5.56 זה הקליבר של M-16 אורך הקנה…
בשלב הזה אני כבר ישר עומד כי אני נרדם.
בגדול כל הטירונות עמדתי כדי לא להירדם בשיעורים,
מלכתחילה בכלל לא טרחתי לשבת, לא ראיתי את הטעם אם אחרי דקה אני עומד.

אני על ציוד מלא.
אפוד לחימה מלא עד אפס מקום ונשק תלוי בצידי ועומד מול ההר הכי גבוה שיש
בעולם, הקיר במסלול המכשולים.
בפועל הוא בכלל לא גבוה.
כמה הגובה של "הקיר" בבוחן מסלול? כשני מטרים? פחות או יותר.
מבחינתי זה הדבר הכי גבוה שיש.

לטפס על חבל 3 מטר בבוחן המסלול עם ציוד מלא רק בכוח הידיים היה משחק
ילדים בשבילי, אבל הקיר? נו באמת.
משהו בטכניקה של הבעיטה בקיר והתנופה מעלה כדי לטפס מעליו, לא יודע,
לא עבד לי.

הייתי שעות! מול הקיר, באמת שעות.
המפקדים ראו שאני מתקשה אז לקחו אותי לתרגולים אישיים.
יושבים ליד על כסא ואני כמו עכבר מעבדה בועט בקיר ונופל ומנסה שוב.
עד שהצלחתי, לא הצלחתי לשחזר ושוב פעם ניסיתי.

מבחינתי תן לי לטפס חבל בכוח הזרוע, קרב מגע נגד הבחור הכי חזק,
לטפס את ההר מולנו בזחילה של שעתיים ואני חותם,
הקיר המצ'וקמק הזה? עזוב אותי בחיית.

אוגוסט 1999

אנחנו רצים לכל מקום ובכל מקום.
כל תקלה קטנה שאתה עושה אתה משלם עליה בריצה.
"מקדרים" אותך כל הזמן.
ככה שוברים ובונים אותך.

והם הצליחו לשבור יפה, לשבור לרסיסים.
לגבי הבנייה אני עדיין בספק.

סיפורי "העונשים" הם רבים ומורכבים וזה לסיפור אחר.
אספר לכם דווקא על השינוי, על החיבור ל- 2023 ולריצה בסיבובים.

מספר חודשים לפני שאנחנו "זוכים" לאימון המתקדם,
טיפה גודלים מצעירים פעורים שפותחים להם את התח#@^ לצעירים עם ריח
של יחידה מובחרת עוד רגע.
לקראת סוף הטירונות, מגיעה הנחייה שאסור לקדר חיילים.
אי שם בצבא, חייל מת מטרטור ולכן יצאה הנחייה שאסור לטרטר.

אבל בצה"ל כמו בצה"ל או שזה רק אצלי ביחידה, מצאו דרכים מגוונות ומתוחכמות
כן לטרטר אותנו ולהעניש אותנו.
פתאום אסור לטרטר אותך מול כולם, אך יש שבוע שדאות חביבי, "חכה חכה שנגיע לשם"
זה מה שאמרו לנו כל פעם שעשינו תקלה.
והם זכרו, הם זכרו כל תקלה ושילמנו עליה ביוקר בשטח.

מהרגע שירדנו מהטיולית (האוטובוס המאולתר, ספק משאית, ספק כלי העברת חיות)
התחלנו לשלם על "פאקים" שעשינו לאורך השבוע.
רחוק מכל עין שופטת, מכל מפקד שלא שייך ליחידה, שם אפשר להיכנס בך בטענה
שזה סה"כ אימון.

לזחול במשך כמה שעות במעלה הר ולדבר עם נמלים זה לא אימון,
אני לא רואה צורך מבצעי בזחילה ארוכה במעלה ההר.
כל שלוש שנות שירותי בשטחים, לא זחלתי ולו פעם אחת, בטח לא בהר ובטח לא בעלייה.

אפריל 2022

שנה עברה מאז שסיימתי 200 ק"מ מפרכים בשביל ישראל.
ריצת שטח רציפה מקיבוץ דן ועד נחל ציפורי עם 6000 מטר טיפוס.
אני כבר שנה "בפגרה", מנוחה אקטיבית שרשמתי עליה בעבר פה.

מטייל, גולש, חותר סאפ, רץ לא מעט, נהנה מהחיים ועדיין ממשיך לקום מוקדם
בבוקר ולהיות פעיל בכל יום למרות הפגרה לכאורה.
תמיד היה את הצחוק והרמות הגבה מהצד "זה פגרה זה? תנוח קצת" שמעתי לא מעט.
אבל כן, בשבילי זה כיף, פגרה לעשות מה שבא לי בלי לספור אימונים, או לספור כמה מרחקים אני רץ,
לזרום עם היום ועם הפעילויות בלי להיות "חייב" לעשות אימון כלשהו.

