בחיים כמו בטבע יש מחזוריות.

הנומרולוגיה מחלקת את חיינו לשלושה מחזורים.
המחזור הראשון שהוא המעצב אותנו בתקופת חיינו הראשונה,
שנות הילדות ושנות הבגרות הראשונות שבה אנו לומדים ומנסים למצוא
את הטבע האמתי שלנו.

השלב היוצר הוא המחזור השני.
תקופת אמצע חיינו, המחזור העיקרי בחיים.
הזמן שבו אנחנו מבטאים את היכולות והכישורים שלנו.

כאשר המחזור האחרון הוא מחזור הקציר, פה זה הפריחה
הפנימית שלנו.
התקופה שבה אנחנו קוצרים פירות על עשייתנו.

גם בקוקו יש מחזוריות.

קוקו מזמן כבר לא מופע של איש אחד,
אני חושב שמעולם לא היה.

כן, יש מנוע שמניע ודוחף, אך יש את כל המרכב שמזיז את המכונה
המטורפת הזו.
והמכונה הזו ללא ספק מטורפת.

המרכב הזה הוא האנשים.
האנשים שבאים, לרוץ, לעזור, לתמוך, לפרגן ולעודד.
בלי כל האנשים האלו, המיזם הזה לא היה מתקיים.

אפריל 2018 צפון ישראל

לפני כמעט ארבע שנים יצאנו לראשונה למסע הכי ארוך שלנו.
ים אל ים 80 ק"מ, חוף אכזיב במערב אל ימת הכנרת במזרח.
80 ק"מ ביום תנועה אחד, משעות הבוקר המוקדמות אל שעות אחה"צ
המאוחרות.

המפגש ריצת אולטרה הראשון שהרמתי במסגרת קוקו.
בעזרת חברת ציוד ריצה הרמנו את הריצה החברתית הארוכה
בישראל.

זה הגיע אחרי כמה מפגשי ריצה קצרים יותר שהרמתי.
קוקו כבר היה שם דבר והריצה הזו הייתה הפרויקט הגדול והמורכב
הראשון שהרמתי בסדר גודל כזה.

כמה חבלי לידה עברתי שם.
הכול מהכול היה שם.
עניינים לוגיסטיים, כלכלית, תכנון ותחזית שגויה.
הרצים לא חשו בזה, אבל אני הייתי בלחץ אטומי.

לא הייתי איש עסקים.
איש פשוט שרצה לעשות טוב ורצה לחלום בגדול.
אבל כמו כל הדברים בחיים, כל ההתחלות הן קשות.

אז חטפתי כל פעם סטירה מצד אחר,
פתאום הבנתי מה זה עסקים בארץ.
ומה לי ולעסקים, אני לא עסק, לא באתי להרוויח,
באתי לעשות פה משהו גדול שטרם נעשה בלי להיפגע מידי.

אבל נפגעתי, כלכלית ונפשית.
כלום לא עניין אותי ולא הזיז אותי מלהרים את הדבר הענק
הזה, אבל זה היה קשוח.
הבנתי לראשונה מה זה מחיר עם מע"מ ובלי מע"מ, עד כה
מבחינתי מחיר שנאמר לי זה המחיר הסופי.
למדתי לוודא כל פעם כמה פעמים שמה שסוכם זה באמת
ככה הדבר.
למדתי להבין שקשה מאוד לסמוך או לצפות למשהו ללא הפתעות.
נחלתי אכזבה אחרי אכזבה מבעלי עסקים בארץ,
היה לי מאוד קשה לקבל את זה.
לא היה ברור לי למה זה צריך להיעשות ככה,
למה אני בא ממקום טוב ופתאום מרגיש כאילו מנסים לתחמן אותי.

למרות כל אלו היה לי ברור שאני לא עוצר ולא מפסיק,
למרות כל רעשי הרקע במדיות החברתיות.

לפני כמעט ארבע שנים, אחרי מהמורות רבות, יצאנו לדרך
מחוף אכזיב באישון לילה.

אז יצאנו למקצה מלא, בלי הרבה אפשרויות, כמה עשרות רצים
נחושים.
יום ארוך ומרגש, מסלול מאתגר ומורכב.
אני הגעתי אחרי מקצה ה- 100 ק"מ במרוץ סובב עמק המוכר.
משהו שם בריצה ההיא שחרר אצלי כל רסן, כל פחד, כל חשש,
כל תהייה.

