ספטמבר 1999

שבוע שדאות א'
עוקב מים כשלושה קילומטרים ממתחם המחנה המאולתר בשטח.
אסור שיהיה העוקב ליד הכוח,
זה עלול למשוך אש וסימן לכוחות בשטח.
זה בכלל השדות ליד מודיעין,
זה בכלל אימון, אין אף אחד שזה באמת מעניין אותו.
אבל זה אימון, צריך להתאמן.
אתה צמא? תצעד שלושה ק"מ.

03:00 צוות קטן של לוחמים בהתהוות צועד עם ג'ירקנים שחורים
של 20 ליטר כל אחד.
ממלאים את כולם וחוזרים חזרה למתחם המחנה.

בצה"ל כמו בצה"ל, אין שום ציוד שלם או ללא בלאי.
אתה מוצא עצמך מרים ג'ריקן של 20 ליטר עם שלל חורים כמו מסננת.
כל הגב שלך מים ולא מזיעה.

אני מרגיש שאני חולם.
מה קורה פה? איך זה יתכן?
אבל אני בוודאות חולם, זה חלום ללא ספק.
אבל איך זה יתכן.

אני בשבוע שדאות בשטח, אנחנו
צועדים להביא מים שלושה קילומטרים, איך זה יכול להיות שאני חולם?
משהו פה לא בסדר.

אני פוקח את עיניי ורואה במרחק חייל רץ לכיווני.
קובי, קובי, הוא צועק בלחישה.
מה קורה הוא שואל.
אה כלום, עצרתי לקשור שרוכים, שקרתי.

פשוט להסביר שנרדמתי תוך כדי הליכה ופשוט עמדתי במקום
והשלמתי שעות שינה היה מורכב לי מידי באמצע הלילה כשבדיוק קמתי מנמנום קל.

בטירונות אתה כל הזמן עייף.
אתה לא יכול באמת לישון טוב.
לא כשיש לך לכאורה שש שעות שינה, עם שמירה באמצע בשעות לא קשורות.
כל היום אתה מתרוצץ ומוציא אנרגיה,
ולמעט חצי שעת האוכל אתה כל הזמן בתנועה ולרוב בריצה בין המקומות.
לא פלא שכשאתה נכנס לכיתה לשיעור אתה מיד נרדם.

כשאתה עובר לילה לבן שהתחיל לפנות בוקר וכעת שלוש אחרי חצות של אותו היום, אתה עייף.

רק שאני נרדם בכל סיטואציה,
בשיעור קשר, בהליכה להביא מים במחנה, ליד רמקול באומן 17 ביציאה לאפטר,
בכל סיטואציה שבה אני נעצר.
בגלל זה אני מנסה לא לעצור.

22 שנים קדימה.
השעה 05:30 לערך, חשוך מעט, השלב שאין מספיק תאורה כדי להתקדם ללא פנס,
אך לא חשוך מספיק כדי להפעיל בעוצמה מלאה.
עלות השחר בעיצומו, אנחנו מטפסים בנחל ציבעון, אחרי 77 ק"מ של תנועה.
בעוד כחצי השעה נגיע לנקודת מפגש נוספת עם רכב הליווי,
מקום למנוחה ולאכילה.
חניון חרבת חממה, מחכים לנו שם כמה חבר'ה שמצטרפים אלינו למקטע הבא במסלול.

23 שעות מהשינה האחרונה ו-12 וחצי שעות מהזינוק.
אני מתחיל להירדם, העייפות משתלטת.
דודו קולט מהצד את העיניים שלי נעצמות ומעיר אותי.
אני לוקח סוכריה עם קצת סוכר ומתעורר.
משהו בשילוב הסוכר עם המחשבה שעוד רגע מגיעים לתחנה,
נתן לי בוסט אנרגיה שגרם לי לרוץ במהירות במעלה העלייה למרות הקושי והעייפות.

אנחנו מגיעים לתחנה בחניון חרבת חממה.
הרבה פרצופים שמחים ונרגשים לפגוש אותנו.
אני מרגיש עומס כמו אחרי מסע צבאי,
הרגע בו אתה מגיע לנקודת הסיום המרגשת  עם מפגש המשפחות.
אני מקבל חיבוק מעודד מאורן,
הוא בא לרוץ איתנו 100 קילומטרים רצופים כאתגר משל עצמו.
אבל זו לא נקודת הסיום, רחוק מכך.

יש לנו עוד 123 ק"מ של ריצה.
למעשה רוב הריצה עוד לפנינו, רק התחלנו וכבר אני עייף?

לאחר השלמת קלוריות ונוזלים, יוצאים לדרך.
הר מירון לפנינו, יש טיפוס ארוך בהמשך.
ייקח לנו זמן ניכר להגיע לנחל עמוד האדיר, לבריכות שכווי הנפלאות,
אני מחכה להן יותר מידי זמן.

הבוקר עולה בשיא כוחו ונותן לי אנרגיות חדשות,
כל עייפות הלילה נעלמת וכעת מתרכזים בהתקדמות קדימה.

יש לפנינו יום שלם, לילה שלם, ועוד חצי יום,
המחשבה על כך לא מעודדת בכלל!

