פרולוג

סובב מכתש רמון היווה אצלי נקודה משמעותית בציר זמן החיים שלי.

אני לא יודע לשים את האצבע במדויק מדוע מאורע זה קיבל משמעות כזו חזקה,
אך הוא כזה.
אנסה לעבד את זה מעט ואולי לנסות להבין מדוע זה ככה.

לפני כן, בינואר 2022 יצאנו חבורה מצומצמת של רצי שטח מנוסים וחזקים,
לסיבוב מאתגר במדבר.
סובב מכתש רמון.

130 קילומטרים מעגליים שעושים לופ כמעט סביב כל המכתש.
רוב המטיילים יעשו אותו סביב השמונה ימים, המטיילים מחפשי האתגר יעשו
בחמישה ימים ורצי השטח הנועזים ילכו על השלושה.
אנחנו עשינו ביומיים.

מכתש רמון והאזור, מכיל הרבה מאוד שבילים, אופציות שונות ומגוונות לטיולים,
נחלים, ואדיות, הרים, תצפיות, גבים וכל מה שיש למדבר להציע.
בשיטוט קצר באינטרנט, מצאתי שנדב טאובה, פקח מכתש רמון ותושב
מצפה רמון, יזם בשנת 2010 את השביל "סובב מכתש רמון" שמוכר בימנו.
בשנת 2016 סומן המסלול המלא של סובב זה.
למעשה מה שעשה נדב, הוא חיבור של הרבה מאוד שבילים, לידי מסלול
מעגלי אחד ארוך מאוד.

בישראל יש לנו כמה שבילים ארוכים מוכרים, מטויילים ואהובים מאוד.

כמובן השביל הכי ארוך והכי מוכר הוא שביל ישראל.
מצפון הארץ ועד לדרומה באילת, עם שינויים אחת לכמה זמן ותוספות מרחק
וכעת עומד על סביב ה-1100 ק"מ.

בעוד, שביל ישראל הוא ארוך מאוד ודורש התנהלות מורכבת מאוד וזמן רב,
שאר השבילים קצרים יחסית וניתן לצעוד אותם במספר ימים בודדים ולכן
הם הפכו למקובלים ומטויילים מאוד בקרב מטיילי ישראל.

שביל ים אל ים, מחוף אכזיב בצידה המערבי של ישראל, אל ימת כנרת בצידה המזרחי
של ישראל ולמעשה חוצה את כל החלק הצפוני של מדינת ישראל מצד אחד לשני.
שביל זה הוא כ-75 ק"מ.

שביל הגולן, מהחרמון המושלג בצפון ישראל, אל מצוקי האון הצופים לכנרת
וחוצה את הגולן המזרחי של ישראל.
שביל זה הוא כ – 120 ק"מ.

שביל ישו, מסע בעקבות מסעו של ישו, מהעיר נצרת אל כפר נחום על מי הכנרת.
שביל זה הוא כ- 65 ק"מ.

שביל רמות מנשה, ממושב עופר לרמת השופט, שביל פחות מפורסם.
שביל זה הוא כ- 65 ק"מ.

ואת שביל סובב מכתש רמון שלנו.

את שביל ים אל ים עשינו פעמיים בריצה במסגרת קוקו לאורך יום תנועה אחד.
שביל הגולן ביומיים תנועה.
שביל ישו לאורך יום אחד.
וכעת סובב מכתש רמון ביומיים.

אפריל 2021
הסיפור שלנו מתחיל כמעט שנה אחורה.
באפריל 2021, סיימנו שלושה חלוצים את האתגר הגדול שנעשה בישראל.
ריצת 200 קילומטרים רציפה על שביל ישראל עם כמעט 6000 מטר טיפוס
לגובה.

האתגר הזה הגיע אחרי תקופת אימונים ארוכה ומתישה.
האתגר עצמו היה אתגר שגבה מאיתנו אנרגיות עם ערות מעל 60 שעות ברציפות.

בסיום האתגר הזה, לקחתי פגרה אקטיבית שרשמתי עליה בעבר פה.

המשכתי להיות פעיל כמעט מידי יום, הוספתי עוד ענפי ספורט ותחביבים
שהצטרפו לריצה שקיבלה הרבה פחות נפח שבועי.
היה ברור לכולם ולי שזה זמן שאול.
ידעתי שהאתגר הגדול הבא מעבר לפינה, עוד רגע אחזור לאימונים האינטנסיביים,
ידעתי אך כעת לא רציתי.
הייתי בשיא, למה לעצור כעת.

