמקמים טיפה הרחק מהזינוק ומתחילים לפרוק ציוד.
כשאני אומר אנחנו, זה בעיקר המלווים ואני בעצמי יושב בכיסא לא מורשה לעזור, רק תנוח אמרו.
אני עומד בשער הזינוק, לא נושם, לא מעכל, חושש בצורה קיצונית אך מצד שני שליו לצאת לדרך כבר.
יאללה שישרקו כבר, משם זה כבר סרט נע.
14:00 שרקו. יצאנו
השעות רצות.
כל סוף סיבוב מגיעים למתחם.
שעת צהרים חמה שהחום הולך ודועך.
הכל מתנהל על מני מנוחות, אנחנו רק בהתחלה, כולם מחייכים עדיין.
העומס על השבילים הוא גדול, צפוף ופקקים מעצבנים שמכתיבים לך את הקצב
ולא בהכרח מה שמתאים לך.
למעשה הוא בהכרח לא מתאים לך.
לפני 15 סיבובים – 15 שעות מרגע הזינוק, אין מה לדבר על דילול הרצים.
15 סיבובים כפול 6.7 ק"מ לסיבוב זה 100 קילומטרים.
מעט מאוד רצים פורשים לפני זה במרוץ מהסוג הזה.
פה 100 ק"מ לא מרגש אף אחד.
זה עד כמה לא בריאים בנפשם יש פה.
אנחנו נכנסים לתוך הלילה ועוברים מהמסלול המעניין והצר, אל השביל הרחב שחציו שביל כורכר כבוש היטב וחצי בטון יצוק.
פה הקצב נוח, אין שום הגבלת ריצה, גם העליות פה בשיפועים מאוד נוחים וזוויות קלות מאוד.
פה רק העייפות והמרחק משחקים תפקיד.
הקור מתחיל לחלחל.
השמש מזמן ירדה, חשוך וכולם עם פנסים.
בכל סיבוב הלילה נכנס יותר ויותר עמוק אל הקור.
לאט לאט אנשים מתעטפים ביותר שכבות.
לי קר רק בהפסקות שאני יושב סטטי.
בריצה חם לי ובוחר שלא לקחת מעיל שלא יציק לי מידי.
אני עם שרוולוניי קיץ (שרוולים שלובשים על הכתף לחולצה קצרה) עוד מהבוקר וכפפות, זהו.
כשהקור צנח באמצע הלילה לסביב מעלה בודדת אחת, החלפתי את הכפפות לכפפות סקי מחממות
יותר והחזקתי חזק.
כולם סביבי עטופים, אך אני עדיין עם חולצה קצרה ושרוולים.
בריצה חם, רק במתחם הסיום קר, קר מאוד.
צוות התמיכה שלי מורגל לפי התדריך ומחכים לי בשער הסיום בכל סוף סיבוב
עם שמיכת צמר ועוטפים אותי מיד ומושכים אותי לכיסא ולמתחם האוהל שלי ושם שמים עלי עוד
שמיכת צמר על הרגליים שכן אני עם מכנס קצר לאורך כל הריצה.
כל סיבוב מחדש הצוות מחכה ומיד עוטף אותי בשמיכה.
לרגע זה מרגיש לי כמו כוכב היאבקות שיורד מהזירה ועוטפים אותו בחלוק.
כל סיבוב מחדש זה מצחיק אותי.
כל סיבוב עוטפים אותי בשמיכה ומיד מושכים אותי לאוהל והכיסא.
לא נותנים לי לדבר עם אף אחד או לבזבז זמן בעמידה על הרגליים.
המנוחה פה חשובה, הזמן קצוב ומעט, אין הרבה זמן.
לי לא נעים שכן פוגש פרצופים מוכרים, אני מחייך לעברם או זורק איזו מילה כשאני נגרר
בכוח מהם.
הלילה קפוא אך עם מכנסים וחולצה קצרים ועם שרוולים וכפפות זה בהחלט נסבל.
רק צריך לשרוד את הקור המקפיא בחמש דקות הראשונות מהרגע שאתה מוריד את שמיכת הצמר החמה בתחנה
ועד לרגע שאתה כבר מספיק מחומם מהריצה בסיבוב הבא.
הסיבוב מתחיל בעליה לא מהנה בכלל.
למעט רץ אחד או שניים, רוב הרצים עוברים להליכה על ההתחלה, עד סוף העלייה ורק בירידה מתחילים
להזיז את הגוף למצב של ריצה קלה.
מרוב סיבובים קבועים, נהייתה לי שגרת ריצה קבועה.
עצרתי בכל סיבוב להטיל את מימיי בדיוק באותה הנקודה.
זה היה ממש בכל סיבוב וממש באותה הנקודה בדיוק, עד לרמה שכל הרצים הבחינו בכך
והתחילו דאחקות על כך. צחקו שאני יוצר שם מעיין מרוב המים שאני מטיל שם.
הם לא היו רחוקים מכך, כמעט 20 סיבובים שאני משתין באותה הנקודה בדיוק.
הכל חוזר על עצמו ומונוטוני. אני יוצר לעצמי שגרה קבועה ומדויקת.
כבר ידעתי בעל פה איפה אני עוצר להשתין ומתי, מתי אני אוכל משהו קטן,
מתי אני רץ לאט, מתי אני רץ מהר יותר ומתי אני הולך.
ידעתי ברמת העץ והאבן מתי אני עוצר את הריצה ועובר להליכה מתונה ומתי אני חוזר לרוץ.
ידעתי מתי אני יכול לא לרוץ בסיבוב הספציפי הזה כדי להוריד את הרגל מהגז ולהחליף את המקטע
הנוכחי בעוד הליכה ולהגיע שתי דקות אחרי השגרה.
ידעתי ברמת הדקה מתי כל מקטע מסתיים לו, בטח בסיבובי לילה.
ידעתי שאם אני שומר על השגרה הזו אני יודע בדיוק מתי אני מגיע לתחנה.
השגרה הזו עזרה לי לרוץ איפה שלא תמיד רציתי, או איפה לא להילחץ אם כן הלכתי.