שנה עברה ולא רצתי מרחקים ארוכים על בסיס קבוע הרבה זמן, למרות שבקוקו
כמו בקוקו, מידי פעם עושים איזה אולטרה על הדרך כמו סובב מכתש רמון 130 ק"מ
ו- 50 ק"מ בין שני קווים הע'וגה.
אבל הבנתם את הראש,
130 ק"מ זה על הדרך, לא באמת מילא לי את הרעשים בראש לצאת למסע.

שנה עברה והקולות בראש מתחילים לדבר איתי לצאת לעוד מסע מטורף.
אחד עם המון תוכניות ומסע שאדע איפה הוא מתחיל ולא אדע איפה הוא יסתיים,
הרפתקה חדשה.

עלו לי הרבה רעיונות לראש, חלקם "רכים" וחלקם משוגעים מידי שדחפתי
חזרה מיד למגירה.
המשכתי בתנועה ובזרימה והתחלתי לשחק פינג פונג עם המוח והרצונות.
היעד והמטרה יגיעו כשאני אהיה מוכן, זה יופיע מול פני, עד אז תהנה מהדרך.

דצמבר 1999

אנחנו לקראת סוף הטירונות.
אסור לקדר חיילים אבל עדיין צריך לשבור אותם ולחנך אותם על טעויות, אז
מוצאים דרכים יצירתיות.

אוהל נשקיה מחלקתי הוא בגודל של 6 מטרים על 6 מטרים (פלוס מינוס, אל תביאו סרגל)
קטנצ'יק עם רצפת בטון בניגוד לכל האוהלים האחרים עם חצץ.
הוא סגור 360 עם יריעת בד לכניסה שנסגרת אחריך ומחשיכה את האוהל לחלוטין למעט
נורת ליבון בודדת מתנדנדת עם מוט העץ המרכזי.

אתם קוראים על אוהל נשקייה קטן, המפקדים רואים אוהל נסתר לפתוח לך ת'תחת
מבלי שאף אחד מהבסיס יראה למעט המפקד והחיילים איתך באוהל.

אתה מוצא את עצמך בצהריי היום, בשעות החמות, נכנס לכבשן אטום מכל רוח או אור,
רץ הלוך חזור בקובייה קטנטונת של 6 על 6.
שני צעדים הגעת לצד שני.
נגיעה בקרקע וחזרה, ככה שש פעמים כפול שש חזרות.

המילה הכי משומשת באותה ימים היא "שנה" כלומר חזור על הפעולה שוב.
זה לא באמת משנה אם עמדת ביעד או לא.
הרי אתה אף פעם לא תעמוד ביעד.

יש לך 40 שניות להגיע לאיזה עמוד מסכן מרחק מאות מטרים ממך.
גם מסוק לא יגיע בזמן, שלא לדבר על חיילים שבוזים עם נעלי צבא שלא ישנו מספיק
בלילה ועוד שמרו בין לבין, שמתוזזים כל היום מפינה לפינה ושמכירים את הטריק הזה
שאין סיכוי לעמוד ביעדים, אז למה לתת את המאה אחוז שלך ולהתרסק אחרי שעה של
טרטורים אם אפשר לתת שמונים אחוז ואיכשהו להעביר את היום.

ככה אתה מוצא את עצמך בתוך אוהל קטן, מזיע את נשמתך ושומע כל כמה רגעים "שנה"
שוב פעם הלוך חזור הלוך חזור.
שנה, שנה, שנה, שנה, שנה, שנה וככה עברו להם מספר שעות.

פברואר 2023

פאקינג 300 ק"מ.
התוכנית, סיבובים, או כמו שחשבתם, "שנה".
סיבוב, שנה, סיבוב, שנה.
למה העונש הזה? לא הספיק לי שלוש שנים?

הספיק לי, הספיק לי די ויותר לכל החיים.
אני בא לסגור את הפרק הלא מוצלח הזה בחיי.
אני מסיים את ה- "שנה" הזה ושם אותו מאחורי (בשאיפה)

יותר מידי זמן אני משחק איתו תופסת.
בהתחלה זאת הייתה דחייה מוחלטת ועם הזמן נפתח צוהר קטן לקרב מוחות פה.
לסגירת מעגל כואב ודי מעצבן.

300 הקילומטרים הם הזניח פה.
עד כמה שאפשר להזניח כזה מרחק מפלצתי.
הדגש הפעם הוא על ה- "שנה".

המפקדים שלנו לא היו רעים.
הם רק עשו את העבודה שלהם.
אך באותו רגע נתון, אני די שונא אותם.

