מרתון התנך 2021
מרתון רשמי מס 23
כשבוע אחרי מרתון ירושלים,
התיקון לנפש.
בעוד מרתון ירושלים האחרון,
היה בשבילי הפחות מוצלח מבין כולם,
הגיע מרתון התנך בול בזמן כדי להחזיר לי את אהבת המרתונים.
בכל פעם שאני עושה מרתון, אני שואל את עצמי, למה?
42 קמ, זה לא מעט.
אנחנו בעולם המשוגעים, זה נהיה לנו סטנדרט.
מה? כולה מרתון, 42 קמ,בקטנה.
אז מה אם רצנו לפני שבוע עוד מרתון.
רצנו 200 ק"מ, מה זה כבר עוד מרתון, כולה 42 קמ.
אבל בואו, 42 קמ זה מלא.
אני בכלל לא מדבר על התוואי של השטח
או 900 מטר העליות, נטו מרחק.
נהיה לנו זילות של מרחקים.
כולה מרתון,
הצטערות כזו שמישהו שואל אותנו כמה אנחנו הולכים לרוץ
ועונים לו " רק" חצי מרתון, כאילו מדובר באיזו בושה כלשהי.
עשור אחורה מי היה בכלל מאמין שנרוץ יותר מכמה קילומטרים בודדים,
איפה הלכנו לאיבוד בסחרור הזה?
42 ק"מ זה מלא.
היום לריצת טיול אנשים לא באים לפחות מעשרים ק"מ.
לנסוע עד לשם בשביל עשרה קילומטרים? התגובות שאני מקבל,
כאילו לפני עשור לא נסעו שעות בשביל טיול משפחתי
של כמה קילומטרים בודדים.
תמיד במרתון, לפחות אצלי, יש את השלב הזה,
הנקודה שבא אני אומר לעצמי, די, פה מספיק לי.
אם נקודת הסיום הייתה פה הייתי מאושר,
הקילומטרים הבאים רק בשביל לסגור מרחק מרתון, לרוב, מיותרים.
אבל אני כמו כולם, יכול להפסיק מתי שאני רוצה.
אני פשוט לא רוצה.
מרתון אחרי מרתון, עם אולטרה אחת לכמה חודשים,
וככה מתמלאת לה שנה של הרבה ריצות וטיולים והמון זמן על הרגליים בתנועה.
כשאני עומד על קו הזינוק,
אני והחברים לדרך שעומדים לידי מסכימים, 30 ק"מ היה בומבה.
בשביל מה עוד 12 ק"מ טובים כעת.
אבל כמו תמיד, זינוק, מתחילים לרוץ ושוכחים הכל.
בדרך אולי יהיה קשה, אולי נתהה למה שוב עשינו את זה,
אולי גם יהיה נחמד פה ושם, אבל אנחנו נגיע הביתה ונשכח הכל.
רק נזכור כמה כיף היה, גם אם לא כך היה.
אין על החיים האלו כבר אמרנו?
הפעם באתי למרתון שטח.
המסלול שונה 180 מעלות, ממירוץ כביש מלא לשטח מלא.
עבודה מעולה עשו פה עם המסלול,
מסלול פגז שרק מזג האוויר החם עשה לו עוול.
עשר מעלות מטה וזה היה המירוץ הכי יפה בארץ.
את האזור הזה אני מכיר טוב, רצתי שם הרבה פעמים.
מכיר כבר את כל המעיינות, בורות המים הסופר שווים שם,
את הסינגלים והשבילים.
בשל עובדה זו ידעתי שאני לא אכנס לכל בורות המים, מירוץ אחרי הכל.
אבל למעיינות ידעתי שאם לא יקרה משהו חריג אני אכנס.
עמדתי במילתי חלקית.
טל שרץ כתף לצידי, טרם ראה את בורות המים הכי שווים בישראל.
כשאתה מטר ליד, זה עוול לא לעצור ולהיכנס להתרשם.
כתבתי על זה בעבר, אבל השם "בור מים" עושה קצת עוול לבור המים הזה.
סולם מחוזק ומושקע שיורד לחלל עצום מלא במים קרים,
צוננים ונקיים במיקום שבחוץ לא היית מנחש.
למעלה מבנה עץ מרובע תוחם את הבור, מאפשר למקומיים להוריד בגדיהם
ולהשתמש בבורות אלו גם כמקווה לכל דבר ועניין.
ככה כל בורות המים בשבילים האלו שם.
אז הפעם דגמנו אחד ונכנסנו.
המירוץ יחכה, אני כעת בטבע.
לא ממהר לשום מקום.
זה לא המירוץ, זה אני,
זאת לא באמת תחרות, בטבע אין שעון.
משהו במירוץ כן קונן לי במוח וירדתי בסולם לתחתית הבור.