אוגוסט 1987

אני מקבל תיק חדש וצבעוני לקראת הלימודים, אני עולה לכיתה ב'.
אני להוט להראות אותו לחבר של אחותי שמבקר בבית הורי.
כל המשפחה רואה טלוויזיה, חדשות, יושבים בכורסאות סביב.
אני מתיישב על הרצפה בקצה הספה ליד החבר.
אני להוט להראות לו את התיק החדש שלי.
הוא מעוניין לראות את החדשות ואומר לי להמתין רגע.

למחרת סיפרו לי שנרדמתי,
שם, על הרצפה ליד הכורסא.

בצילום מאז רואים ילד קטן בלבוש קייצי, שוכב על גבו,
תיק צבעוני וחדש בין רגליו, ישן שנת ישרים.
תנוחה מאוד אופיינית להמשך חיו של הילד החמוד הזה.

34 שנים קדימה

20:15 של יום חמישי, 28 שעות מרגע הזינוק, ו- 39 שעות ערנות מהשינה
האחרונה, 125 ק"מ מאחורינו, עוד 75 ק"מ לסיום.

אנחנו יוצאים ממושבת כנרת, פגשנו שם הרבה רצים שמצטרפים אלינו
לריצת הלילה הקרובה.
אנחנו כבר כמעט שעתיים רצים בחושך.
מבחינת הגוף שלי הוא מרגיש לילה לחלוטין, זה לא משנה לו שזה רק
20:30 בערב, מבחינתו יש חושך והוא עייף, צריך לישון.

המקטעים הבאים הם יחסית נוחים לריצה, אך הכול חשוך,
רק פנס ראש מאיר לנו את הדרך.
יש לנו צוות מלווים יחסית נרחב, אותי מקיפים כשלושה רצים
די קבועים.

אני מתקשה להחזיק את העיניים פקוחות, אני נרדם לסירוגין
בקטעי ההליכה.
הגוף רוצה לישון, דווקא הרגליים לא מורגשות, אך הגוף רוצה לישון.
המלווים שלי מעירים אותי בכל כמה רגעים, מניחים עלי יד,
תופסים בווסט הריצה שלי או אוחזים בי שלא איפול.

אני לא עוצר, ממשיך להתקדם אך נרדם תכופות,
אני נאבק בכל כוחי שנשאר בי כדי להישאר ער.
אבל זה לא עובד, פשוט העיניים קורסות, זה לא בשליטתי.
אין לי ספק שבלעדי המלווים, הייתי פשוט עומד במקום ונרדם,
ככה הכרתי במסעות בצבא, זה מה שהגוף מתוכנת לעשות, לעצור.

 

נובמבר 2003 הודו.

אני בעיר הדרומית פונה,
באשרם של אושו, מקום מאוד מפורסם של מדיטציות
שעת צהריים חמה, אנחנו בהיכל המרכזי.

אולם גדול, רחב ידיים, כל הרצפה זה שיש אחיד, קריר, מרשים וחלק מאוד.
יחפים בגלימות אדומות, הלבוש המקובל המורשה במקום.
מדריך מבוגר שבעיני נראה מבוגר יותר ממה שהוא כנראה,
אחד שנראה יותר עפיפון מהסטלנים שראיתי אתמול בשוק.
הוא המדריך שלנו למדיטציה הקרובה.

המדריך עם הרבה לחישות ותנועות ידיים איטיות, מסביר לנו
על חשיבות המדיטציה, וחשיבות הנשימות, על להתחבר לצד
הרך והנשי שלנו.
הוא מדגיש את זה על ידי כך שמראה לנו את הבוהן שלו,
בוהן עם ציפורן ורודה.
ציפורן של אדם מבוגר עם לק בצבע ורוד בולט שלא משאיר מקום
לבלבול.
לראשונה הצליח להוציא ממני חיוך,
מוזר אבל מצחיק, ככה הוא מזכיר לעצמו כל הזמן להתחבר לצד
הנשי ולא תמיד להחזיק כל כך חזק בתפקיד המאצ'ו.

במחצית השעה אנחנו עושים סוגים שונים ומשונים של תרגילי מדיטציה,
נשימות, לחישות, תנועות איטיות ובקיצור, הרבה חרטא.
לפחות בעיני לוחם קרבי שעד לפני שנה עוד ירו עליו ולא הבין איפה הוא
בכלל, וכעת הוא בגלימה, אדומה, עם מדריך עם ציפורן ורודה
ושלל אנשים מעופפים סביבו מנסים להקנות לכל הסובבים אווירת
ריחוף ואהבה חופשית.

סיום המדיטציות מסתיימות בשכיבה על הגב, למשך כעשר דקות,
ללא תזוזה, או דיבור, לעצום עיניים ורק לנשום לכאורה את האנרגיות.
אלו היו העשר דקות הכי טובות שלי בחודש האחרון,
השינה הכי טובה שחוויתי מאז שכף רגלי נחתה בהודו.

באותם ימים ראשונים בהודו, לא הצלחתי לישון טוב, סיוטים וחוויות
לא טובות בלילות, אבל זה לסיפור אחר כבר.
דווקא שם, באשרם, על רצפת השיש הקרירה, ישנתי שנת ישרים,
את השינה הכי מרגיעה ושלווה שלי.

 

18 שנים קדימה.

שעת ערב מתקדמת, בין חמישי לשישי,
29 שעות מרגע הזינוק, 40 שעות ערנות מהשינה האחרונה.
לא מזמן סגרנו סיימנו 135 ק"מ, עוד 65 ק"מ.