אמנם זה "רק" 100 ק"מ אבל הרגשתי ששברתי את המחסום,
המחסום שאמר פעם שלכל דבר יש גבול, שלא הכול ניתן לעשיה.
הוא נשבר, שם הבנתי שאין גבול ליכולת שלי,
ברגע שאחליט על משהו הוא יקרה, אין תרחיש אחר מלמד
סיום ההחלטה.
אני לא בהכרח אהיה הכי מהיר, אני לא בהכרח אהיה הכי טוב,
אבל אני בהכרח אהיה האחרון שיעמוד, אני בהכרח אסיים
את היעד שלי ולא משנה מה הוא יהיה.

אז הגעתי לים אל ים.
עוצמות השביל, התוואי והשילוב של חוסר מנוחה נפשית מהלוגיסטיקה
והתכנונים והדאגה לרצים, הפתיעו אותי מאוד בקשיחות שלו.

מתוך הדאגה והלחץ, הייתי המאסף.
האטתי את הקצב שלי והתאמתי לרוב הרצים על מנת לסגור את הכוח
ולוודא שאנחנו לא משאירים אף אחד בשטח.

עם מרוצת הקילומטרים נשארתי לבד.
המהירים היו רחוקים ממני, האיטיים פרשו ואני לבד על המסלול.

שעת צהריים מאוחרת, נחל עמוד תחתון הידוע לשמצה,
אני, השמש ועוד 12 קילומטרים לסיום.
לבד, ללא תחנות או מישהו על השביל, רק אני והסטורי.

אני סוחב רגל כבר כמה קילומטרים.
יש לי מתיחה במפשעה שהתעלמתי ממנה כשרצתי
עם החברים והיה שמח.
כעת אני לבד, עבר מרחק רב מאז שהתעלמתי וזה מציק,
מציק ברמה שאני מושך רגל ויש לי עוד מרחק רב מידי
על השביל.

מי שלא מכיר את נחל עמוד תחתון, זהו נחל יבש
שזורם רק בתקופות גשומות מאוד.
הנחל ארוך וחשוף לשמש בצורה מלאה, הרבה שיחים
וקוצים פולשים לשביל ההליכה הצר מלכתחילה.
הרבה חלוקי נחל קטנים שגורמים לקרסול לעבוד קשה,
ושביל מפותל שלא מאפשר לך לפתח מהירות כדי לסיים
את היום המתיש הזה.

הייתי שם לבד, כבר כמה שעות.
זה נחמד לפעמים לבד, אך לפעמים גם לא.
שם, עם הקושי והאתגר, השעות הרבות על הרגליים,
השמש הקופחת והרגל שלא מתפקדת, החבר הכי טוב
שלי היה הפלאפון.
איכשהו לדבר אליו בצילום הסטורי הרגיש לי כאילו אני לא
לבד, כאילו נמצאים איתי עוד אנשים.
יש קליטה ואני יכול לתקשר עם אנשים, אני יכול לשמוע
מהם דברי עידוד בוואסטאפ.

לא היה לי כיצד לפרוש אך זה גם לא היה שיקול בכלל.
התחלתי את המסע הזה מזמן ואין סיכוי שאני עוצר
כשאני מטר מהיעד, רגע לפני טבילה אחרונה.

באותו הערב שישנתי בכנרת כבר לא יכלתי ללכת.
אפילו לשירותים לקח לי להגיע חצי שעה כשישנו
מטר ליד.
לא ידעתי מה עשיתי לעצמי אבל זה לא הרגיש טוב.

 

ספטמבר 2021

חמישה תחנות מזוודות בכל טוב,
למעלה מ-140 רצים,
כמה רכבי לוגיסטיקה מפטרלים על הציר,
שישה מקצים שונים,
שלושה אוטובוסים,
ו- 12 מתנדבים מלאכים בתחנות.

זה היה קוקו ים אל ים גרסת 2021.

גדולים יותר, מנוסים יותר, נחושים יותר,
בריאים וחזקים יותר, מפנקים יותר.

מחזוריות.

כבר למעלה מארבע שנים אנחנו בקוקו.
בעבר מופע של איש אחד עם המון עזרת חברים,
וכעת עם פרטנר מדהים, קיבוצניק ואיש הפרונט שלי, איתן.

מרימים בהמון השקעה ואהבה את הריצות הכי מטורפות,
מושקעות ומפנקות שנראו בארץ.
זה לא אני אומר, זה הרצים, האנשים.
אבל זה לא העיקר, העיקר לראות את האנשים שמחים,
לראות שהצלחנו לעשות מה שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים.

זה לא הופך את זה לקל יותר, ההפך הוא הנכון.
הציפייה גבוהה, הלחץ גדל בממדים כאלו והכמויות
הגדולות דורשות תחזוקה גדולה יותר.
בסופו של יום זה תחביב, אך הוא גוזל זמן של משרה
מלאה עם שעות נוספות.