עזרה לי לרוץ במקטעים הנכונים ולא במקטעים המאתגרים עם העליות גם כאשר הרצים עשו אחרת.
ידעתי מתי, איך ואיפה לחלק את הכוחות שלי בריצה בתוך הסיבוב.
הכל קבוע וחוזר על עצמו.
אבל בגלל שהיה לי צוות חפק מהסרטים עם מלא אוכל והפתעות, היה לי למה לצפות.
אפילו הייתה עמדת פיצות מטורפת הודות לרון האלוף.
השתדלתי לעשות כל סיבוב סביב החמישים דקות, כך יישארו לי עשר דקות מנוחה,
שזה בהחלט זמן סביר ומספיק (לא אופטימלי, בטח אם יש לך משבר, אך הוא בהחלט מספק)
השעות רצות והעייפות והקיבה נותנים אותותיהם.
כשהייתי צריך להתפנות לזמן ארוך מהרגיל, או שהרגשתי עייפות והעיניים נעצמות,
עשיתי סיבוב מהיר יותר על מנת לקזז את הזמנים.
באחד הסיבובים רצתי כתף אל כתף עם סטס, אנחנו ועוד כמה רצים לידנו.
מקשקשים בקצב ריצה נוח וממוצע על משטח הבטון.
ידעתי שאני צריך להתעכב כמה דקות כעת ולכן נפרדתי מהם לשלום ולחצתי על הגז.
אין ברירה, צריך לרוץ מהר על מנת לגשר על הזמנים האלו, הכל בלחץ.
הכל בלחץ וזה במקרה הטוב והרגיל. אם יש משהו שלא בשגרה הרגילה, אכלת אותה.
כשהרגשתי שהעיניים נעצמות, אמרתי לחפ"ק שסיבוב הבא ישנים.
רגע המבחן שלהם הגיע, הם צריכים להעיר אותי בזמן.
יצאתי לסיבוב הבא בקצב מהיר. רציתי להשאיר לי מספיק זמן להירדם, לקום ולנשנש משהו רגע לפני זינוק.
השתדלתי להגיע בסיבובים האלו אחרי 45 דקות. נשמע קל כשיושבים על הספה וקוראים שורות אלו,
אך אחרי 20 שעות ומעל 100 ק"מ זה כבר לא קל בכלל.
סיימתי את הסיבוב וכמו כוכב היאבקות, שמיכת צמר עלי ומהר בורחים למתחם האוהל שלי.
אני יושב בכיסא, מניח ראש ואומר לצוות שניסה לדבר איתי "שששששש" כולם משתתקים והולכים הצידה,
נותנים לי להירדם בשקט, אין זמן.
המצחיק שלרגע אני עוד אומר לעצמי שאני לא אצליח להירדם, אני מרגיש ערני לגמרי.
כשאני קם אחרי כשמונה דקות, אני שואל את הצוות אם בכלל נרדמתי כי הרגשתי שחלפה
שנייה.
הם צחקו וענו לי שישנתי שבע דקות שלמות.
המפתיע, שקמתי בשנייה, בלי שום מאמץ.
אפילו שמעתי את ההכרזות בכריזה שלוש דקות לפני זינוק, זה כמה הייתי דרוך כנראה.
בכל טרום זינוק, מצלצלים בפעמון להודיע שזמן המנוחה בין הסיבובים הולך ונגמר.
מתחילים שלוש דקות לפני זינוק, שלושה צלצולים.
שתי דקות לפני, שני צלצולים.
צלצול אחד עוד דקה וזינוק.
יום שישי הגיע, והוא בא בדיוק בזמן
אנחנו כבר עמוק בתוך יום שישי, קרוב ל-24 שעות מרגע הזינוק.
כמעט 24 סיבובים וכמעט 160 ק"מ של ריצה.
בוקר שישי עלה והקור הנורא מהלילה מתחיל להתפוגג.
אתה מתחיל להפשיר ולשכוח כמה קר היה לך בלילה, והיה קר לאללה.
עוברים ממסלול הלילה חזרה אל מסלול היום.
מסלול היום הוא מסלול אחר מהלילה והוא סינגל (שביל צר) אופניים, סינגל הסוללים שמו.
לכאורה נוח לריצה (רוכבים בו אופניים) אך הוא לא מהיר וקל כמו הסיבוב לילה.
פה צריך לחלק את הזמנים והכוחות בצורה אחרת, פה צריך יותר לרוץ ויש פחות זמן להיגרר בהליכה.
שלושה סיבובים, שלוש שעות של ריצה ואז מחליפים כיוון.
כל שלוש שעות במסלול היום מחליפים כיוון.
לא יודע מה המטרה, אולי לגוון, אולי להקשות, אולי סתם בשביל הקטע, אנני יודע.
אני רק יודע שזה קקי גדול, גדול מאוד.
הסיבוב ההפוך הוא נורא לכל הדעות.
כשיצאנו אליו, כל הרצים המנוסים במסלול ישר הביעו דעתם על נוראיות הסיבוב ההפוך.
אני שטרם רצתי שם לא הבנתי מדוע. רצתי אותו הפוך, כלומר רגיל בסיבובים הקדומים,
מה ההבדל?
האמת…. שיש הבדל, הבדל ענק.
הסיבוב ההפוך פשוט זורם בצורה אחרת והרבה פחות טובה.
משהו בחלוקת העליות שבו, משהו בכיוון התנועה, העלייה הנוראית בסוף שנראית כאילו נצח,
הכל ביחד, נורא.
שם, בזינוק הסיבוב הראשון של הסיבוב ההפוך זה קרה לראשונה.
שם לראשונה הייתי בטוח שנגמר לי המרוץ, שם לראשונה הייתי בלחץ אטומי.
לראשונה הייתי על סף דמעות.
לא יתכן שחצי שנה של הכנות הולכים להיגמר בצורה כזו.
אחרי 19 שעות ריצה, 19 סיבובים ו- 127.4 ק"מ.