אנחנו נאבקים בצמחייה הגבוהה והקוצים כואבים, במה שאמור
להיות נחל יבניאל.
פנסי הראש שלנו לא מועילים בסבך שכזה, האור מסנוור כשמתנגש
בצמחייה הסבוכה.

יש פה יותר עבודה עם הידיים מאשר עבודה עם הרגליים.
שייר-ה ארוכה של רצים ומלווים מנסים להבין איפה הדרך.
אין סימון שבילים, איפה שאמור להיות השביל הראשי בישראל,
שביל ישראל, אין סימון ולא בפעם הראשונה במסע שלנו.

גם השעונים המתקדמים שלנו עם המפות והציורים, מבולבלים
ולא יודעים לאיזה סבך קוצים עדיף לנו להיכנס,
אין כיוון נכון או טוב.

למזלי אני מכיר את הנחל הזה, אם אפשר לקרוא לעיסת צמחייה וקוצים הזו, נחל.
אני לא יודע איפה אמור להיות שם שביל במדויק, אבל אני יודע את הכיוון הכללי,
אני יודע שהוא למעלה, במגמת עלייה דוך למעלה.

בחרנו את השביל הזה במיוחד, לא רצינו להתעסק עם ניווט, עם דרכים
לא עבירות, עם מחשבה מיותרת מלבד ההתקדמות שלנו בריצה.
לבסוף מצאנו עצמנו, ולא בפעם הראשונה ולא השנייה, נאבקים בצמחייה
לא מתוחזקת, בחיפוש מתמיד אחרי סימון שבילים לא קיים,
אחרי מופע ניחושים אל מול המפה לגבי כיוון התנועה, כאשר השעון
מראה כיוון מסוים אך המציאות אומרת לך שאין פה מעבר, לפחות לא כעת.

בנוסף לכל העייפות והתשישות אחרי יותר מ- 46 שעות ערנות,
אנחנו גם לא מצליחים להתקדם במסלול, כל קילומטר בודד לוקח
לנו נצח, המרחק לא זז.
התסכול אצלי בשמיים.

 

פרויקט ה- 200 התחיל אצלי ואצל השותף לשיגעון ניר,
רק אחרי זה דודו הצטרף.
בהתחלה, כשחשבנו על האתגר הזה, ידענו שבמקרה הכי אופטימלי,
יעברו למעלה מארבעים שעות עד לרגע הסיום בנחל ציפורי.
מה עושים עם שינה תהינו.
אני כבר ידעתי שזה עקב אכילס שלי.
ידעתי שזה מהווה אתגר לשותפים אך הם, כמוני, טרם התנסו בריצות
שחוצות לילה שני.

טווח שעות הסיום הוא סביב הארבעים עד 45 שעות של תנועה.
כמובן שזה מתווסף לשעות שאנחנו ערים מהרגע שקמנו בבוקר הזינוק.

היה לנו הרבה שיקולים ומשתנים להתחשב בהם בשעת הזינוק.
שעות פתיחת שמורות הטבע שבהן בעיה לרוץ בשעות החשיכה,
בנוסף לשעה שאנחנו רוצים לסיים את הריצה, כאשר העדפנו שזה
יהיה ביום שישי בשעות בוקר צהריים מאשר ערב.
בנוסף שעות האור, כאשר ההעדפה שלנו הייתה להיות כמה שיותר שעות
באור מאשר בלילה, גם מבחינת הנוף וגם מבחינת העייפות המצטברת.
ושיקול אחרון ואולי החשוב מכולם היה הזמן שאנחנו ערים בו במצטבר,
מהרגע שקמים בפעם האחרונה עד לרגע שבוא נוכל לישון.

אחרי כל שקלול הדברים, הזינוק נקבע לשעה 17:00 של יום רביעי,
צפי סיום הוא יום שישי בשעות הצהריים, 44 שעות מאוחר יותר.

שעתיים נסיעה למקום הזינוק לפנינו, צריכים להתאושש לפני
הריצה אחרי הישיבה הממושכת.
בשל עובדה זו לקחנו חדר לכמה שעות רק כדי שיהיה לנו מקום
נוח להתארגנות וניסיון למנוחה.
התכנון היה לישון שנת צהריים לפני הזינוק.

בשל החשש הגדול שלי מפני השינה, יותר מאשר הריצה עצמה,
בשבוע הקודם לכך, הקפדתי בכל לילה לישון את כמות השעות המקסימלית
ששגרת החיים מאפשרת לי.
בלי ריצות בוקר מוקדמות, הכול עבר לערב מוקדם,
יציאה מאוחרת ככל הניתן לעבודה,
הליכה לשינה מוקדמת מהרגיל בשבילי,
הכול כדי לא להגיע עייף ליום האירוע.
לצבור שעות ערנות זה לא ניתן, אבל כן אפשר להגיע ערני ככל הניתן.

יום רביעי, 7 באפריל.
השכמה לא מוקדמת ויציאה לדרך.
אחרי כל השלמות השינה הללו, אין סיכוי להצליח להירדם שוב בצהריים.
אני מנסה ללא הצלחה.
אני לא מרגיש התרגשות, לפחות לא במודע, אך אני לא עייף.
הסתובבתי לצד השני וניסיתי מזלי אך ללא הצלחה נוספת.
הסיפור הזה לא מתחיל טוב.