רק חשתי במים הקרירים בידי ויצאתי, לא טבלתי את הגוף.
יש עוד מרחק רב לריצה ועצם העובדה שזה מירוץ,
גרמה לי לוותר על הטבילה, לא יודע למה.
בהמשך, אחרי 34 ק"מ, במעיין עין עוז, כבר לא הייתה דילמה,
נכנסתי.
זה היה מרתון של חברים.
הרבה פרצופים מוכרים, הרצים והמארגנים.
מצאתי את עצמי מקשקש רבות לאורך הדרך איתם.
אחרי הכל זה טבע, לא ממהרים לשום מקום.
היה חם, מאוד.
המארגנים חששו דווקא מהתוצאה ההפוכה, נובמבר אחרי הכל.
גשם לא היה, רק חום מתיש מידי.
בשלב הזה אני כבר לבד על המסלול.
אלו שהתחלתי איתם, מזמן עברו אותי, לא עצרו בבורות,
או רצו מהר מידי.
טל שרץ איתי כתף לכתף, הגיע עייף ופרש אחרי 24 ק"מ.
לסירוגין אני פוגש רצים שאני עוקף, אבל רוב החצי השני
של המסלול אני לבד.
חם, חם מאוד.
השמש לא מרפה והמסלול חשוף לגמרי.
המסלול יפייפה אך השמש הקופחת הורסת כל כך.
במעיינות אני לוקח את הזמן ובניגוד לרגיל שלי
אני חולץ נעליים ונכנס יחף.
אולי משהו בעייפות או בתשישות, לא גורם לי לרוץ על נעליים רטובות.
במעיינות מקשקש עם המטיילים או המשפחות שבאו
לרחוץ או להסתובב באיזור ביום חג ריצה שכזה.
רובם המוחלט מסתכל ביראת כבוד על כל הרצים.
חוקרים אותי על עולם הריצה שלי ומלאי הערכה
לאתגרים שסיפרתי להם עלי.
קצת נבוך מהאירוע ומנסה לגמד מהעניין,
אך קשה להם לקבל אחרי ששמעו שאנחנו רצים מרתונים
שונים בהפרשי שבוע.
המארגנים הפתיעו עם לא פחות מ-900 מטר של טיפוס איכותי,
מאתגר ומהנה במסלול הזה.
עם כל החום, השעות הרבות על הרגליים, התשישות המצטברת
מכל הריצה בתקופה האחרונה, אני מתקדם ומחייך.
זה מה שאני אוהב, פה אני חי ונושם, פה אני מאושר,
ללא קשר לאתגר הפיזי, או שאולי זה כן האתגר הפיזי שגורם לי
להרגיש בנוח?
"אתה הראשון בכמה שעות האחרונות שמגיע לפה מחייך כולך"
אומר לי אחד הנערים המתנדבים בתחנה בסוף העלייה למעיין הגבורה.
ברור, תראה איזה יפה פה, תראה איזה כיף,למה שלא נחייך,
אני עונה לו.
אני הולך בעליות, נושם אויר חם וממלא את החזה,
למרות החום אני נהנה, זה המקום.
איך זה כל כך שונה ממרתון ירושלים, שמיים וארץ,
טבע זה נקרא.
אני לקראת הסוף, מודה רבות לכל מתנדב בתחנות הרבות.
היו שלל תחנות הזנה, בכמות שמעוררת הערכה רבה למארגנים.
שלל נערים ובוגרים מתנדבים בתחנות, נוער איכותי
שבא לתרום ונוער שמתנדב בנוער החדש הם סיפרו.
תרומה לקהילה וערך החקלאות, הערכים עליהם הם מתחנכים.
ואני רק מעריך אותם יותר מאשר את ההצלה שלהם כעת עם
כוס מים לרץ צמא ובוער מחום שכמוני.
אני פסיעה מקו הסיום.
התוצאה שלי רחוקה שנות אור מתוצאה שמכבדת רץ תחרותי.
גם לאור העובדה שמדובר במסלול שטח עם הרבה מאוד עליות.
אבל התוצאה שלי היא התוצאה של החוויה.
אני שנים לא רץ לפי זמנים, אני רץ כדי לחוות, כדי להרגיש.
כולם במירוץ עכברים כנגד הזמנים, כנגד החיים,
עוברים מהר מהר את הדברים שבדרך, הם שוכחים את הדרך עצמה.
אני כבר לא שם, אני מבין שבסוף הדרך לא מחכה לנו שום דבר.
מה שיש לנו זה ההווה, אנחנו צריכים לזכור לחיות אותו כאן ועכשיו,
לא לחכות לעתיד, לא לחכות ליעד הנכסף שקבענו לעצמו לעשות השנה,
הדרך, זה מה שחשוב.
מרתון רשמי מספר 23, היית טוב אלי כל כך.