שברון לב אל מול שברון הגוף
אני לא יודע בדיוק באיזה סיבוב בבוקר זה קרה.
אני לא יודע האם היה רעש ניפוץ או קריעה, אני רק זוכר שאני תופס את אחורי הברך בכאב.
הרצים קוראים לאחורי הברך, הבית שחי של הברך.
אני קורה לזה פרישה.
הגידים שמחברים בין התאומים לארבע ראשי, אלו שאחראים בין היתר על כיפול הרגל והרמת הרגל בזמן ההליכה או ריצה.
אני מרגיש ברגל ימין שזה מתחיל לכאוב ולהציק לי, יותר מכל מה שאמור להיות.
מה זה החרא הזה? מה קשור עכשיו.
אני בקושי בחצי הדרך, מה קשור כאבים עכשיו.
לזה לא התאמנתי ובתכלס אין אפשרות להתאמן לזה.
בא לי לבכות
אני תופס את הברך כל רגע, מעסה את המקום תוך כדי הליכה.
דוחף את הגידים והכאב פנימה לתוך הברך.
כולי תקווה אולי זה משהו רגעי ותכף יעבור.
כל שיפוע קטן שמפעיל לחץ על הרגל אני מרגיש את זה.
אני די בטוח שבסוף הסיבוב הזה אני אאלץ לפרוש.
חלום ה- 300 הולך להתנפץ עוד לפני חצי מהדרך.
אנחנו יוצאים לסיבוב ההפוך לראשונה.
בשעה 09:00 של יום שישי.
כולם מביעים את מורת רוחם לנוכח הסיבוב ההפוך,
אני טרם מכיר ועומד להכיר ולחוות את חשש הפרישה השני שלי.
המסלול הזה מההתחלה בא מקולקל.
אני לא יודע לשים את האצבע בדיוק אך הוא לא יורד לך טוב בגרון.
משהו בצורת הזרימה שלו לא טבעי.
חלוקת העליות ומקטעי השביל הטכניים לא באים בזרימה שוטפת כמו בכיוון
הסיבוב הקודם, הקלאסי.
אני מרגיש שאני לא מתקדם.
אנחנו אחרי הרבה שעות ריצה והרבה קילומטראז, אך לא מספיק בשביל חוסר
אנרגיות כזה.
הכיוון ההפוך הזה לא בא לי טוב בכלל.
אני מסתכל לשעון וקולט שאני בחריגה קיצונית מהזמן, או לפחות ככה מעריך.
זאת הפעם הראשונה שאני רץ את הסיבוב הזה ככה, אין לי אומדן מדויק מעבר
לחישוב זמן מול מרחק בסיסי.
החישוב הזה הוא בעייתי שכן לא כל חלקי הסיבוב זהים. חלק איטיים וחלק מהירים וזה מתקזז.
לראשונה, אחרי 19 שעות ומעל 130 ק"מ אני חושש ומאמין בלב שלם שזה הסיבוב האחרון
שלי. אני באמת מאמין שאני לא עומד בזמן סיום השעה שנדרש לסיום הסיבוב.
גם העייפות ובעיקר הבאסה הענקית שאני נכנס אליה, גורמים לי לזוז לאט.
הכיוון הזה לא בא לי טוב בלשון המעטה.
אין סיכוי שאני עומד בזמנים.
אני מנסה ללחוץ על הגז ומרגיש שלא זז בכלל.
לא נעים לי ולא כיף לי, אני מרגיש שאני חייב ללחוץ חזק ולא לזרום עם השביל כמו בכיוון ההפוך.
אני ממדה אחרון בחוסר חשק קיצוני ומופגן.
נשבר לי כל ה- @#.
אני ממשיך כי ככה אני מתוכנת ולשם זה באתי, אך הרצון שלי זה ממני והלאה.
מבחינתי הייתי עוצר ביום שישי בצהריים כמו רוב הרצים.
אני הולך ורץ בסינגל הריצה.
סה"כ הכל פורח ויפה אך אני בשלב שלא מעניין אותי כלום.
מה גם אני מכיר כבר כל פרח וכל אבן, כל שיפוע וכל מהמורה בדרך.
אני מבין שאני חייב ללחוץ קצת, אין ברירה, עבדת קשה להגיע לכאן אין ברירה,
עוד מאמץ קטן.
אני פוגש בסטס, הוא אחד לפני אחרון, אני האחרון.
הוא אומר לי שאני צריך להזיז את עצמי, אחרת לא אעמוד בזמנים.
אני יודע את זה, אתה חושב שאני לא יודע את זה?!
לעזאזל!
אני אומר לו שכן, אני יודע, מחייך ומתחיל לרוץ.
אנחנו רצים את המקטע הבא סוג של ביחד.
איפשהו באמצע המסלול, לקראת הסוף זה התהפך.
כנראה ולמעשה החלוקה בכיוון הזה שהחצי הראשון יותר מאתגר, יותר מקטעי עליות
ופיתולים שלוקחים את מירב הזמן ודווקא לקראת הסוף המסלול נפתח וניתן יותר לרוץ
ולצמצם זמנים.
אני מסתכל בשעון ורואה שאני אגיע בזמן, השאלה כמה עודף יישאר לי.
סוך הסיבוב נגמר בעלייה מעצבנת מאוד שלא קשורה לכלום.
מקטע כביש עם עלייה חדה שהורסת לך את כל רצף הריצה ומאתגרת אותך.
זה מקטע שבכל ריצה אחרת לא היית מתייחס או נותן לו חשיבות, אך פה, אחרי מעל 140 ק"מ
20 שעות ריצה וחום על המוח, אתה מרגיש אותו יופי יופי.
רוב הרצים פה עברו להליכה, אני הקפדתי לנסות לרוץ את זה כמה שהצלחתי בלי ללחוץ
מעבר למידה, אך כמה שפחות ללכת, רק כדי שיגמר מהר יותר.
כל סיבוב ניסיתי לסיים כמה שיותר מהר כדי לשבת לנוח אך לא במחיר של "להישרף" מוקדם.