הקורונה משתוללת ללא סרן ומאפשרת לי ולכל העולם, קצת יותר גמישות
בניהול היום שלנו.
במקרה שלי זה לטייל הרבה יותר.
אני לא רץ מעט, אך כל ריצה שלי היא טיול, אני נמצא המון בטבע.
המסלולים לא בהכרח קצרים או קלים, יש הרבה מה לטפס, הרבה מרחק
לרוץ, אך כל זה מבחירת טבע מהנה וכיפית, אני מטייל, פשוט בריצה,
ככה מספיקים יותר.

דצמבר 2021

לפעמים הדרך לצאת ממצב מסוים, הוא אירוע לא צפוי.
אחד כזה שלא תכננת או חשבת, אחד שבא וטורף את הקלפים.
אצלי זה נקרא תומר וניר.

תמיד הייתה לי חולשה לאתגרים, חולשה לדברים חדשים,
לדברים מעניינים, דברים שטרם נעשו, לבילוי עם החבר'ה.
אז שמעתי על האתגר שתומר בנה לנו.

ריצת שביל קו שתי העוג'ות.
מעוג'ה אל תחתא לאריאל 50 ק"מ והחלק השני שלו 50 ק"מ נוספים
מאריאל ועד ירקון – תל אביב.
רשמתי על שביל זה בעבר פה. קו שתי העוגו'ת היה קו ההגנה הבריטי
במלחמה ששררה בארץ ישראל דאז.

להרבה מהקוראים או מהמכרים שלי, כאלו שלא נמצאים בעולם
רצי האולטרה מרתון, חמישים קילומטרים נשמע מופרך,
בטח שבריצת שטח עם הרבה מאוד טיפוס ולא ריצת כביש שטוחה.
אלו שכן נמצאים בעולם האולטרה, חמישים נחשב כמשהו לא גדול מידי,
מרחק "פתיחה" לעולם האולטרה.
למרות שפה יש לא פחות מ-2000 מטר טיפוס לגובה, מרחק לא מועט כלל.

בשבילי זה היה לחזור לאימונים.
אני כבר מספר חודשים לא מבוטל לא עובר את העשרים וקצת קילומטרים בריצה.
בעבודה קשה והמון שעות על הרגליים, הגעתי לסיטואציה שאני יכול לצאת
לכזו ריצה בהתראה של שעה, אך זה לא הופך את זה לקל או לפחות מלחיץ.
והפעם נלחצתי.

למרות התנגדותי הראשונה, ידעתי שזה משהו שאני רוצה ומשהו שאני אצא אליו.
זהו שביל שטרם נעשה בישראל, זוהי הזדמנות פז שכן לא יצא לי הזדמנות אחרת
לעשותו, בטח לא עם החיבור אנשים הללו והתיאום הביטחוני המורכב שתומר ארגן.

ינואר 2022 היה התאריך שקבענו.
החלטתי עם עצמי פשוט להגיע. בלי אימונים קיצוניים, בלי הכנות מיוחדות מעבר
למה שאני עובר בשגרה, בלי שינוי הדרך, רק לבוא ולהתמודד עם התוצאות.

אני צוחק עם החברים לדרך וקורה לקטעים הקשים באולטרה : "מצב הישרדות"
זה המצב שהכל נשבר, הכל נגמר, אתה רק רוצה לסיים, לשבת לנוח ולא לקום,
להפסיק, המצב שאתה מנסה להבין מדוע אתה עושה את מה שאתה עושה.

שם, שם נגמר לך הכוחות ואתה חייב לגייס משאבים יש מאין.
שם אני עושה מה שעשיתי בצבא, נכנסתי למצב הישרדות.
לא ככה לימדו אותנו, או ככה דרשו מאיתנו, פשוט הביאו אותנו למצב הזה
ונתנו לנו להתמודד.
הדרך שלי הייתה להיכנס לאותו "המצב" ולהמשיך ולא משנה מה.
אני אעמוד במשימה, כמעט, בכל מחיר.