בואנה יה בן ז#@$ הרי אסור לכדר חיילים, יצאה פקודה.
אז מה הקטע לטרטר אותי פה באוהל כמה שעות?
הרי אף אחד מאיתנו לא יפתח את הפה ויספר,
אנחנו נמשיך לרוץ כמו מטומטמים מורעלים עד שהסיוט הזה יגמר
רק כדי לסיים את המסלול הזה ולקבל את סיכת הלוחם המיוחלת.

ישנה שתיקה ידועה בין הלוחמים למפקד.
בין המטרטר למטורטרים.
שנה, שנה, שנה.

ספטמבר 1999

אני בפעם המי יודע כמה מול הקיר.
קיר המכשולים בבוחן לוחם.

שנה, שנה, שנה.
זה המוטיב.
אני רץ, בועט בקיר ולא מצליח להתרומם מעל הקיר.
שנה, רץ, בועט בקיר ולא מצליח להתרומם מעל הקיר.
שנה, רץ בועט בקיר ולא מצליח להתרומם מעל הקיר.
שנה
שנה
שנה

חזרה על אותה פעולה ולצערי עם תוצאה זהה.
לא יודע מה הייתה הבעיה שלי עם הקיר הזה.
במבט לאחור מה הבעיה? תבעט תקפוץ מעל. בקטנה.
בתור ילד בן 18, שבוז מהחיים, עייף, לא באמת משלים עם היותו שם, זה נראה מסובך.

ואז הגיע סמל חדש.

אני לא זוכר את שמו, אני אפילו כבר בקושי זוכר את פניו.
אני יכול לברר את שמו מול הצוות שלי, אך זה שולי.
המעשה שלו היה המשמעותי.

היה הרבה " שנה" שם.
אבל במקרה שלו ה- "שנה" לא היה כמוטיב עונש.
הוא לקח אותי כפרויקט לעבור את הקיר.

הוא הצליח,
אני הצלחתי.

עד היום אני לא אשכח את הצעקות של הקצין הבוחן כשאני נעמדתי מול הקיר,
מסתכל על הקיר, מוריד דופק ומחייך בחיוך ענק לקצין שלא מבין מה נסגר איתי.
אבל אני ידעתי.

עברו כמה חודשים מהסמל האגדי.
למדנו ביחד איך אנחנו צולחים את הקיר האמתני.

כוח ידיים לא היה חסר לי, הרי טיפסתי חבל בלי רגליים על ציוד מלא.
פשוט עמדתי מול הקיר, הורדתי דופק מהריצת אמוק שהייתי מגיע אליו
ואחרי הסדרת הדופק לחצי דקה, הייתי ניגש לקיר ומרים את עצמי אליו,
כל כך קל, כל כך פשוט.
חלאס עם ה- "שנה"

קיר- 0 קובי – 1

אוקטובר 2022

מרוץ הבקיארד.

פורמט המרוץ הזה הוא מאוד פשוט ומאוד טפשי (בעיני לפחות).
הריצה היא ללא הגבלת מרחק, רוץ ככל יכולתך, אך ישנם כמה כללים והגבלות.
כל הרצים, ללא יוצא מהכלל, מזנקים בכל שעה עגולה למסלול מוגדר מראש
למרחק עולמי של 6.7 קילומטרים.
בכל העולם זה המרחק לתחרות זו במסלול שונה כמובן אך מרחק וכללים זהים.

כולם מזנקים ביחד בכל שעה עגולה ועליהם לסיים את המרחק הנ"ל בשעה הנתונה הזו.
במסגרת השעה תעשה מה שאתה רוצה וצריך כל עוד השלמת את הסיבוב.
תאכל, תשתה, תלך לשירותים, תישן, תשחק כדורגל, תעשה מה שבא לך,
העיקר שתעמוד על קו הזינוק בשעה העגולה הבאה.

6.7 קילומטרים בשעה נשמע קל.
זה בהחלט קל.
למרות שמדובר על ריצת שטח עם קצב איטי משל כביש, זה עדיין קל.
הבעיה מתחילה שאתה נמצא אחרי עשר שעות ריצה, עשרים, שלושים שעות ריצה ומעלה.
אז כבר זה לא קל, לא קל בכלל.

אתה צריך להספיק בזמן שיש לך ללכת לשירותים, לאכול מספיק ולעכל את זה בזמן
כדי לצאת נינוח עד כמה שניתן לסיבוב הבא, לשתות מספיק ואולי לתפוס תנומה של כמה דקות
אחרי שהיית ער מעל 50 שעות.

פתאום 6.7 קילומטרים לא נשמעים קלים.
אחרי 250 ק"מ שום דבר לא קל.

ואיך נגמרת התחרות אתם שואלים?
ברגע שהשני פורש.
כן, זה ללא הגבלת מרחק או זמן, רוץ כפי יכולתך.
ברגע שנשארת אחרון אתה ניצחת וכל השאר לא סיימו.