כתבתי על זה בעבר, אך זה לא משתנה.
הפעולות להרמת מפגשי ריצה ענקיים שכאלו, הם
די בסייסים.
על פניו זה לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן.
שיחקתי עם זה בראשי מספר רב של פעמים,
ניסיתי להבין עם עצמי למה זה גוזל כל כך הרבה זמן,
אני תמיד מגיע לאותה המסקנה.
זה גוזל הרבה זמן, כי זה מצריך הרבה זמן.
התחזוקה אינה פוסקת.
אני יושב וחושב ומתכנן, בודק מסלולים ונקודות יציאה,
נקודות איסוף ונקודות חנייה, צירים לרכבים פרטיים
וצירים לאוטובוסים, שעות וקצבים, מתי מסיימים ומתי מתחילים,
מה מזג האוויר, כמה ציוד צריך, כמה אוכל ושתייה, כמה
מהדברים האלו לכל תחנה, כמה אנשים עוברים בכל תחנה,
כמה מתנדבים צריך בכל תחנה, האם בכלל יהיו מתנדבים?
מה אם נעשה את כל זה ובסוף לא יהיה מי שיעמוד בתחנות?
זה הרי לא מובן מאליו שכל פעם שקוקו מרים אירוע יבואו
צדיקים לעזור.
בלעדיהם אנחנו כלום.

אתה מנסה לחשוב על הכול,
אנחנו למודי ניסיון ולומדים מטעויות ומפיקים לקחים או משמרים
דברים טובים שהיו.
רושמים ועושים סיכומים ומתכננים לפרטי פרטים.
ואז מגיע פקח בהפתעה בחושך ודופק לך הכול.

אני יודע, זאת אחריות שלי.
אני יודע, הייתי צריך לחשוב על זה.
אבל אי אפשר לתכנן הכל.
בעיקר שאתה מכיר את המקום כמו את כף ידך.
מעולם לא נפגשתי בפקח בכניסה.
בדיעבד מסתבר שהוא בכלל גם לא צודק.

הכול דפק כמו שעון.
המקצה המלא זינק כמעט בדיוק בזמן, אנחנו ביצענו
איסופים מדויקים מכל התחנות ללא בעיות כלשהן.
נפגשנו בנקודת היציאה כמו שצריך.

רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון.
פקח שחיכה לנו על ציר הכניסה לשמורה.
לטעמי זה לא היה מקרי ולראשונה כעסתי על הרשתות החברתיות
שמספקות מידע רב מידי לפעמים.

אסור להיכנס לשמורה בלילה ואף הגדיל ואמר שאסור לרוץ,
רק ללכת.
מעולם לא נשמע השטות הזו בשום מקום.
ראו אדם שבא להקשות ולא להבין.
גם לפי השפה המאוד בוטה שהשתמש בניגוד גמור
לתחנונים ולבקשות היפות שהעמדתי בפניו.
כל ההסברים והבקשות היפות ירדו לטמיון.
מכיוון שאנחנו שוחרי טבע ושומרי חוק עלינו חזרה לאוטובוסים.

לא אמרתי ולא הראיתי בזמן אמת, אבל האמת היא שדברים
כאלו, הבלת"מים הללו, מדליקים לי את המוח.
פתאום החוסר ודאות הזו, הלחץ, החקירה הזו, מעוררת אותי
וגורמת לי לפעול מהר.

2001 רמאללה

אני בתוך הנגמ"ש, חוטף אחת לכמה שניות כדור במעטפת
החיצונית של הרכב.
רוב הצמדים כבר זינקו לפינות הקומפלקס שלהם, עוד רגע
תורנו.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לזנק מהרכב הלכאורה ממוגן הזה,
אל הרחוב החשוף כשבחוץ מתחוללת מלחמת יריות נרחבת.
טנקים, גדודי חילוץ ומעטפת הגנה, אפילו מסוק שחג באוויר ומוריד
מטרות.
זה מרגיש כמו יום העצמאות רק ממש מסוכן.
כל זה רק בשביל בחור אחד וצוות לוחמים שנכנס כעת לבית.

היינו אמורים לשהות במבנה רק כעשר דקות,
בשקט, בלי שיבחינו שנכנסו.
פתאום אני מוצא את עצמי כמה שעות מחפש בחדרים
אחרי המבוקש שלנו.

אנחנו מתכופפים מתחת לחלונות, לא נחשפים לפתחים מסוכנים,
רמת דריכות גבוהה והלב? דופק על 200 מהלחץ.
בחוץ מתחוללת מלחמה.
ולא אחת מסודרת, כל פ'לנגה יוצא מהמרפסת עם נשק ומחליט
להצטרף לחגיגה.
רק שם הבנתי כמה עוצמה יש לטנקים כאשר הוא הרים קנה
והעלים מרפסת.
סרט בשידור חי.