פה אני רחוק כמעט שני עשורים מאז המדים הירוקים כמשרת חובה
ומספר חודשים ממשרת מילואים פעיל.
פה אני אזרח חופשי, בעל בחירה חופשית שפועל, לרוב, על פי השכל הישר
ולא על פי מחויבות או גחמות מפקד.
ועדיין זה הכלי הכי אפקטיבי וחזק אצלי, מצב הישרדות.
עם כלי זה אני בלתי מנוצח, עם כלי זה אני יכול לצאת לאתגר
שכזה בלי להיכנס למרה שחורה או אימונים אינטנסיביים, עם כלי כזה
אני יכול להשתמש במה שבניתי במשך כל כך הרבה שנים במימד הספורטיבי
ולקשור נעליים ולצאת למסע מורכב שכזה.

בשל עובדה זו החלטתי, עסקים כרגיל.
אני ממשיך לטייל בריצה ומגיע לאתגר הזה ומתמודד עם תוצאותיו.

זה היה בוקר רגיל.
השעון צלצל ב – 02:30 לפנות בוקר, או אמצע הלילה, תלוי איך אתם מסתכלים
על זה. לא שעה חריגה לרצי קוקו, לפחות לא כאלו שרוצים לצאת לריצה ארוכה
במדבר ולהספיק לחזור בשעת בוקר מאוחרת לפני הצהריים הבייתה.

הפעם אנחנו במכתש הקטן.
מסלול מעגלי שחוצה את המכתש בנחל חצרה, יוצא משער אשמדאי,
רץ על נחל צין והגבים המטורפים שבו ועולה באחד הנחלים המדהימים
שיש לנו במדבר, נחל עקרבים, הלונה פארק של המטיילים.

לא יודע למה, באמת שלא יודע, אך סיימתי את העלייה המאסיבית בנחל,
כשני קילומטרים על הרמה לפני הרכב ופשוט מחאתי כפיים.
חיוך גדול מרוח על הפנים, אושר ענק בבית החזה שמרגיש שהולך להתפוצץ
ומחיאות כפיים, רק אני וההרים.

שם ידעתי.
אני בשיא!
אני אעמוד בכל אתגר, אני מוכן לצאת לדרך, תנו לי אתגר ואני מוכן.
כעת ליבי שלם, אני רוצה כבר לצאת לקו שתי העוג'ות.
אני מוכן.

כנראה שריצה זה הרבה פסיכולוגי כמו שזה הרבה כושר.

אי שם אמצע שנת 2021

מורן וכמה רצות שטח מעולות, מתארגנות לרוץ את שביל סובב
מכתש רמון.
"סובבת" מכתש רמון זה נקרא.
עם שינויים ותוספות הן עומדות לרוץ כ- 140 ק"מ במשך שלושה ימי תנועה.

מצידו האחד, זה שביל שידעתי שאני ארצה לסמן עליו וי מתישהו.
אני רוצה לנסות להגיע לכל השבילים בארץ וזה אחד שאצטרך לעשות.
אך מצידו השני, שלושה ימי נטו וארבעה ברוטו, קצת גדול עלי לוגיסטית.
מה גם, סיימתי ריצה קשוחה של מאתיים קילומטרים לפני כמה חודשים
ואין מה לדבר על אולטרה נוסף כרגע.

לפעמים הדרך לצאת ממצב מסוים, הוא אירוע לא צפוי.
אחד כזה שלא תכננת או חשבת, אחד שבא וטורף את הקלפים.
הפעם זה היה ניר.

"בוא נעשה את הסובב, אבל ביומיים"
את ההתנגדות הנחרצת שלי נימקתי בעיקר באתגר הגדול של הדבר הזה,
אך בעיקר חששתי.
חששתי להתחייב לכזה מרחק כשאני עוד מרגיש את ה-200 קילומטרים שלנו
מהדהדים לי בראש.
חששתי מהקושי שיהיה בלרוץ 60 קילומטרים ביום, יום אחרי יום,
בתוואי טכני ומאתגר כמו המכתש.

גם כאן, גם בלי לדעת או להסכים עם זה, ידעתי שזה יקרה.
אני סתם נעמד על הרגליים האחוריות כרגע, זה חסר סיכוי.

החבר'ה ייצאו לאתגר הזה, אני לא באמת אשאר בבית ואסתכל עליהם.
זאת הזדמנות שלא תחזור.
ככה הוחלט על שני אתגרי אולטרה מרתון ענקיים בהפרש של שבועיים.
כי אם לא מספיק האתגר בפני עצמו, נחבר לו עוד אתגר צמוד להוספת
האתגר.