זה היה אחד הסיבובים הכי איטיים שלי ונשארו לי עוד 6 דקות בלבד לזינוק השעה הבא.
לא זמן "מפנק" אך ליבי נרגע שגם בכיוון הזה אני יכול לעמוד בזמנים אם אני אלך וארוץ ולא
חייב להשתולל עם הקצב.
השעות רצות, אני בכל סוף סיבוב יושב והצוות ובעיקר יאיר, מעסים לי את הרגל עם אקדח העיסוי.
מתמקדים ברגל ימין הסוררת, הרבה משחות שאמורות לכאורה לעזור (לא הרגשתי הבדל) ואקדח העיסוי
עד שנמאס וזה מציק לי יותר מהכאב עצמו.
בדיעבד, התחילה לי דלקת ברגל ימין שהלכה והחמירה, אך אני השלמתי עם הכאב הזה והחלטתי
שזה לא מגביל אותי.
היא שם וכואבת אבל בסדר, זה המצב, זה מה שיש ועם זה ננצח.
ננוח בסוף ויהיה בסדר.
מריחים את הסוף, מייחלים לסיים וסובלים בשקט
חוצים את רף 24 השעות ריצה.
זאת הנקודה שרוב הרצים פורשים וממשיכים רק מס בודד של רצים.
משהו במספר הזה גורם לאנשים להגיע ליעד הנכסף הזה וכאשר מגיעים,
לפרוש כמישהו שסיים מטלתו.
השעות רצות ואנחנו נשארים חמישה רצים סה"כ.
שעת הערב מגיעה והחושך יורד על פנינו.
נשארנו על המסלול, מיכאיל, חנן, תמר, דודו ואנוכי.
כל סיבוב היה כמעט זהה בפיזור הרצים.
על הסיבוב אין מה לדבר, כל סיבוב אותו דבר, אותו שעמום, אותו הנוף,
אותה תוכנית ריצה.
מיכאיל הוביל את החבורה ורץ לבדו קדימה.
דודו הוריד את הרגל הכבדה מהגז ורץ רגוע באזור שלי ומרגיש בנוח לשלב הליכה
באיזי ולקשקש בדרך.
דודו הבין מאוחר שהוא יכול לשלב הליכה וריצה ברגוע ועדיין לסיים את הסיבוב
עם אקסטרא של עשר דקות.
תמר וחנן רצים כתף לכתף כמה עשרות מטרים מאחור.
מיכאיל מגיע בכל סיבוב עם אקסטרא של כ-12 דקות בקירוב,
אני ודוד סביב העשר וחנן ותמר ממש על הבאזר כמו שאומרים, עם שתי דקות בלבד
פלוס מינוס.
אנחנו על 29 סיבובים כבר, פסיעה מ-200 ק"מ של ריצה.
אני משחק עם ראשי לגבי המקום שלי בתחרות הזו.
האם אני בא ל-300 ק"מ או בא לנצח.
האם שלוש מאות יביא אותי לניצחון או שיהיה פה קרב ראש בראש ארוך יותר.
האם יש לי את הכוחות לעמוד מול רצי העלית האלו?
את מיכאיל אני לא מכיר, אבל את האחרים אני מכיר, הם רצי אולטרה החזקים שיש לנו
בישראל, אולי החזקים ביותר.
כמו שתכננתי חצי שנה אחורה, לנצח אותם זאת הפתעה והישג אדיר,
להפסיד להם זה כבוד אדיר לדעת שהפסדת לגדולים ביותר בביצה הישראלית.
אבל איפה אני ואיפה לסיים.
רק לפני שנייה חציתי את רף 200 ק"מ.
הישג מרשים אך כל כך רחוק מיעד השלוש מאות.
יש לי עוד פאקינג 100 ק"מ לרוץ!
אתם קולטים?! עוד מאה קילומטרים.
סעמק! יש כאלו שיוצאים לריצה כזו כיעד בפני עצמו אחרי שהתאמנו לזה שנה שלמה,
פה אני אחרי 200 ק"מ של ריצה כבר ונשאר עוד מאה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי.
דודו מודיע לנו שהוא מסיים את הסיבוב הבא ופורש, הוא מיצה את המרוץ הזה,
הוא אומר מה שכולם מרגישים וחושבים.
זה לא מרוץ כיף כבר בנקודה הזו, זה לא שהנוף משתנה או שיש איזה קצה בסוף הדרך,
זה לרוץ לפי יכולתך או רצונך.
הוא החליט שרצונו זה פה, לסיים.
כשהוא נשאר בתחנה שלו בסוף הסיבוב כאשר אנחנו זינקנו לסיבוב ה-31 שלנו,
הסתכלתי עליו בכזאת ערגה, בכזה רצון תהומי להצטרף אליו.
אמרתי לו, איזה כיף לך, אני גם רוצה, נמאס לי כל כך, איזה כיף לך שאתה מסיים.
אתה דביל הוא עונה לי, אתה מחויב למספר שקבעת.
הוא צודק.
אני רק רוצה לסיים כבר ונשאר רק בשביל האתגר שלקחתי. אני הרי לא פורש, אני מסיים אמרנו.
לבד זה כל כך בודד
השעות בלילה כל כך בודדות לי.
אני לבד כל כך הרבה שעות.
אנחנו למעלה מעשר שעות, מספר בודד של רצים.
כל רץ מכונס בעצמו בעיקר ואתה נשאר לבד עם המחשבות והמסלול שחוזר על עצמו
כמו איזה סרט אימה בלופ אינסופי שלא ניתן לברוח ממנו.
כעת גם החושך הגיע.
אנחנו עמוק בתוך שישי בערב.
זינקנו ביום חמישי בשעה 14:00 להזכירכם, כעת שישי בערב ואנחנו רצים מאז ללא הפסקה.
אני כל כך לבד, אני כל כך עצוב, אני כל כך מתקדם בחוסר חשק תהומי.
חלוקת הרצים נשארת בעינה.
מיכאיל בראש במרחק ראייה ממני, אני רץ הולך אחריו ותמר וחנן מאחורי.