ואני? אני מנסה להסתגל למציאות החדשה.
אנחנו מנהלים חקירה ומצוד בתוך המבנה, כשאנחנו
רק מחכים לרגע לעוף משם.

 

ספטמבר 2021 נחל כזיב

אני כעת עם 140 רצים שתקועים בכניסה לשמורת נחל כזיב
ללא היכולת להיכנס חוקית למקום עד שעה מאוחרת שלא
תאפשר לנו לסיים את האתגר שלנו.

הדבר הזה מלחיץ אותי אבל באותה הנשימה מאתגר אותי
ואני אוהב אתגרים, מאוד.

למזלנו האוטובוסים טרם הסתובבו ונסעו ולכן כולנו עלינו
על האוטובוסים והתחלנו יציאה החוצה מהאזור.

בו בזמן אני פותח את המפות ומנסה לחשב כיצד אנחנו
חוברים לשביל שלנו חזרה מבלי לפגוע יותר מידי
במרחק שרצינו לעשות, ליהנות מהטבע באזור ולהישאר
לחוקי המקום של כניסה באור יום.
התוכנית התגבשה מהר ואחרי כמה שיחות טלפון לחוצות
כדי לתאם בין שני האוטובוסים, יצאנו לדרך.

האלתור הזה גרם לנו לוותר על כארבעה קילומטרים,
אך הרווחנו עוד ציר עלייה יפה באבירים.

במחשבה מהירה ניידנו את התחנה שלנו קדימה לציר,
המתנדבים המעולים בתחנה, דותן, אשר, שי ומורן
לא היססו וקפלו את התחנה שהייתה מוכנה ועברו
לנקודה החדשה במהירות.
האלתור הסתיים בהצלחה ואנחנו על דרך המלך,
ממשיכים כמתוכנן.

גם הפעם כמו תמיד אני במאסף.
סוגר את הכוח.
כמו תמיד אני מאט מאוד ומנסה להישאר אחרון,
אך לעיתים הקצב כל כך איטי שאני נאלץ להקדים את האחרונים.

הבעיה במאסף זה שאתה תמיד מגיע אחרון.
אתה מתישהו תהיה לבד.
המהירים יברחו קדימה ואתה לא תוכל להדביק אותם כבר,
לא משנה כמה מהר תהיה.
הפחות מהירים לרוב עושים מרחקים קצרים מהשאר,
ולכן יגיע השלב שתיפרד מאלו ותישאר לבד על הציר.

תמיד זה מרגיש לי שאני מגיע בסוף המסיבה.
אני טורח כל כך הרבה חודשים על האירוע המשמח
הזה ובסוף אתה נשאר לבד.

זאת לא תחושה נעימה,
אתה רוצה להרגיש ביחד עם כולם את המסיבה,
לרוץ בקצב שלך, בחופשיות, ברגוע ללא לחץ.
אבל אין מה לעשות, זה חלק מהעניין וחלק מהארגון
של דבר כזה ענק.

בכל תחנה אני מבזבז זמן רב לאתר אנשים,
מי עבר ומי לא, מי עבר ולא הודיע, מי בכלל לא הגיע
לריצה, כל הזמן לחפש, אתה לא יכול לרוץ ולהירגע.
אבל זה דבר ידוע וצפוי, אני מקבל אותו בהשלמה ואהבה.

רק כשאני חולף על התחנה האחרונה אני מרשה לעצמי להירגע.
זהו, זה רק אני, השביל והטבע.
אני אחרון, אין למי עוד לדאוג או את מי לחפש, רק להגיע לנקודת הסיום.

אני כבר עייף, המסלול הזה לקח ממני המון אנרגיות.
יותר מידי "זמן רגליים", זה אף פעם לא קל, בטח לא בשביל טכני שכזה.

אני פוגש בדויד, הרץ האחרון למקצה שלי ובחבורת רצים במקצה
הארוך שמשתרכים מעט מאחור.
אחרי כעשר שעות על השביל, כולם כבר עייפים.
להם נשאר מרחק גדול ממני ולראשונה אני מתנחם בכך שאני קרוב
לסיומי.
עוד מעט אגיע ברכב ואסע לפגוש אותם בנקודת הסיום שלהם.

לא נשאר לי עוד הרבה במרחק, אבל יש לפני עוד עליה משמעותית
לעין כובס.
אני משחרר, מבחינתי כולם הגיעו בשלום במקצה שלי ואני מרשה לעצמי
ללכת בלי לחץ, בלי ללחוץ חזק בשביל להוריד עוד כמה דקות מהזמן.