44 שעות זה בטווח הגבולי לדעתי,
אני לא מספיק מנוסה או מספיק בקיא כדי לדעת אם אני צודק.
לא חושב שיש נוסחת קסם, או הגדרה מדויקת למה הוא הטווח.
הטווח הוא מתי הולכים לישון במהלך הדרך ואם בכלל.

אין לנו הרבה רצים בארץ שעשו אתגרים כאלו בארץ ובעולם,
אך יש הרבה רצים בחו"ל שכן.
עקבתי אחרי כמה רצים ורצות בינלאומיים, גם בכתבות
וגם בסיפורי הדרך (סטוריז) באינסטגרם לאורך ריצות שלהם.
ניסיתי להבין מתי אם בכלל עוצרים לישון במהלך ריצות
ארוכות.
היה ברור לי שאם ריצה נמשכת מעל לזמן של הריצה שלנו,
השינה היא בלתי נמנעת, יש גבול לכמה הגוף האנושי
יכול או רוצה למשוך מבלי לגרום לתוצאות בלתי הפיכות.
אך בטווח השעות שלנו זה נתון לשיקול.

חלק ישנים, חלק לא, חלק עושים power naps, שזאת
הגדרה די שטותית לשינה קצרצרה של חצי שעה או פחות
שמנסה לסגור לך פינה.
שינה קצרצרה זו לכאורה אמורה לתת לך אנרגיה, דגש
על הלכאורה.

לתזמן שעות שינה לשלושה רצים זה מאתגר,
בתחנות יש אנשים ושמח, אתה לא מרגיש עייפות.
הרצון לגמוע את המרחק במכה אחת הכריע את הכף,
אנחנו הולכים על כל הקופה, מנסים לעשות את האתגר
במכה אחת.

אחרי מקטע די מייגע במה שאמור להיות נחל יבניאל,
אנחנו מגיעים לתחנה הבאה שנמצאת בשיא העלייה.
אנחנו רואים את הרכבים מרחוק וזה מפיח בי
קצת אנרגיות, אך יש לי עוד לעבור מקטע של
שדה קוצים נוסף לפני שאגיע.
חיכיתי לתחנה זו הרבה זמן, אך טרם ידעתי שהמקטע הבא
הולך להיות קשה פי כמה.

בתחנה, עקב אי הבנה בין המתנדבים,
אין לנו כסאות, אין איפה לשבת, רק על הקרקע או מכסה המנוע.
תחנה זו נמצאת סתם באמצע שביל כורכר בתוך שדה קוצים,
אין אבנים או משהו לשבת עליו ולראשונה במסלול אני ממש
מרגיש את החוסר בכיסאות ובצורך לשבת.
כאשר אין לך משהו, אתה לומד להעריך כמה הוא חשוב.

 

אנחנו אחרי כמעט 135 ק"מ ו- 29 שעות על הרגליים,
הגוף רוצה לשבת.
אני מנסה לשבת על האדמה בסיכול רגליים,
זה מחזיק פחות מחצי דקה, לא נוח לי.
גם ישיבה על מכסה המנוע ועל קצה פגוש
הרכב לא נתנו לי מרגוע, לא נוח לי.

 

בזווית העין אני רואה את ניר יושב על האדמה,
אדמת החצץ הזו, נשען בגבו על קדמת הרכב,
רק פנס הראש שלו מאיר את האיזור,
הוא מחזיק את ראשו, הוא לא מרגיש טוב.
לראשונה אני נלחץ.

 

יצאנו לפרויקט הזה ביחד, לא אתגר של אחד, אלא אתגר של שנינו.
אחד מבעיות והדילמות שעלו בתכנון הוא מה קורה אם אחד מאיתנו
פורש, לא ממשיך או סתם עייף ורוצה לנוח יותר מאשר השני.
בכזה מרחק ובכל כך הרבה שעות של תנועה, כל אחד מתפקד
בצורה שונה.
האחד רוצה רק להתקדם כל הזמן ו"לבזבז" כמה שפחות זמן
בתחנות והאחר רוצה עוד כמה דקות מנוחה בתחנה.
אחד אולי ירצה בכלל לעצור לשינה של כמה שעות והאחר
ירצה לעשות הכול במקטע אחד רצוף.
אחד לא ירגיש בטוב ויצטרך לנוח עוד זמן כשהאחר מרגיש
שהוא בשיאו ורוצה להתקדם.
הרבה דילמות ומקומות לבעיות לאורך הדרך.

מי שרץ מרחקים ארוכים, יודע שאין דבר כזה ריצה רצופה וקבועה.
נדיר המקרים שבהם אתה מרגיש מצוין "ועל הגל" לאורך כל המרחק,
לאורך כל השעות הללו.
לרוב זה יהיה בגלים, לכמה שעות תהיה בשיאך, תרגיש שהכול בשליטה
ואולי אפילו קל,
אך לפעמים לכמה שעות תרגיש שעולמך חרב, שכלום לא הולך.
תשאל את עצמך "מה לעזאזל אני עושה פה?!"
אבל אז אתה ממשיך והכל מתחלף ועולה התחושה הטובה.
לעיתים זה במעבר בין אור לחושך, לפעמים מחושך לאור,
לפעמים בין עלייה ממושכת לירידה נוחה,
בין מקטע מאוד טכני שגוזל לך המון זמן למעבר לשביל
נוח שאתה יכול סוף סוף לפתח ריצה.