אין פה מרחק אחיד.
יש פה מנצח אחד והרבה מפסידים.
שנה אחת אתה יכול לנצח עם 150 קילומטרים שרצת ושנה אחרי
להפסיד אחרי שרצת 500 קילומטרים.

Last man standing
או יותר נכון running

המטרה שלך שכולם יפרשו ואתה תמשיך.

ואז אני,
הרבה זמן אני משחק פינג פונג במחשבות עם המרוץ הזה.
מצד אחד הוא כל מה שאני לא מתחבר אליו בספורט הזה.
החזרות, סיבוב במעגל, הריצה לשם הריצה ולא החוויה.

לא לראות נוף, לא לחוות משהו בדרך במסע ממקום למקום,
לחזור על אותו מקטע ללא סוף.
הרי מי קבע שהסוף הוא 100 ק"מ, 200, או אפילו 300.
למה לא 400? או 700? ולמה בכלל עגול.

לא משנה כמה אתה רץ או איזה מרחק עברת, אם אתה לא הראשון,
הפסדת, פרשת.
אין מקום שני ולא שלישי, הכל או כלום.

אין לי בעיה להפסיד, יש לי בעיה עם "הפרישה"
אני אף פעם לא פורש, לא מכיר חייה כזו.

אמרו לי בצבא "אם קשה לך, תרוץ, יגמר מהר"
אז אני רץ, רץ ולא פורש.
מסיים את המשימה בכל מחיר.
לא תמיד ראשון, לא תמיד הכי טוב, אבל תמיד עובר את קו הסיום.

אבל פה, פה רק אחד עובר וכל השאר לא.
אין בכלל קו סיום, אין את מה לעבור.
כל זה ובסוף אתה מוגדר פורש?
לא בבית ספרי.

אך יש צד שני לכל מה שתיארתי פה.
הצד השני שהוא יהיה חד פעמי.
צד שני שאני נאבק בו מספר חודשים.
צד שני שאני לא באמת מבין למה אני מוותר לו והולך על זה.
צד שני שלא צריך להיות אצלי, אך הוא שם ואני נותן לו פתח קטן להיכנס
רק בשביל לטרוק לו את הדלת בפרצוף ולהגיד לו סלאמת.

הצד השני הזה אומר לי לבוא ולנסות.
להתמודד עם פחדי העבר, עם צלקות העבר.

אני משוחרר משירות חובה כבר 11 שנים אך עדיין משרת מילואים פעיל בהתנדבות.
אני לא באמת השתחררתי, אני ממשיך לחיות את העבר הזה אך כעת בתור אדם בוגר.
הצלקות לא נעלמות, הם תמיד שם, לטוב או לרע.

הפעם הצלקת רעה, אך אני עדיין מגרד אותה בקדחתנות.

אני משחרר ונותן לזה פתח להיכנס כדי לסגור חשבון.
"שנה" "שנה" "שנה" "שנה" ככה כל סיבוב.
המפקד שלי עומד בתחנה וצועק עלי "שנה" "שנה".
אני עומד במשימת הזמן להגיע לתחנה במסגרת השעה אך עדיין "שנה".

הפעם אני עושה את זה מתוך "בחירה", בתור אדם בוגר.
אני רוצה הפעם לבחור ב- "שנה" שלי, להיות בשליטה על הדבר המסריח הזה.
אני הפעם "מקדר" את עצמי.
אני צריך להרגיש את זה מהצד שלי, לשלוט בזה, לסיים עם זה.

כמה פעמים אני אעשה "שנה" אני לא יודע,
כמה סיבובים אצטרך כדי לשלוט בדבר הזה אני לא יודע,
למה 300? אני לא יודע, או יודע מה חשבתי אבל זה לסיפור אחר.
האם זה יסגור את הפינה?
אני מאוד מקווה שכן כי אני לא עושה ת'חרא הזה שוב.

דבר אחרון

יש פה עוד הרבה בפנים, הרבה רחשי הלב, הרבה היסטוריה,
הרבה כאב, הרבה שמחה, הרבה גאווה.
אך את זה נשאיר לכם, קצת להרצאה של אחרי.      

2 Comments

  1. קובי יקר! נתת פה ספיצ של החיים. אתה שפיץ ואין לי ספק שבכל שנה אתה רק תגדל יותר!

  2. לא האמנתי שאשרוד לקרוא פוסט כל כך ארוך, אך התחברתי לכל מילה שכתבת. אתה אדם מדהים והשראה מהלכת, או רצה, עבורי. תמשיך לעשות מה שאתה אוהב ולכתוב ולתעד כפי שאתה עושה, לי זה נותן המון פרופורציות בחיים 🙂

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.