למסע הזה יצאתי בחשש.
באפריל האחרון סיימנו 200 ק"מ.
זה הגיע אחרי תקופת אימונים נרחבת שכללה הרבה שעות על הרגליים
והרבה מרחק ומרדף יומיומי סביב היעד של איסוף קילומטראז' בריצה,
רק כדי להגיע מוכן כמה שיותר לאתגר הגדול שעשיתי מחיי.

התקופה ההיא שהייתה לאורך חצי שנה, גבתה ממני הרבה
משאבים נפשיים והבטחתי לעצמי פגרה איכותית וארוכה מיד
אחרי היעד.
ידעתי שגופנית לא אזדקק לזה, אני רץ הרבה, מטפס הרבה,
הגוף חזק ואני לא משתולל באימונים, אני רץ קל ומהנה,
כמה ימים ואני כמו חדש.
אבל הנפש, הנפש הייתה זקוקה לחופש ומרגוע.

עברתי הרבה דברים בחיי, עבדתי קשה והתמודדתי
מול אתגרים כמו רובנו.
שלוש שנים מאתגרות בצבא נתנו אותותיהם, גבו את המחיר
שלהם והשאירו בי חותם.
את ההתמודדות שלי עם אתגרים וחוסר "הפינוקים" סיימתי,
לא צריך לסבול כעת בתחביב שלי.
אני צריך פגרה.

ככה יצאתי לתקופה מאושרת ומהנה בטירוף.
תקופה שבא יצאתי בכיף שלי לריצות שרציתי,
נסעתי בכל הארץ מקצה לקצה,
טבלתי כמעט בכל מקור מים שקיים,
התחלתי לעשות סאפ מגניב ויצאתי לטיולי חתירה,
התחלתי לגלוש ועפתי על הדבר הזה,
יכולתי לרוץ מעט בכל שבוע, רק מה שזרם לי,
בלי הלחץ של להגיע למספר קילומטראז' מסוים.
תקופה מאושרת בלי רעב או "דגדוגים" מסוימים
לעשות עוד אתגר גדול.

בין לבין נכנסו שני מרתונים, ירושלים והתנ"ך.
אך אלו נעשו בשביל הנשמה.
מרוצים שחובה מבחינתי לחוות בכל שנה
ועל מרתון ירושלים כמו שכתבתי עליו בעבר.

ניר הגיע בהצעה לסובב מכתש רמון.
130 ק"מ השביל הזה ובתקופה האחרונה
עלה הרבה לתודעה ודובר רבות במרשתת
בהרבה קבוצות טיולים וריצות השטח ואף
סומן כיעד לחבורת הבנות של מורן, אורית וכדומה
שעשו כמה אתגרי אולטרה בעבר.

השביל עצמו די חדש במונחי שבילי טיול ורק לפני כשש שנים
סומן לראשונה ונחנך.
כעת ניר רצה לעשות אותו ביומיים של תנועה.

כל מי שרץ מרחקים ארוכים, מרחקי אולטרה מרתון בשפה המקצועית,
יודע שמעבר לנתונים היבשים של המסלול, יש את עניין התוואי והאזור,
יום או לילה.
דברים אלו משפיעים בצורה נכרת על האתגר ועל הריצה.
למעשה דברים אלו יחרצו אתגרי ריצה למיניהם.
ריצה יכולה לקום וליפול דווקא על נתונים אלו.

ריצה בכביש או במקום סלול אחר כמו פארק לעומת שטח,
זה קושי אחר לגמרי.
שביל שטח יריץ שנוח להתקדמות קל בהרבה משביל טכני
שאתה נאבק עם ההרים, שאתה מרוכז איפה להניח את הרגל
בלי לסובב אותה מידי.
שביל בלילה שונה מהיום, לטוב ולרע.
החום והשמש הקופחת שונים מקור משתק או חס וחלילה
גשם זלעפות.

בשל עובדה זו ישר התנגדתי לריצה הזו.
ריצה במדבר היא ללא ספק מאתגרת יותר מרוב
השבילים או התוואי שבילים שיש בארץ.
גם במדבר יש מדרג קשיים ותוואי שונה ממקום למקום,
אך מדבר לרוב יהיה קשה ממקומות אחרים.
לצאת למעל מ- 60 ק"מ ביום, יום אחרי יום, לא פיתה
אותי כל כך ולכן מיד סירבתי.

לצערי או לשמחתי, איני יודע מה יותר, אתגרים שכאלו
מתבשלים אצלי ובסוף יוצאים החוצה, אין לי באמת שליטה על זה.
זה לא שאני באמת אוכל לסרב.
אני לעצמי ארים קשיים, אתלונן ואתייסר אבל זה קרב אבוד,
אני ללא ספק אעשה את זה בסוף, גם אם זה הדבר הכי
מופרח שחשבתי שהוא לפני כן.

הסכמתי בחשש.