אבל אני בשיא, סיימתי את המכתש הקטן ומחאתי לעצמי כפיים.

ינואר 2022

בליל חמישי הגענו מספר רכבים למצפה רמון.
מסתבר שמציאת מקום לינה במכתש רמון, בעונה לא מיוחדת, היא
אתגר לא פחות קשה מלרוץ אולטרה.
בצורה לא ברורה לי, מצפה רמון מפוצץ מטיילים.
מקומות הלינה עמוסים, מקומות המאכל הבודדים שיש, מלאים עד אפס מקום.

אנחנו ישנים בדירה נחמדה עם הרבה אוכל שרכשנו מבעוד מועד מסודר
בשקיות שישמש אותנו לאורך הריצה.

יש לנו צוות חפ"ק מאורגן ומסודר.
הצוות ילווה אותנו במשך יומיים מלאים.
יפגוש אותנו על הציר בכמה נקודות ויתמוך בנו, ייתן לנו את השקט הנפשי ואת
הציוד והמזון הנדרש על מנת לתת לנו להתמודד נטו עם אתגר הריצה ולא עם שום
דבר אחר.

אנחנו כתשעה רצים ומלווים בדירה, מפלס ההתרגשות באחוזון גבוה בקרב כל הנוכחים.
היציאה לפאב המקומי רק מעירה אותנו יותר וגם האווירה בדירה לא משדרת שינה
מוקדמת כנדרש.
לאחר שיחות חולין, שיתוף התרגשויות וכדומה, אנחנו מכריחים את עצמו ללכת לישון.
השכמה מוקדמת למחרת ואתגר גדול לפנינו.
הולכים לעשות משהו שטרם נעשה.

 

בוקר יום שישי 04:15 – יום ראשון למסע

שרשרת רצים עסוקים במנהלות הבוקר.
כל אחד והטקס שלו, בשקט ובריכוז הנדרש, עם השגרה אליה הוא רגיל לפני
מסעות ארוכים.
יש לנו נסיעה של מחצית השעה אל עבר הזינוק להיום, בור חמת.

לאחר נסיעה צפופה ברכב, אנחנו יורדים למינוס שתי מעלות ושכבת קרח
המכסה את הקרקע, קר.
זה קור לא משבית, אך זהו קור שאתה רק רוצה להתחיל לנוע.

לא יודע אם זה מרגיש טוב רק בשבילי או זה משותף לכל רצי השטח,
אך אנו מתחילים בעלייה לכיוון שפת המכתש.
תמיד להתחיל בעליה גורם לך להתחמם מהר, כך אתה לא צריך להתלבש
עם הרבה שכבות, אלא רק להתמודד עם קור למשך שני הקילומטרים הראשונים
עד שהדופק שלך נכנס לפעולה ומתחיל לחמם אותך.
אחרי כמה קילומטרים אתה זוכר רק במעומעם שהיה קר בבוקר,
כרגע זה מרגיש כל כך רחוק ממך.

 

תיאור מסלול

חילקנו את המסלול לשניים, בור חמת עד לחניון נקרות -עין ילק.
וביום השני מחניון נקרות ועד לבור חמת, עם כיוון השעון.

ישנם הרבה משתנים לקחת בחשבון שאתה מתכנן ריצה ארוכה שכזו
בתוואי טכני ומאתגר שכזה, בטופוגרפיה מדברית צחיחה עם גישה מוגבלת
לכלי רכב.

אחרי הרבה מחשבה, לבטים וחקירות, הוחלט על מקטעים אלו.
היינו צריכים לראות איזה מרחק אנחנו רוצים ומסוגלים לרוץ.
לחשוב שככל שהמרחק והזמן עוברים, הקושי עולה, זה פקטור חשוב מאוד.
יש לנו עליות וטיפוסים. לאיזה כיוון כדאי להסתובב.
לאן יכול להגיע הרכב ואיזה סוג רכב, פרטי או הנעה 4*4.
שעת זינוק ושעת סיום עם דגש על האור, אסור ואנחנו לא רוצים לנוע בחושך.
זה גם לא מהנה, לא מאושר על ידי שמורות הטבע אך בעיקר מאבדים את הנוף.