כעת לראשונה אני חושש לשותף שלי.
אני ידעתי שלא משנה מה יקרה, אני לא אעצור או אפרוש.
גם אם אגיע אחרון, גם אם זה יצריך ממני לעצור למנוחות
ארוכות יותר, אני אסיים כמו גדול,
אין תרחיש אחר מבחינתי.

אבל זה אני.
אין לי שליטה על אחרים, על הרצון או הנחישות שלהם.
מי שרץ מרחקים ארוכים יודע שלא הכל מתנהל לפי התוכנית,
לרוב זה לא יתנהל ככה.
צריך להיות מוכן לזה.

מה עושים כעת,
אם ניר לא מתאושש אנחנו עוצרים?
הוא עוצר כעת ואני ממשיך לבד או עם דודו?
האם אני בכלל ממשיך מפה?
כל זה עובר בראשי בזמן הקצר שאנחנו בתחנה.
אני אוכל ומצחקק עם תמי ואורנה המתנדבות בתחנה.
יש אווירה שמחה בתחנה,
אני רואה עוד מתנדבים תומכים בניר, מנסים לאושש,
אחרים איתי דואגים למלא את הוסט שלי בציוד להמשך.

אני ידעתי שאת המסע הזה אנחנו מסיימים ביחד ולא משנה מה,
כל עוד שנינו עומדים על הרגליים אנחנו נסיים את השביל הזה.
עוד שעה או פחות שעה זה פחות רלוונטי,
מה שרלוונטי זה המסע, הדרך, החודשים של האימונים
שקדמו לרגע הזינוק הזה.

לשמחתי ניר מתאושש.
הוא עלה על הגל החדש והמאושש.
אנחנו יוצאים לדרך.
מקטע ארוך לפנינו, 16 ק"מ בשיא הלילה השני,
כאשר לאף אחד מאיתנו אין חשק להמשיך למקטע
כל כך ארוך עד שנפגוש בתחנה ובמתנדבים שוב.

כשתכננתי את המסלול השתדלתי "לשבור" את המרחק למקטעים
לא ארוכים של כעשרה קילומטרים בכל פעם.
כל מי שרץ בשטח יודע שהזמן שלוקח למרחק בשטח הוא שונה
שמיים וארץ מהזמן שלוקח לאותו המרחק בכביש.
בעוד שבכביש קל לחזות את הזמן שייקח לי לגמוע עשרה קילומטרים,
בשטח זהו נעלם בעל הרבה משוואות.
חלק מהשוואות הם באיזה תוואי שט מדובר, האם זה יריץ (ניתן לריצה)
או שצריכים לעבור להליכה, האם יש סלעים גדולים, או נחלים רטובים
לחצייה, עלייה חדה או ירידה עם דרדרת, האם זה באור יום או חושך,
האם זה אחרי 20 קילומטרים ריצה או אחרי 100 קילומטר.
הרבה משוואות שבסופו של דבר משפיעות רבות על זמן המקטע.
בגלל זה היה חשוב לי לפרק את המרחק למקטעים של כעשרה קילומטרים,
מתוך ההבנה שכל מקטע שכזה ייקח במינימום כשעתיים עד כארבע
שעות, תלוי במשוואות באותו המקטע.

השעה 22:30 של יום חמישי לשישי
אנחנו ערים מאז יום רביעי ב 07:00 ובתנועה מאז
יום רביעי ב17:00, תעשו את החישוב לבד כמה זמן אנחנו ערים
ועל הרגליים בתנועה.

המקטע הבא הוא מאה אחוז בשטח, לא נגיש, ולא עביר לרכב
רק לג'יפ.
המקטע הבא נשמע לא מרתיע, סה"כ 16 ק"מ ללא עלייה קיצונית.
ללא ספק שמסתכלים על הנתונים היבשים זו ריצה שלא אמורה
להדאיג או להלחיץ או בכלל לרגש רצים שרגילים לרוץ בשוטף.
זה מסוג הריצות שאתה צוחק שאפילו לא צריך לקשור שרוכים.
אבל כעת תכניסו את המשוואות החסרות ותקבלו אותי
בלחץ מהמקטע הבא.

השעה 22:30 בערב, חושך מוחלט למעט פנסי הראש,
אנחנו אחרי 29 שעות תנועה, ערים 40 שעות ברציפות,
רצנו, הלכנו, 150 קילומטרים, טיפסנו למעלה מ- 4500 מטר
גובה, שזה ארבע וחצי קילומטר, לגובה!
כעת תגידו לי אם צריך שרוכים למקטע של 16 קילומטר בשטח.

 

פברואר 2019

אני לוקח צוות לוחמים בפיקודי ויוצאים למארב על זורקי אבנים.
תקופה ארוכה שיש לנו חוליה חמקמקה שמבצעת פיגועי
אבנים על ציר התנועה המרכזי.
פטרול תנועה לאור יום במטרה לשלוט על הצומת הבעייתית.
מעבר דרך מטעים וגבעות רק כדי לפספס את הפיגוע
הבא בשתי דקות בודדות.
חבורת לוחמים בפיקודי מבצעת מרדף רגלי במעלה ההר
במטרה להגיע לכפר שאליו ברח המפגע.

על ציוד מלא, אפוד מגן וקסדות על הראשים בנעלי צבא אדומות
לא נוחות לריצה במעלה ההר, בחתירה למגע והיתקלות עם המפגע.
כל כך שונה מריצת שטח קלאסית ואהובה.