לי הייתה אסטרטגיה מדויקת להפליא כיצד אני מבצע כל סיבוב.
ידעתי ברמת המטר! מתי אני רץ ולא עוצר ולא משנה מה או כמה כואב לי.
ידעתי בדיוק מאיפה לאיפה אני מרשה לעצמי ללכת.
ידעתי בדיוק איפה ומתי אני הולך בוודאות ללא שיקול.
ידעתי איפה מגיעה העלייה, איפה השיפוע המעצבן, איפה אני יכול לחרוג מהתוכנית המדויקת
ולוותר לעצמי כי במקטע הבא אני יותר רץ.
היו לי נקודות מדויקות לפיפי!
כל כך משעמם לי ובודד לי שאני מנסה לשמור על שגרת הסיבוב מדויקת,
רק כדי לייחל שיגיע הרגע הזה.
אתם קולטים?! אשכרה ייחלתי בכל ליבי לפנייה המדויקת שבא אני עושה פיפי מתחת
לגשר!
זה כמה היה לי משעמם, חיכיתי שהזמן יעבור רק כדי להגיע לנקודת הפיפי,
משהו לצפות לו.
אני רץ עם פנס מהודר בעל חיישן תאורה.
כל פעם שהוא מזהה שיש מספיק אור מסביב הוא מנמיך את עוצמת האור שלו,
גם למנוע צריבה בעיניים ובעיקר לחסוך סוללה.
הוא פנס מצוין אך יש לו בעיה קלה בהגדרות החיישן כמו שזכיתי לגלות והפכתי
את זה למשחק הקבוע שלי.
היה קר, המון אדים יוצאים מהפה.
הפנס מזהה את האדים כמחסום שמולו וקרני האור נשברים עליו (לגיטימי, ככה הוא מתוכנת
כמו אור שפוגש בעץ ומתפזר לצדדים)
אני בכוונה נושף את אוויר הפה החם שלי אל החלל הקר במגמה מעלה כדי
שיפגוש באלומת האור בכוונה, רק כדי לראות אותו מנמיך את עוצמת האור ורגע אחרי
פיזור האדים חוזר להאיר חזק וחוזר חלילה בנשיפה הבאה.
זה כמה משעמם היה לי.
התחלתי לתת שמות לעצים.
אל תשפטו אותי, היה לי כל כך משעמם ובודד שאני חייב להפיג את השעמום איכשהו.
המקטע של שלושת הקילומטרים האחרונים עוברים בשביל סלול בתוך חורשת עצים
סבוכה.
אני במחשבותיי כבר מטפס על ההר משמאל, בורח אל הפסגה, מפנטז בערגה
על שבילי העזים שיש משמאל אחרי הפרצה בגדר.
אני מתרכז בכל ענף בעץ ומדמיין אותי מטפס עליו בכל סיבוב בצורה אחרת.
אני במחשבותיי במקום אחר, אך במציאות ממשיך על הבטון המזוויע הזה בין חורשת עצים יפה שכרגע כל כך מכוערת בעיניי.
אבל היי, עוד מעט יש עצירת פיפי, יש למה לצפות!
הישורת האחרונה, ידעתי ולא ידעתי שהיא באה
ניסיתי לרוץ עם תמר וחנן. קצת חברה, קצת להעביר את הזמן ולא להיות לבד.
לצערי אני לא מוצא את עצמי שם.
אני מכונס בעצמי יותר מידי, משהו בשיחות לא מתלבש לי אך בעיקר הקצב.
הם לקחו את הזמן והתקדמו בקצב רגוע ומחושב כדי לסיים כל סיבוב עם יתרה של כשתיים עד שלוש דקות.
ואני? אני רק רציתי לסיים כמה שיותר מהר ולשבת לנוח.
כמה שיותר מהר אך בזהירות על מנת לא לגמור את עצמי מוקדם מידי.
אני כבר חסר סבלנות, אין לי כוח למרוח את הסיבוב מעבר למה שאני לא מסוגל.
אם אני מסוגל להתקדם, אני מתקדם.
יש לי תוכנית מדויקת ללא פתח למו"מ, רק זה מה שמשאיר אותי בתוך הלופ האינסופי המשמים הזה.
בכל סיבוב אני מרגיש שאני שוקע לתוך הריק החשוך הזה עוד קצת.
השגרה של הסיבוב השאירה אותי בחיים, קצת שפיות.
אם מגיעה הנקודה שבה אני הולך, אני עובר להליכה והם עוקפים אותי,
אך אם הגעתי לנקודה שבא אני רץ אני עובר אותם.
אני עובד לפי תוכנית מדויקת אך עם מחיר הבדידות להישאר לבד.
אני כבר על אדי חוסר הרצון למעלה מעשר שעות תנועה.
יש לי עוד למעלה מ-12 סיבובים להגיע ליעד ה- 300 ק"מ.
למעלה מ-12 שעות תנועה.
אלוהים אדירים.
אני שונא אותם, אני ממש שונא אותם
בכל סיבוב אני מגיע לתחנה לקול המתנדבים המחייכים שצועקים בשמות הרצים שהגיעו.
בגלל שאני לבד לחלוטין, רק לי מחכים.
מיכאיל כבר ספון באוהל שלו וחנן ותמר הרחק מאחור.
הצוות שלי מחכה לי ועוטף אותי מיד בשמיכת צמר חמה ומוביל אותי לכיסא.
כוכב אגרוף כבר אמרנו.
איך שאני יושב בכיסא מתחילה המנטרה הקבועה של "מה אתה רוצה לאכול, מה להביא לך? מה לשתות? שתית?
רוצה קולה? מים? יש מרק, כדור מלח? מתי לקחת? תקח, למה לא?
אל תקשיב לו, תקח הוא אומר לך, לא אני אומר לו, מה עם קפאין, רוצה לישון? אולי שוקולד? לא מרק לא טוב לו אני אומר לך, להביא לך חלווה?
רוצה, לא רוצה, צריך?
חלאאסססססססססס
לא רוצה כלום!