המקטע הראשון של בור חמת לנקרות, מפתיע בקלילותו.
בתחילה רצים בשביל רחב במקביל למכתש.
יש יגידו מקטע משעמם שכן רצים בין מצפה רמון העירונית למכתש, ללא התקרבות
לצלע המכתש או הנוף שבו.
דבר זה מתחלף במהרה לנוף המכתש המרשים.
כעת משחקים מחבואים עם תצפית המכתש. מידי פעם צופים ומידי פעם נכנסים פנימה
לכיוון מצפה רמון.
בכל פעם שנחשפים למכתש, כולם עוצרים לספוג ולצלם, הנוף מרשים מידי להישאר אדישים,
למרות שאחרי כמה פעמים, אתה נעשה קהה חושים לכך.

עד מעלה מחמל, שלמעשה הוא בירידה לכיוון שלנו, המסלול מאוד נוח ויריץ, אין שום עיכוב,
להפך, אנחנו מקדימים את הלוז.
מעלה מחמל מתחיל להראות ממה המדבר עשוי.
הירידה בו טכנית ותלולה אך בשביל מסודר ולא מאתגר במיוחד.

מרגע של סיום מעלה מחמל, אנחנו חוזרים לריצה רציפה, נוחה ומהירה.
מעלה מחמל מסיים במפגש שלו עם המכתש וכעת נותר לנו לחצות את המכתש
עד לצידו השני בריצה ארוכה ולסירוגין משמימה.

ה"סובב" מכתש למעשה מוותר על הפאה המערבית, חוצה את המכתש ועולה
לרכס הדרומי בצידו השני.
סוגר מעגל אך מוריד מעט מהצד.

מקטע זה ארוך עם שבילים מאוד נוחים לריצה והנוף לא משתנה.
יש לנו את רכב הליווי במחצית הדרך שקצת שובר לנו את המונוטוניות
של חלק זה עד למעלה היפה בהר ארדון.

רגע לפני מעלה מחמל אני מזהה סינגל שעולה החוצה מהציר,
סינגל שעולה לכיוון תצפית המכתש ובדיעבד זהו ציר שמעבירים
בו צינור רחב עם תהום חדה.
אני מגיע לקצה דרך לא עבירה, תהום לפני והמכתש פרוש לרגלי.
מעלה מחמל מתחתי אך חמישי מטר מטה, לא באמת עביר, כל החבר'ה
מטה רצים ומתרחקים, אני אחרון על הציר.

אני נשאר כמה דקות לספוג את האווירה, החופש והמרחבים,
עובר בדרך בעתיקות שליד וחוזר לדרך ממנה באתי, הקיצור
שתכננתי לעשות לא צלח, רק הארכתי.

אני כעת באמצע המכתש, לבד, מתקדם בריצה והליכה לסירוגין.
הכל דממה למעט רעש ציפורים.
אני מתקדם ורק חושב לעצמי כמה מוזר לשמוע ציפורים באמצע שום מקום,
ללא שום עץ סביב.
אני עוצר ונעמד במקום, מסתכל לשמיים ומקשיב.
אני לא רוצה לרוץ כעת, אני רוצה לעבור להליכה, אני עם עצמי והמחשבות.
דקות ארוכות אני צועד ככה, לא ממהר, נהנה מהרגע, רגע לפני שאצטרך
לחזור למרוץ החיים, לריצה כי מחכים לי בהמשך.
אני מתענג על רגעים אלו לפני שחוזר לרוץ בקצב מהיר כדי להגיע לתחנה הבאה.

הר ארדון נישא ל- 722 מטר מעל פני הקרקע, הר בולט ומרשים עם תצפית
מרהיבה של כמעט 360 על כל המכתש.
העלייה אליו לא מאתגרת מידי ודי קלילה יחסית להר באמצע מכתש שטוח.
העלייה היא לשם ירידה בצידו השני והמשך הדרך לכיוון פרסת נקרות.

הדרך מתקדמת מהר.
אנחנו מרגישים טוב ומתקדמים בקצב מהיר למרות שיש מאחורינו למעלה
מחמישים קילומטרים של ריצה.

אנחנו נכנסים לפרסת נקרות, המקטע הכמעט אחרון שלנו לפני סוף היום.
מעבר נקיקי מרשים מאוד, מפותל בין קירות גבס לבנות וגבוהות.
אתה רק יכול לדמיין את עוצמת המים הזורמת פה כדי ליצור את הפלא הזה
שנקרא טבע.
הקרקע היא אדמת חול זיף זיף שגורמת לך לשקוע בכל צעד, אך דבר זה
לא מעכב אותו יתר על המידה ואנחנו מריחים את הסוף.