העניינים בכפר מסתבכים, נדב המפקד מחלקה שלי מגיע
בג'יפ הסיור במסגרת החפ"ק.
הג'יפ חוטף גם ונאלץ לפרוק.
אנחנו כעת ביחד בריצה במעלה הכפר בניסיון עלוב לאתר
מפגע בודד בכפר שלם.

 

מרתון ת"א 2019
נדב על קו הזינוק, אני לידו.
לפני כשעתיים היינו על מדים לוקחים מעדן מהמקרר בשעת
בוקר מוקדמת מידי.
יצאנו להגשים לנדב חלום, הוא הולך לרוץ מרתון לראשונה בחייו.
מה לעשות שהמרתון מתקיים בדיוק על חודש המילואים,
כמו בצבא, נעשה ונצליח, או שלא.

כעת אנחנו על קו הזינוק, זה מה שחשוב.
שער זינוק, שער סיום, המילואים יחכו שנסיים ונחזור.

לא היה קל לנדב, אבל הוא סיים,
וכמו גדול זכה בתואר מרתוניסט,
ולשמחתי כשאני מלווה אותו לאורך כל הדרך.

כעת נדב פה, בשלוש בלילה, בא להחזיר טובה,
בא להיות מפקד, בא להיות חבר, בא לעזור,
כמה טוב זה עושה לי בלב לראות אותו שם.
הוא הגיע עם הג'יפ שלו מהבית.

 

זה לא היה מתוכנן.
כשבניתי את המסלול ידעתי שזה הולך להיות המקטע
הכי ארוך באתגר ה-200 ק"מ שלנו.
אי אפשר לקצר את המקטע הזה יותר מכיוון שהוא
לא נגיש לרכב פרטי.

כעת שלוש בלילה, נדב פה והג'יפ פה.
מבזיק בי רעיון, למה שלא נפגוש בנדב באמצע המקטע.
הוא יכול להגיע עם ג'יפ למעיין עין אולם, אני יודע
את זה כי רצתי שם, היו שם מטיילים בזמנו, זה עביר.

המקטע הבא אמור לקחת לנו כשעתיים וחצי עד שלוש,
בהתחשב בכל המשוואות.
אני לא באמת צריך תחנה בשביל מים או אוכל,
בשביל זה יש לנו על הגב וסטים.
אני כן צריך משהו חם, לאכול ולהתכסות, הגוף חלש
וקר לו תכופות.
אבל בעיקר אני צריך לראות פרצוף מוכר ומחייך,
אחד כזה שיפיג בי את הקושי וייתן לי שלווה להמשיך.

נאחזתי במפגש עם נדב כמו אוויר לנשימה.
כל הדרך אני חושב רק על זה, מנסה להתרכז במפגש
הבא עם הרכב ולא על הקושי והעייפות שאני חווה.

אני עייף.
למעשה להגיד עייפות זה לא תיאור נכון.
זה כמו לקחת מכשיר ולהוציא ממנו את הסוללה בבת אחת,
לא לתת לו לדעוך עד כיבויו המלא, להוציא את הסוללה,
בבת אחת.
ככה הגוף שלי, הוא מתנתק בבת אחת, סוגר את כל המערכות.
אני לא בשליטה, אני לא יכול לעשות מאומה מאשר להילחם בקרב אבוד.
הגוף חייב לישון, הוא סוגר את עצמו ונותן לך ולסובבים להתמודד עם
ההשלכות.
והם בהחלט מתמודדים.

מתן הגיע ללוות אותנו למעלה מ-60 ק"מ רצופים.
הוא ביחד עם דורון ועוד רצים באים אלי כמו מלאכים מהשמיים.
הם הולכים לצידי, תופסים לי בווסט הריצה שלא אפול,
נותנים לי מכות קלות בצידי הכתפיים שאתעורר ואלך ישר על השביל.

אני ער וישן לסירוגין, מחכה שיגיע כבר הבוקר, אבל הוא כל כך רחוק,
אפילו לא 23:00 בלילה.
לי זה מרגיש כמו השעות הקטנות של הלילה.

הר תבור

אנחנו מגיעים לתחנה מתחת להר תבור.
הר תבור, הנקודה הכי גבוהה שלנו במסלול להיום.
562 מטרים גובהו ואנחנו צריכים לטפס את כולו, רק בשביל
לרדת מצידו השני.

זהו אחד המקטעים היותר יפים שיש בשביל ישראל,
הנוף מהפסגה הוא עוצר נשימה.
הטיפוס לשם הוא מאתגר, למעלה מ- 500 מטרים של עלייה
חדה מאוד על מרחק לא רב, עלייה שצריך להיעזר בה
עם הידיים, ולתמוך ברגליים שיטפסו את הסלעים הגדולים.

ואם כל זה לא מאתגר מספיק,
השעה כעת קרובה לחצות, חושך מצריים,
ואנחנו אחרי למעלה מ- 150 קילומטר.

 

32 שעות מרגע הזינוק 43 שעות מהרגע האחרון שקמנו.
אני רואה מרחוק דמות גבוהה רצה לקראתי,
בחושך הזה אין סיכוי שאני יכול לזהות מי זה.
אך אני מזהה, אני מזהה את קולו.
איתן הגיע ללוות אותנו במקטע הבא.
אנחנו רצים ביחד את הקילומטר הבא עד לתחנה.