לא רוצה כלום!
הם אנשים אדירים! לב טהור כל אחד ואחד מהם.
אנשים שעזבו הכל ובאו במיוחד לתמוך באחד שחום מטומטם שהחליט לנסות לרוץ 45 שעות בסיבובים
והם עומדים בקור כלבים בתחנה ומחכים חמישים דקות רק כדי לעזור לי עשר דקות.
הם אנשים שאני חייב להם הכל! באמת הכל.
אוהב כל אחד ואחד מהם בלב שלם.
מה שהם עושים פה למעני לא יסולא בפז.
אך באותו הרגע אני ממש שונא אותם.
אני כבר לא יכול שמכריחים אותי לאכול ולשתות, שדוחפים לי אוכל לפה, או ששמים לי
כוס ביד ומצווים עלי לשתות.
ששואלים אותי שאלות שחוזרות על עצמן וכועסים עלי שאני לא רוצה כלום.
אתה חייב אומרים לי.
אני לא חייב כלום ולא רוצה כלום.
אך אני יודע שאני לא במצב נורמטיבי כעת.
אני יודע שהכל זה מדאגה ואכפתיות.
אני עונה בנחמדות עם חיוך ותודה כשבתכלס אני רק רוצה להפוך להם כסא על הראש.
זה מצחיק כי אני לא יכול פיזית לקום מהכסא מבלי שאחד מהם ימשוך אותי.
אבל ידענו שזה יגיע לזה.
בשביל זה הם פה.
בשביל לקחת החלטות נכונות וקשות גם כאשר הרץ לא רוצה או לא מסוגל.
אני לא אוכל להמשיך ללא מזון או שתייה, אך באותו הרגע אני מרגיש שהבטן כל כך מלאה
שהאוכל כבר מדגדג לי את הוושט מלמטה ומאיים לצאת החוצה מהפה כמו פח שעולה על גדותיו.
אני שונא את ההרגשה הזו.
הם צדיקים שעושים מלאכת קודש ואני פח אשפה שמרגיש ככה.
עד שיש סביבי אנשים סוך סוף, אני רק רוצה שקט.
הבעיה שהשקט הזה שבכל סיבוב זה מה שגמר אותי בסוף.
שירת הברבור שלי
אנחנו ארבעה סה"כ על השביל.
אותו הסדר נשאר.
אני עדיין לבד.
כל יציאה לסיבוב זו מלחמה.
הכל בסדר לכאורה.
אני עושה כל סיבוב עם יתרה נוחה של כעשר דקות.
הדלקת ברגל מחמירה אך אני לא מתייחס אליה.
הגוף תקין ומתקדם יפה. אני לא עייף מידי או מראה על קושי מסוים.
אך הנפש פצועה.
מחלחל אלי הטרטורים בצבא.
"שנה, שנה" שנה"
הסיפור שרשמתי עליו חוזר אלי.
למה אני בעצם יוצא לעוד סיבוב אם סיימתי את הקודם בזמן?
עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד ועוד ועוד.
כמה אפשר?
הסיבובים מתקדמים בקצב קבוע אך איטי.
הנפש גורמת למוח להתחיל לחשוב בצורה שלילית.
הנפש מחפשת צידוקים למה לעצור ולא להמשיך.
כל פעם קצת.
כמו שטן ומלאך על הכתפיים וכל אחד מושך לכיוונו.
סיבוב 33 ואני מחליט שזהו, אני סיימתי את דרכי פה.
אני מחליט בלב שלם, בהשלמה והסכמה עמוקה שדי, מספיק.
אני יודע שאני יוצא מהלופ האינסופי הזה,
בהחלטה צלולה עד כמה שאפשר אחרי 33 שעות של ריצה.
הגוף שלם, אני כל סיבוב עושה עם יתרה נוחה של עשר דקות בלי מאמץ קיצוני.
אני מרגיש שאני יכול פיזית להמשיך ככה לנצח, אך אנני רוצה בך כבר.
תמיד חששתי "מלפרוש" אני לא מהפורשים.
אך פה אני מקבל את זה לא בהכנעה אלא בהשלמה, ברצון.
אני יודע שאני יוצא בלב שלם לחלוטין. דבר שיעזור לי בדיכאון של אחרי,
כאשר אשב על הספה בעוד כמה ימים ואבכה על כך שלא היה לי את החוסן
הנפשי להמשיך ליעד שרציתי 300 ק"מ.
אני מבין שזאת לא החלטה קלה אך היא ההחלטה הנכונה למעני.
בטיול הגדול שלי אחרי הצבא, לאחר כחצי שנה החלטתי שדי, הגיע הזמן לחזור הביתה.
גם שם זה היה לי ברור כמו שברורה הזריחה בבוקר והשקיעה בערב.
היה ברור לי שזה מה שצריך באותו הרגע.
גם כאן, זה היה ברור לי שזאת ההחלטה הנכונה למעני.
אין לי את הרצון הנפשי למשוך בבדידות התהומית הזו עוד 11 שעות להשלמת מרחק היעד.
אין לי את הרעב, או הסיבה להמשיך.
ברגע ששאלתי את עצמי למה, ולא הייתה לי תשובה,
שם החלטתי שדי
ידעתי שזה לא יתקבל בהסכמה בצוות הליווי שלי.
הרי זה היה ברור שנקודה זו תגיע (אם כי חשבתי שתגיע הרבה לפני) והם מונחים על ידי
לא לאפשר לי לפרוש, להמשיך למרות רצונות נפשי.
לא להתייחס אלי ולהקשיב להם כאילו היו מפקדיי ונתנו לי פקודה להמשיך.
"שנה" צא לעוד סיבוב!
חשבתי במוחי שאולי את חצי הסיבוב שנותר לי אעשה בהליכה מלאה ואגיע
אחרי זמן סגירת התחנה ולמעשה כך אפסול את עצמי ולא אוכל להמשיך לסיבוב
הבא ולצוות לא תהיה ברירה אלא להשלים עם באסת הסיום לפני ההגעה ליעד.