כחלק מיעדי לעבור על כל שבילי ארץ ישראל שלנו,
ידעתי שאני ארצה לעשות את המסלול הזה מתישהו בעתיד.
ולכן זאת הייתה הזדמנות טובה לפרטנרים מעולים ולנוחות
בלוגיסטיקה ובארגון, גם אם זה בא לי בתקופה שאני פחות
עם אנרגיות להפסיק עם הכל ולהשתעבד לנפחי ריצה גבוהים.

החלטתי שאני בא כמו שאני ויהיה מה שיהיה.
רשמתי על כך בעבר פה.
אני לא מעלה נפחים יותר מהשגרה שבה אני נמצא,
אני לא משתעבד לזה, אני לא שם בצד את הדברים החדשים
של הגלישה והחתירה ושאר ירקות.
אני בא כמו שאני ויהיה מה שיהיה.

קו שתי העוג'ות

פתאום בא לו תומר והדליק לי את המוח לאולטרה הבאה,
רגע לפני הסובב.
קו החזית של שתי העוג'ות ההיסטורי.

תומר פטרון, רץ שטח וחוקר היסטוריה אוהב לרוץ במקומות
עם סיפור ועם עבר.
הוא מביא איתו המון ידע לשתף גם אם לעיתים השבילים שהוא
רוצה לרוץ בהם אינם קיימים.
אני לא שופט, אני גם שם , לחקור ולגלות.

קו שתי העוג'ות ההיסטורי, הוא קו החזית שחצץ בין חיילים מצרים,
והצבא העות'מאני והבריטי.
אפשר גם לקרוא מעבר במה שרשם תומר פה.

49 קילומטרים, במגמת עלייה מעוג'ה א- תחתא לאריאל.
מסלול מרתק ויפיפה באזור בתולי ולא מטויל כמעט,
אך מאתגר עם הרבה מאוד עליות ומקטעים טכניים
שלא מאפשרים תנועה מהירה.

גם פה, כמו הסובב, לא יכולתי לסרב, לא תהיי
לי עוד הזדמנות למסלול הזה, בטח לא אחרי שתומר
תיאם ביטחונית עם כל גורמי הביטחון באזור.
גם פה, כמו בסובב, אני מסכים ויוצא לדרך למרות
שאני לא בשל במאת האחוזים לאתגר הנ"ל.

הימים עוברים, יעד הריצה מתקרב וזה מתחיל להדאיג.
המסלול מרתיע אותי מעט.
המון טיפוס, הרבה מרחק, קבוצת רצים חזקה מאוד
שאנחנו אמורים לרוץ יחדיו ואני אמור להחזיק מעמד
בקצב שלהם.
כעת אני בחשש מהיציאה.
אני יודע שאני אסיים, אני יודע שיהיה בסדר,
אך אני חושש מהקושי, לא בא לי להרגיש כמו צעדת המוות,
לא בא לי למשוך בכאב את המסלול.
אם הייתי במצב תודעתי אחר הייתי מתאמן ליעד הזה
ביותר ברצינות ולא בא ככה, על הדרך.

זה מרחק וטיפוס מצטבר שדורשים אימון.
אנשים מתאמנים ליעד כמה מספר חודשים.
ואני? אני בא על הדרך כי לא בא לי להתאמן.

בסדר, אני לא רץ ממוצע, בסדר, אני רץ הרבה,
הרבה מאוד.
רגע לפני סיימתי 200 ק"מ ריצת שטח מאתגרת.
אך עדיין, למדתי לכבד כל מרחק שהוא, להעריך
את הדרך והמסע ולא לקחת שום יעד בקלילות דעת.

התרוממות רוח

כשבועיים לפני תאריך היציאה למסלול קו שתי העוג'ות,
יצאנו למסלול לא קל במדבר, המכתש הקטן והאזור.
מסלול שיוצא ממעלה עלי דרך המכתש הקטן והיפה
בעל עשרות הצבעים, דרך נחל צין וגביו היפים,
אל מעלה בנחל עקרבים, אולי הנחל הכי יפה
ומגניב במדבר.
נחל עם יתדות וסולמות, גבים גדולים, מקטעים שצריך
להיעזר עם הידיים, ממש לונה פארק לרצי שטח ומטיילים.

למרות שהמקטע האחרון שם בעליה חדה, אני מסיים
את המסלול הזה בהתרוממות רוח שלא ציפיתי לה.
אני בעננים, אני מוחא כפיים בהתלהבות ועם חיוך ענק
על הפרצוף.
אני בחזרה על המסלול.

כל החששות שהיו לי, נעלמו כהוא זה.
אני כעת מוכן למסע.
תנו לי אתגר ואני אוכל אותו.

יוצאים לדרך

נהג מיניבוס הוריד אותנו בחושך באמצע המדבר,
בין יריחו לייטב, בלי שום דבר באופק.
14 גברים עם פנסים לראשים באמצע שום מקום,
ואף מילה על הדמיון לצה"ל.