אני שומע מוזיקה והרבה קולות שמחה, קולות מסיבה,
זה ללא ספק לא מאצלנו.
אני כל כך עייף שאני נאחז בסקרנות כדי להחזיק את
עיני פקוחות.
מסיבה של כמה בני נוער ממש לידנו,
אני מגיע לתחנה שלנו ושישו ושמחו.
לראשונה יש לנו מספר דו ספרתי של
רצים ומלווים למקטע הזה.
אני רואה מרחוק הרבה דמויות,
אני תוהה לעצמי מי כל אלו.
כשאני מגיע אני מזהה את כל הפרצופים המוכרים
ואני מתמלא באנרגיות ושמחה שהיית כל כך
חסרה לי בשעות האחרונות.


באמת שקשה לי לתאר את המצוקה הנפשית שחשתי

ברגעים שלפני.
תקחו את האתגר הכי קשה לכם פיזית לביצוע,
תחברו את הזכרון ממתי שהייתם כל כך עייפים שפשוט
נרדמתם ללא שליטה, ותוסיפו את הניסיון שלכם לבצע
מטלה שדורשת מחשבה,
זה הכי קרוב למצוקה  הזו שאני יכול לתאר.

מאפס למאה אני מתהפך בתחושות, ברגע שאני
רואה את כל האנשים הטובים האלו שבאו נטו בשבילנו.
אמצע הלילה, בחור רחוק בצפון הארץ, קור כלבים
והם פה על ציוד, עם פנסים על הראשים ורק מחכים
ללוות אותנו.
אם זו לא נתינה אני לא יודע מה כן,
ללא ספק זה הצד המקסים של עולם הריצה המשוגע שלנו.

קר לי כל כך.
הגוף עייף והקור כעת משתק אותך.
אני צונח לאחד הכסאות, עטוף בשמיכת צמר שהבאתי,
כל הגוף עטוף בשמיכה, כולל הידיים, לרגע
אתה חושב שאתה באיזה מרפסת בהודו בשעת לילה
מאוחרת, עטוף ב"שאל".


אנחנו יוצאים לדרך,

שמחה גדולה, הרבה רצים.
לרגע זה מרגיש כמו ריצת קוקו טיפוסית של שישי
עם הרבה רצים.
פנס על הראש, חוצים נחל קטן על משטחי עץ.


אני כבה.

אני לא זוכר כלום.
אני פותח טיפה עיניים ואני רואה סביבי כמה רצים.

אנחנו בכלל בתחנת דלק.
הפה שלי פתוח ומישהו שופך לי שקית סוכר לפה.
שקית נייר של בתי קפה ואני לא מבין מה קורה פה.

אם זה היה סרט, זאת הייתה סצנה חדשה, קפיצה
חדה בין הקטעים, כאילו חתכו את הקטעים המשעממים
כדי לעמוד בזמני הסרט.
אבל פה הייתי צריך לרוץ או ללכת כדי להגיע לתחנת הדלק.

אני לא זוכר כלום, פשוט כלום.

אחרי כמה שניות אני מבין שנרדמתי.
אני מבין שמישהו חשב שסוכר על הלשון שלי יעיר אותי.
מישהו אחר צעק לחלל האוויר הצעה אחרת, אני מבין שהוא
צועק ואני שומע אותו בבירור אך מיד שוכח,
זה כמה אני עייף.

לראשונה אני מתבייש.
אני נרדם וחסר כל הגנה מול כל האנשים הללו.
אני בחולשתי הכי גדולה.
אני מודע לכך שאני ער למעלה מ- 40 שעות,
אני מודע לכך שאני אחרי כמעט 160 ק"מ,
אני מודע לכך שטיפסתי למעלה מ-4000 מטר,
אני מודע לכך שעברנו באחד השבילים הקשוחים
והמאתגרים בישראל,
אני מודע לכך שיצאנו ועשינו אתגר אדיר שרק מעטים
בכלל מעיזים לחשוב עליו,
אני מודע להכל.
אך באותה השנייה שאני פוקח את עיניי בתחנת הדלק,
כולם "עלי" כמו אחד שהתעלף במקום ציבורי,
אני מתבייש, אני לא מצליח להחזיק את עצמי מול כולם.

לשמחתי הרגע המזוקק עד כאב הזה, נמשך שניות בודדות.
אני משחרר את כולם בהינף יד, אני בסדר אומר לכולם
ואפילו אני לא מאמין לזה.

הטיפוס להר תבור נעשה בחושך מלא, רק פנסים לראשנו.
באופן מפתיע קל לי, אני מרגיש קליל, אני שמח,
יש הרבה אנשים ומשהו בטיפוס ממלא אותי בתחושות טובות.
אני אוהב לטפס, אני אוהב את האתגר, אני אוהב את הציפייה
לפסגה.

אחת לכמה זמן מתן תופס אותי בווסט שלא אפול הצידה מהצוק,
אני מרגיש שאני ער ובשליטה מלאה ואני קצת מתעצבן בליבי
עליו שהוא לא סומך עלי, אני ער מה הוא לא מבין,
לא נרדמתי כעת, הכל בסדר.
אני לא אומר לו את זה.
אני כן אומר לו שאני בסדר, אני ערני, אך אני לא יודע
אם לסמוך על עצמי.
הגוף שלי לא נרדם, הוא פשוט מתנתק, יש לי חורים שחורים
בזיכרון, אני לא סומך על עצמי שאני באמת ערני או שאני ער
רק באותו הרגע.