אני הרי ידעתי מה יקרה.
אני אגיע לתחנה ואגיד להם שאני פורש והם לא יסכימו וישבו לי על הראש בשכנועים
כל יתרת הזמן רק כדי שאצא לסיבוב הבא.
אז למה לא למנוע את האופציה הזו מהם.
אני אשכרה שוקל האם לרמות אותם ולפסול את עצמי רק כדי לנטרל את יכולת ההשפעה שלהם עלי, זה כמה במצוקה הייתי!
פסלתי את האופציה הזו על הסף.
אם אתה מסיים לפחות תסיים כמו בנאדם, בכבוד הראוי ותתמודד.
היה לי מספיק זמן לסיום.
הפעם אין מה למהר להשאיר לי המון זמן יתרה כי גם ככה אני לא מזנק לסיבוב הבא.
הודעתי לחנן ותמר שהם יכולים לשמוח שכן יש להם פחות יריב אחד על המסלול,
והרמתי את הטלפון להודיע לכל העוקבים והצוות.
בקבוצות השונות של המשפחה וקבוצת המעקב שפתחתי, ההודעות רצות לאורך
כל השלושים ומשהו שעות.
הרבה מלל, אין לי סבלנות לעקוב אחרי זה, מידי פעם צצה לי מילה פה מילה שם כשאני מנקה
את ההתרעות.
ממש רק לזה יש לי סבלנות עכשיו.
אני סיימתי מלהכיל.
המשפחה עקבה בקדחתנות.
הם לא מכירים את העולם הזה או את פורמט הריצה אך הבינו את הקווים הכללים.
הם עקבו אחרי לוח הפורשים ועודדו בניהם על כל רץ שפרש לפני.
אני פורש, אני אומר להם.
עשיתי את שלי מיציתי.
אני מקליט הודעה לצוות הליווי שלי.
קר לי מידי להקליד ואני עייף מידי.
"אני מצטער חברים, אני החלטתי שאני פורש בסוף הסיבוב"
ניר שמע את ההקלטה בעודו בדרך הביתה ומיד סובב את רכבו וחזר
רק כדי לפגוש אותי בסיום ולשכנע אותי להמשיך.
טל מעביר אחריות כמצופה ומצחיק אותי כשמודיע לצוות שהחליף אותי שהוא
השאיר אותי במצב תקין וזו האחריות שלהם לתקן את המצב כי התקלה קרתה במשמרת שלהם.
דווקא כשאני שולח הודעה לאשתי להגיד לה שאני מחליט שאני פורש,
תשובתה גורמת לי להתחרט על ההחלטה בפעם הראשונה מאז שהחלטתי לסיים הריצה .
"אולי תמשיך?" היא שואלת.
אני בהלם, מכל האנשים, היא אומרת לי להמשיך?
היא תמיד רוצה שארוץ פחות ודואגת וכעת שאני מחליט לעצור היא אומרת לי להמשיך?
היא פשוט חכמה ממני בהרבה.
היא ידעה מה יקרה.
היא פשוט חכמה ממני בהרבה והיא צדקה.
אני עוד אתחרט על ההחלטה הזו.
אני ידעתי שהחרטה תגיע.
אך האמנתי בלב שלם באותו הרגע שלא תהיי חרטה, אני מחליט לצאת מהמרוץ
כשאני שלם עם עצמי ולא מתוך מצוקה או קושי.
והיום?
כמה חודשים אחרי, אני לא יודע.
אני בחרטה ולא בחרטה.
אני בהסכמה עם עצמי שהחלטתי לצאת בלב שלם ובהחלטה נכונה.
אך באותה נשימה אני עם קצת תחושת פספוס שלא המשכתי.
אך זה לא היה נכון להמשיך.
אתם מבינים?!
לא יודע.
אך הזמן עשה את שלו.
מרגשות חרטה בימים הראשונים אחרי הריצה, כששכבתי על הספה עם דלקת
רצינית ברגל וכאבים לישון בלילה בעקבותיה,
לימים היום שאני יודע שזאת הייתה החלטה נכונה.
החלטה שנבעה מתוך בגרות, הבנה והשלמה עם סיום המשימה מבחינת מה שהיה אמור
לקרות אצלי.
את "השנה" מהצבא, הסיבובים והטרטורים, אני שם מאחורי.
הפרק הזה ננעל גם אם רצתי 230 ק"מ ולא 300.
סיכום לעצמי ותהיות שלא יקבלו תשובה לעולם
אחרי שליקקתי את פצעיי מהריצה ישבתי לחשוב.
למעשה אני עדיין חושב, או יותר נכון תוהה מה אם.
כשאני מסתכל אחורה על הריצה, עולות לי הרבה תובנות, הרבה מסקנות
והרבה שאלות.
הרבה מהן כתבתי פה.
תוכניות שתכננתי ועבדו נהדר בזמן המרוץ.
רוב התוכנית זרמה טוב בלי יותר מידי דברים לשינוי.
למרחק שרצתי הכל עבד מצוין והרבה יותר טוב מריצת ה-200 ק"מ שעשיתי
בשביל ישראל.
את המסקנות משם יישמתי בהצלחה יתרה בריצה הזו.
לגבי 70 הקילומטרים הנותרים להשלמת ה-300 עלו לי תהיות ושאלות של מה אם.
דווקא מה שתכננתי למשבר הנפשי הזה, לא יישמתי.
לא לקחתי בחשבון את האפשרות שלא יבוא לי ליישם את התוכנית בפועל.
זה מצחיק כי הכנתי תוכנית לרגע הזה שידעתי שיגיע, אך שהוא הגיע, לא רציתי
ליישם את התוכנית, ואת המקרים ותגובות האלו לא השכלתי לתכנן.
פלייליסט עצום הכנתי לעצמי.
באימונים הרגשתי שעם המוזיקה אני יכול לרוץ לנצח.
אני נכנס לאיזה זון אחר, מתרכז במוזיקה וממשיך לנוע בלי לשים לב לקשיים או לשעמום.