עוד רגע אהיה בטבילה האחרונה למסלול הזה,
כמה זה סימבולי שזה יהיה במקווה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

ים אל ים c2c
בחיים כמו בטבע יש מחזוריות. הנומרולוגיה מחלקת את חיינו לשלושה מחזורים. המחזור הראשון שהוא המעצב אותנו בתקופת חיינו הראשונה, שנות הילדות ושנות הבגרות הראשונות שבה אנו לומדים ומנסים למצוא את הטבע האמתי שלנו. השלב היוצר הוא המחזור השני. תקופת אמצע חיינו, המחזור העיקרי בחיים. הזמן שבו אנחנו מבטאים את היכולות והכישורים שלנו. כאשר המחזור האחרון...
ריצת 200
ספטמבר 1999 שבוע שדאות א' עוקב מים כשלושה קילומטרים ממתחם המחנה המאולתר בשטח. אסור שיהיה העוקב ליד הכוח, זה עלול למשוך אש וסימן לכוחות בשטח. זה בכלל השדות ליד מודיעין, זה בכלל אימון, אין אף אחד שזה באמת מעניין אותו. אבל זה אימון, צריך להתאמן. אתה צמא? תצעד שלושה ק"מ. 03:00 צוות קטן של לוחמים...
שביל ישראל 200
השעון מראה 100 ק"מ. אנחנו נכנסים לתחנה הגדולה בתחנת הדלק למרגלות הר ארבל. צוות חפ"ק גדול מחכה לנו שם, יחד עם צוות רצים שבאים ללוות אותנו בריצה במקטע הנוכחי. עבר כשבוע וחצי מאז שסיימנו לטפס 5700 מטר לגובה ולרוץ 200 ק"מ ברציפות, באחד השבילים היותר טכניים שנתקלנו בהם. הרגליים עבדו קשה, הכפות רגליים בכלל ספגו...

3 תגובות

  1. אתה מלך ולא להאמין שזה כמעט מופע של איש אחד.
    וכן בלי כל המתנדבים שמחכים בנקודות הזנה אתה לא יכול להרים מופע כזה, והם הכוכבים האמיתיים בכל ההפקה הזו להם מגיע את כל הקרדיט!!!
    שתמיד שיהיה לך הכח למשוך כל כך הרבה אנשים ולעשות לכולם טוב!!!
    מזל שנולדת יא קוקו משוגע

  2. קובי אתה גאווה גדולה והשראה לסובבים אותך . איש מדהים נקי וטהור ועל זה אני מעריך אותך המון חבר יקר.

    לא מובן מאליו כל מה שאתה עושה בלב נקי וטהור מתוך דאגה ואהבת הארץ ודאגה לאנשים שמלווים אותך עד האחרון שהם בין אם זה בטיולים ובין אם זה בריצות אתה תמיד דואג לחבר את כולם .

    בדיוק בקמפינג האחרון דיברתי עם אחד החברים על הנושא הזה שיש להרבה ילדים בארץ ובעולם הרבה כוכבים שהם אוהבים ומעריצים ושואפים מהם השראה.
    לילדים שלי אתה השראה ודוגמא לא פחות מאלה שהם רואים במסך והם מאוד אוהבים אותך וממתינים בשקיקה לטיול הבא ושואלים על בסיס יומי מתי הטיול הבא.

    עלה והצלח מלך ! תבורך ושתמיד יהיה לך את הכח להמשיך בדרכך המדהימה.

  3. אני מת לכתוב פה את כל מה שאני כותב לך בפרטי כל הזמן אבל יש מקום לכל דבר.
    אז אני פשוט אדביק פה את מה שכתבתי בפוסט מה-13 לאוגוסט (ריצה באיזור אבו גוש – יום שישי 13…)

    קוקו עושים באהבה או לא עושים בכלל…

    יש אחד מענטש קוראים לו קובי פלד. שהוא מארגן ריצה כולם באים. כן זה לפעמים קצת סיזיפי ויהיו גם עליות אחרונות (שהן לא באמת כאלו) אבל תמיד יהיה סוג של מעיין או בריכה או בור, תמיד יהיו מקצים לכל הרמות ותמיד יהיה איזה קוקו טריפ עם חיוך שעושה את זה באהבת חינם

    נכון אולי זה לא מתאים לכולם אבל מי שבא ברוך הבא

    תמשיך בדרך גם כשאתה במאסף – אנו איתך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

מצטערים אך ההרשמה לאירוע הסתיימה.