אנחנו בפסגה, הרבה רצים שמחים, הרבה צחקוקים אני שומע,
הם עומדים לאור הירח להצטלם בפסגה.
יש לי חור בזיכרון מהטיפוס האחרון, חסר לי מקטע בזיכרון
הטיפוס, הגעתי לפסגה באורח פלא.
יהל עומדת על הסלע מצטלמת מול חבורת רצים.
קוקו היא קוראת לי, בוא להצטלם.
אני זוכר שאני עומד לידה ומחייך ופתאום נעלם.
כמו הודיני, רגע אני לידה מחייך למצלמה ורגע אחרי אני לא שם.
אני בכלל כרגע יורד במורד הר תבור.

מה קרה בין אותו חיוך לבין אמצע הירידה בהר תבור יישאר
בזיכרון המלווים שלי, אני לא זוכר כלום.
לימים מצאתי את התמונה ההיא, רואים אותי מחייך ועיניים חצי כבויות.
אני שם פיזית אבל המוח לגמרי לא.

כל כך קר לי.
קור שקשה לי לתאר במילים.
הגוף כל כך חלש שקשה לו לחמם את עצמו, קר לי.
אני כל כך מייחל לבוקר שיגיע, לשמש החמה שתשרוף אותנו.
אני יודע שהולך להיות לנו חמסין ברגע שהשמש תעלה,
אך באותו הרגע אני רוצה שהיא תבוא במלוא עוצמתה
ותשרוף אותי חי, שתיתן לי את כל כולה, רק שתבוא כבר.

חצינו ערב, חצינו לילה שלם, חצינו יום שלם, חצינו לילה
שלם נוסף ואז חצינו בוקר שלם עד שעת הצהריים החמה.
חווינו כל כך הרבה שינויים בטמפרטורות הגוף.

נשרפנו בנחל עמוד תחתון וקפאנו בהר תבור,
נשרפנו בנחל ציפורי וקפאנו ברכס מנרה.
בחום הכבד רצינו שיגיע כבר הלילה ויקפיא אותנו,
ובלילה רצינו שתעלה כבר השמש ותשרוף אותנו בעוצמה.

ככל שהשעות עברו, הגוף היה עייף יותר והתקשה להתמודד
עם שינויי הטמפרטורות הללו.

דמדומי בוקר, אנחנו עוד רגע מגיעים לסיום מקטע
הר תבור ולתחנה למרגלותיו.
הבוקר כבר מסמן לנו את בואו.
אני מחכה לו בכיליון עיניים.
אני יודע שברגע שהאור יעלה החולשה שלי תעלם,
אני אתעורר ואהיה חזק, אוכל להחזיק את עצמי ער,
אוכל להחזיר את השליטה לגופי ולהרחיק את החושך.

עשרה קילומטרים אחרונים.
אני פשוט מרוקן, מרוקן מאנרגיות.
אני כן מסוגל פיזית לרוץ, באופן מפתיע הרגליים שלי
מרגישות מצוין, אבל הנפש, הנפש ריקה.
פשוט נגמר לי ה"דרייב"

עין יבקע, מעיין הסוסים מרענן אותי ומחזיר אותי לחיים.
מקלחת טובה להוריד את כל – 55 השעות שבהם אני ער
ברציפות.

שני קילומטרים מהסוף, אני מקולח ורענן, להוט לסיים,
להוט לראות את הקידומת 2 בשעון.

אנחנו מגבירים קצב ורצים במהירות לקראת נקודת הסיום.
למעשה אנחנו רצים כל כך מהר וללא בעיות שזה נראה
מהצד כרצים שרק התחילו את ריצתם,
ולא כאלו שאחרי 200 ק"מ ו- 55 שעות של חוסר
שינה.

משהו בריח ובתחושת הסוף, מפיחים בך אנרגיות
שהיו כבויות עד לרגע זה.

כעבור 44 שעות ריצה,
55 שעות ערנות ללא הפוגה,
אנחנו יכולים להגיד בגאווה שאנחנו השלישייה
הראשונה בהחלט שעושה,
200 ק"מ ברציפות בשביל ישראל.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

ריצת 200
ספטמבר 1999 שבוע שדאות א' עוקב מים כשלושה קילומטרים ממתחם המחנה המאולתר בשטח. אסור שיהיה העוקב ליד הכוח, זה עלול למשוך אש וסימן לכוחות בשטח. זה בכלל השדות ליד מודיעין, זה בכלל אימון, אין אף אחד שזה באמת מעניין אותו. אבל זה אימון, צריך להתאמן. אתה צמא? תצעד שלושה ק"מ. 03:00 צוות קטן של לוחמים...
שביל ישראל 200
השעון מראה 100 ק"מ. אנחנו נכנסים לתחנה הגדולה בתחנת הדלק למרגלות הר ארבל. צוות חפ"ק גדול מחכה לנו שם, יחד עם צוות רצים שבאים ללוות אותנו בריצה במקטע הנוכחי. עבר כשבוע וחצי מאז שסיימנו לטפס 5700 מטר לגובה ולרוץ 200 ק"מ ברציפות, באחד השבילים היותר טכניים שנתקלנו בהם. הרגליים עבדו קשה, הכפות רגליים בכלל ספגו...
200 km
הקשר בין הצבא, חיינו, העבר וההווה לריצת אולטרה של 200 ק"מ בשביל ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.