נכנס לאיזה מצב חלומות ומתעלם מהבדידות או מהסביב.
הבעיה שבאימונים זה היה בריצות של שעתיים ולא אחרי 34 שעות.
לנקודה שהגעתי אליה, לא התחשק לי כלום, לא מוזיקה ולא לדבר ולא להקשיב ולא
לרוץ ובטח לא בסיבובים לבד באמצע הלילה בשום מקום כמו איזה כלב נטוש.
אני תוהה לעצמי, אם הייתי מתחיל עם המוזיקה הרבה לפני המשבר הסופי
ונכנס לאותו זון מבעוד מועד כשאני בטוב ולא בתוך משבר האם זה היה מחזיק אותי והמשבר הזה לא היה מגיע או מגיע מאוחר יותר?
אולי הייתי נכנס לזון וזורם עם המוזיקה וחולף על אותם מחשבות ובדידות.
אולי הגעתי לנקודת האל חזור שמשם זה היה אבוד.
אני כנראה לעולם לא אדע.
תכננתי הרבה מאוד מסלולים לגיבוי.
כמו שתיארתי קודם לכן, לא ידעתי מתי ואיך אני אצא מהמרוץ.
האם אעוף בגלל זמנים, או שיקרה איזה משהו לא מתוכנן או סתם ימאס לי.
בסוף באמת נמאס לי.
אך כשנמאס לי נמאס לי הכל.
לא היה תרחיש של להמשיך לבד כעת.
מה גם, אם הייתי יוצא ורץ עצמאית עדיין הייתי לבד כי לא הכנתי רצים שילוו אותי באותה נקודת זמן מדויקת.
אולי היה חכם לפרוש מהמרוץ מוקדם יותר, שאני עוד בטוב, בשעה מוגדרת מראש ולבנות לי בנק מלווים שיתמכו כתף לכתף עד להשלמת היעד.
איפשהו לאורך הדרך החלטתי לנסות ללכת על כל הקופה עם המרוץ הזה.
אם כבר יצאתי לדבר הזה שאני פחות אוהב, אם כבר עבדתי קשה עד לנקודה זו, כעת לצאת?
למה לא לנסות ולהמשיך עד ליעד ואולי עוד להמשיך.
זה מצחיק מכיוון שבבוקר שישי, 16 שעות לפני הפרישה, עוד היו לי מחשבות על
השלמת 50 סיבובים במקום 45, זה כמה לא מאתגר היה הפיזיות במסלול הזה.
שם עוד היו אנשים לקשקש איתם לאורך הדרך.
לגבי הנושא הזה אין לי תהיות אפילו לא חרטות.
אין לי שביב של ספק שאם הייתי ממשיך, אפילו מנקודת המשבר הסופית, עם צוות,
חברים שקבענו מבעוד מועד, הייתי משלים את המרחק ללא קושי.
הפיזיות הייתה נהדרת ואף לא מאתגרת, בטח לא במסלול הנ"ל, אך הנפש זעקה להצלה.
הצלה שהחברים היו נותנים.
אך אני שלם עם זה.
באתי עם מטרה מסוימת למרוץ הזה, אין טעם לצאת לדרך מייסרת כזו רק על מנת לפרוש
כשבא לך ולהמשיך עצמאית.
בשביל זה אפשר לצאת מלכתחילה עצמאית.
אחרית דבר
לקחתי את מה שעברתי שם, הכנסתי לתרמיל שלי והמשכתי לאתגר הבא שעוד
נבנה תוך כדי הריצה הנוכחית.
בסיכומו של דבר והסתכלות לאחור אחרי כל החודשים שעברו,
אני מרגיש קצת חמוץ שלא השלמתי את המרחק, אך באותה נשימה אני יודע שזה לא היה נכון.
מבחינתי הריצה הגיעה למטרתה הסופית.
אני שלם, גאה ומאושר עם המרחק שהשגתי.
שברתי את הגבולות שלי, לקחתי את השדים שלי ויצאתי איתם למחול גירוש.
וכעת, כעת אני חוזר לדרך ולמסע שלי.
חוזר למרחבים, לעשייה ובעיקר לחברים.
זהו ללא ספק לא המרחק המשוגע האחרון שלי (ולא משנה כמה הבטחתי לעצמי לא לעשות זאת בשנית)
אני אסכם את כל שבעת החודשים של מסע הבקיארד שלי בתודה.
תודה לצוות הנהדר שליווה אותי, תודה למשפחה שתמכה, תודה לחצי השני שלי שהכילה ומכילה מידי יום.
תודה לזולי האדיר ולכל צוות הבנייה בראשותו, עשיתם עבודה מרשימה ומרוץ נפלא במתכונת מדהימה למרות ואולי בזכות,
הקושי שלי והדברים שפחות אוהב באופי המרוץ הזה.
אני חושב שזה מרוץ נפלא עד למרחק מסוים, חוויה נהדרת שכיף לחוות, פשוט צריך לדעת מתי די.
תודה לכל מי שעקב ותמך ותודה וסליחה אם שכחתי מישהו.
מרוץ הבקיארד DNF 2023
אני הייתי קוקו.
ואסכם במשפט שאחד הרצים אמר לי על השביל (מי מזהה?) אחרי מרחק רב
וכל כך התחברתי כי הוא כל כך נכון.
"חבל שאנחנו לא יכולים להקליט את התחושה שאנחנו מרגישים כעת ולעשות פליי בכל פעם שנרצה להירשם לעוד איזה אולטרא"
קל מאוד להירשם ולתכנן תוכניות על הספה,
הבעיה מתחילה כשצריך לבצע אותם.
תודה לצוות האדיר שלי במסע המשוגע הזה:
עמית, מיכל, טל, ניר, אורנה, נחום, ישראל, רות, יוליה, אליקו, רייצל, שלומי, אביגיל,
מוטי, אפרת, רון מ, רון י, אחותי ובעלה, אליקים, יהושוע, דורון, יאיר, אסף, שירה.
ויסלח אם חס וחלילה שכחתי צדיק\ה.