מיד מתחילים בעליה.
למעשה החצי הראשון של היום, מעל 20 קילומטרים
הוא במגמת עלייה מאסיבית.
יש לנו ירידות פה ושם אך הן נטו במטרה לטפס
משהו גבוה יותר.

הדרכים לרוב שבילים רחבים ודרכי כורכר אך בזוויות
עלייה לא הגיוניות וזה משפיע על השרירים ברגליים.
מהר מאוד אנחנו מגיעים למקטעים הטכניים במסלול.
נחלים עמוקים ומאתגרים לתנועה,
שבילים מסומנים שראו ימים יפים יותר,
מרעולים שלא בהכרח קיימים כציר תנועה
וכל הזמן עליות, כל הזמן מטפסים.

הישוב עדי עד הוא הנקודה הכמעט הכי גבוהה
במסלול שלנו.
נרייה מחכה לנו שם עם פריסה מדוגמת.
ישוב זה למעשה מפריד בין שני חלקי המסלול,
בין הטכני, האיטי בעל שלל העליות, למקטע
הנוח להתקדמות.
שבילים רחבים, בלי יותר מדי עליות ועם כמה מקורות
מים לטבילה קרה מאוד.

אם החלק הראשון עבר לי בצורה טובה יחסית,
החלק השני אני טס.
הגוף מרגיש מעולה, הדרך זורמת טוב ואני לוחץ על הגז,
טס קדימה ולא מסתכל לאחור.
הגוף נותן ואני לוקח, איזה כיף, אני מרגיש מהיר ומרגיש
בשיאי.
פוש חזק ואני במעיין עין עוז, הטבילה הרצינית הראשונה
להיום ולאחר כ-34 ק"מ.

המעיין פשוט קפוא ואני לא מחזיק מעמד בפנים יותר
מעשרים שניות.
למעשה מיד בתום הקפיצה ברחתי החוצה, קפוא!

אחרי שביקרנו במעיין הגבורה לטבילה קפואה נוספת,
טיפסנו קלות לביתו של טל לפריסה לפני הסוף.
אשתו ומשפחתו הרימו לנו פריסה מדוגמת עם מאפים
באפייה ביתית ואף אחד לא נשאר אדיש לנוכח הדברים
הטעימים על השולחן.

מדהים כמה הגוף זקוק לסוכרים ולפחמימות שלו אחרי
מאמץ ניכר.
אנחנו אחרי למעלה משמונה שעות של תנועה וטיפוסים.

אנחנו בפאתי אריאל,
עוד רגע מגיעים לקו סיום המסע הזה.
זה בהחלט היה מסע, מסע כמו שכתוב בספרים.
עברנו בו הכל.
קשיים והתמודדויות, חצינו ליד כפרים,
בין ישובים, פגשנו מטיילים, הנוף השתנה אל מול ענינו
עלינו הרבה, ירדנו מעט, היה לנו קל היה לנו קשה מעט,
בעיקר היה לנו.
הרבה שעות על הרגליים ואנחנו עוד רגע ברכבים.

והדבר היפה בזה?
שאני בשיאי.
כלום לא כואב לי, כלום לא מצוברח לי,
כלום לא מפריע או מציק לי.
אני מרגיש מצוין, כיף לי, אני בעננים.
תנו לי אתגר ואני צולח אותו כעת.
תנו לי סובב מכתש רמון 130 ק"מ ביומיים,
אני אש!
רק תנו לי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

קוקו שביל הצפון
מסעות מסעות זה דבר מיוחד מאוד.מסעות זה משהו שאתה עובר בדרך.זה משהו שאתה עובר בדרך ויישאר אתך כנראה לעוד הרבה זמן.ישנם מסעות שיישארו אתך לכל החיים. אני לא יודע מה היה הפעם,אני לא יודע כמה לקחו מהמסע הזה,אני לא יודע כמה יישאר להם,אני לא יודע מה הם חוו שם בפנים,אני רק יודע שאני אוהב ואמשיך...
סובב מכתש סיפור
פרולוג סובב מכתש רמון היווה אצלי נקודה משמעותית בציר זמן החיים שלי. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק מדוע מאורע זה קיבל משמעות כזו חזקה, אך הוא כזה. אנסה לעבד את זה מעט ואולי לנסות להבין מדוע זה ככה. לפני כן, בינואר 2022 יצאנו חבורה מצומצמת של רצי שטח מנוסים וחזקים, לסיבוב מאתגר במדבר....
20220110_082528-01_resize_10
למסע הזה יצאתי בחשש. באפריל האחרון סיימנו 200 ק"מ. זה הגיע אחרי תקופת אימונים נרחבת שכללה הרבה שעות על הרגליים והרבה מרחק ומרדף יומיומי סביב היעד של איסוף קילומטראז' בריצה, רק כדי להגיע מוכן כמה שיותר לאתגר הגדול שעשיתי מחיי. התקופה ההיא שהייתה לאורך חצי שנה, גבתה ממני הרבה משאבים נפשיים והבטחתי לעצמי פגרה איכותית...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.