בעוד פחות מ- 27 שעות לזינוק
אחד השבילים המיוחדים בישראל.
עוג'ה אל תחתא – יריחו במעלה ההרים לאריאל.
48 ק"מ, 2000 מטר טיפוס, 12 פעמים עזראלי.
אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שביל,
קו ארעי שנמתח בין שתי נקודות,
קו שהיווה קו חזית במלחמה שהייתה פה לפני שנים,
אזור עם המון היסטוריה,
אזור עם המון הווה,
אזור עם עתיד לוקה בחסר,
אזור בקונפליקט,
אזור בדו קיום מוזר,
אזור פראי ודי בתולי,
אזור שאף אחד לא לוקח בעלות,
אזור שאיש הישר בעיניו יעשה,
אזור שלא כולם ישרים שם.
לשם אנחנו יוצאים.
מסע שהוא הרבה יותר מסתם מספר בשעון,
שהוא הרבה מעבר לאתגר הפיזי,
שהוא יותר מכל ריצה אחרת.
זהו מסע אל ההיסטוריה,
זהו מסע אל האפשר.
כשתומר פנה אלי עם הסיפור הזה, עם
ההיסטוריה של השביל הזה, לא הכרתי אך
ישר הסכמתי כי ידעתי שזו הזדמנות מיוחדת שלא תחזור.
זהו שביל שטרם נעשה, דרך שטרם נחצתה בצורה הזו, וסביר להניח שלא תהיה עוד הזדמנות.
לאט לאט קראתי על האזור ועל ההיסטוריה
של המקום.
דווקא בתקופה שאני בחוסר אנרגיות להתרומם לאתגרים פיזיים גדולים, נרשמתי לשני
אתגרים סופר גדולים.
המסלול הזה וסובב מכתש רמון 130 ק"מ
ביומיים בעוד כשבועיים.
אולי זה מה שיחזיר לי את הרעב?
כעת, פחות מ – 27 שעות לזינוק, אני בהתרגשות.
אני בהתרגשות מהחוויה שהולכת להיות,
אני בחשש מהאתגר הפיזי,
אני בציפייה למראות מהדרך.
אני חושב שלראשונה אני יוצא לאתגר פיזי
שכזה בחשש.
אני יודע ולא יודע שאני אעמוד באתגר,
הלחץ מהירידה במרחקים הגדולים מאז
שסיימתי 200 ק"מ באפריל האחרון.
אני כעת חזק בגלישות, בסאפ, בריצות טיול.
מאז אפריל לא הגעתי למרחקים הגבוהים.
אני מכיר את החשש הזה.
אני נמצא בעולם האולטרה והסיבולת הרבה שנים,
אני יודע שכאשר לא מתאמנים תקופה מסוימת על האתגר, אתה מרגיש שאתה לא בכושר,
שאתה לא מוכן למרות שלרוב המצב שונה מהדבר.
אני יודע ולא יודע שיהיה בסדר.
עברתי דבר אחד או שתיים בחיי הספורטיבים.
עברתי דבר אחד או שתיים בהתמודדות עם אתגרים ועם קושי נפשי, אין תרחיש אחר מבחינתי.
אך זה לא עוצר את החששות ביחד עם ההתרגשות.
אני רק שמח שההתרגשות כעת גוברת על החשש.
יהיה טוב, יהיה שמח, יהיה מסע מרתק.
עוד פחות מ-27 שעות אנחנו יוצאים.