אני, ניר וטל מקובצים בקילומטרים האחרונים, שאר הרצים מפוזרים לאורך
הדרך כמו שקורה תמיד במסעות ארוכים מסוג שכזה.
אנחנו מגיעים לסוף פרסת נקרות ולמפגש המיוחל עם הרכב.
השמש שקעה ואנחנו נמצאים על סף החושך, ממש רגע לפני שצריך להדליק
פנסים.

מקטע הסיום של היום הראשון הוא על גב ילק, גב יפייפה שנמצא ממש כמה מטרים
ליד הכביש, בנינו על מקלחת סיום שם, למרות שהיה ברור לכולנו שזה לא יקרה.
אנחנו בינואר במדבר, שעת ערב מוקדמת, קר בחוץ והמים קפואים ברמה קיצונית.

אני הגעתי מבעוד מועד עם מגבת ובגדים להחלפה ברכב, צעידה קצרה עם
כפכפים לגב במטרה להיכנס לטבילת סיום.
הגוף חלש ועייף, אנחנו ערים הרבה שעות ורצנו 60 קילומטרים עם כמעט
2000 מטר טיפוס בתוואי מדברי.
נגיעה קלה במים עם קצות אצבעות היד כדי להרגיש מה מצופה מאיתנו
ואני מבין שטבילה לא תהיי פה היום, היד קופאת באותו הרגע שהיא נרטבת,
אני לא נכנס לשום מקור מים שלא פעל בו הדוד כרגע.
קר לנו.

 

יום שני למסע – נחל נקרות לבור חמת.

 בכל פעם אנחנו לומדים משהו חדש והיום למדתי קצת על משברים,
התמודדות ולחימה חזרה.

25 קילומטרים מהסוף האגן מציק לי.
יש לי כאב חד בצד האגן, שריר שקר כלשהו של רצי אולטרה.
זה חלק מהמשחק בריצות ארוכות.
כעת הוא נותן לי גיצ'ים אחת לכמה זמן שגורם לי להתקפל.
אנחנו אחרי מקטע מאוד ארוך מבחינת שעות ותוואי שקשה מאוד לרוץ בו,
ההליכה איטית וכואבת לי.

לראשונה אני חושב על פרישה, משחק עם הרעיון במוחי.
נשארו לי עוד 20 ק"מ ואני לא יודע איך אמשיך ככה.
כל כמה דקות אני חוטף חשמל לאגן ואני מתקפל וצולע כמה דקות.

אני מדדה מאחור ומשחרר את ניר וטל לפתוח פער מלפני.
יש לי עוד שבעה קילומטרים לתחנה הבאה, אני כבר מת להגיע לשם.

האם שם אני פורש ולא מסיים את האתגר הזה?
12 ק"מ מהסוף ואני אפרוש?
אני אפעם לא פורש.

מצד שני לא ממשיכים בכל מחיר ובטח לא במחיר הבריאות.

אני לוקח 2 כדורי מלח וכדור מגנזיום לראשונה.
אפעם לא לקחתי כדורים מהסוג הזה, אך הפעם אני מוכן לקחת הכל,
רק שייקחו ממני את הכאב המעצבן הזה.

קצת לפני התחנה האחרונה אנחנו מגיעים למקטע יריץ ואני מצליח קצת להתקדם יותר במהירות.
כשהאזור חם אני פחות מקבל מכות חשמל, אני מנסה לא לעצור עד כמה שאפשר
ואפילו ללחוץ על הגז כמה שיותר רק כדי להגיע לתחנה כבר.

מידי כמה דקות מהירות אני חוטף עוד חשמל וגורם לי לקפוץ לאוויר שנראה
מאוד מוזר מהצד למי שלא יודע.
צועד וממשיך לרוץ מהר, ככה מתקדם בקילומטרים הבאים.
תומר קצת מלפני פותח לנו ציר, ניר לצידי רענן ומשתדל לשמור על הקצב שלי
שהוא קצב לא אחיד ומוזר, וטל קצת מאחורינו, כבר הבין שהוא ידביק אותנו
אם הוא ירוץ בקצב אחיד ולא כמוני בספרינט מהיר ואז הליכה וחוזר חלילה.

אני רואה את התחנה האחרונה מרחוק.
רון הרים שם, שוב, תחנה מדוגמת ברמת אחרת עם צלייה, כסאות, שולחן מכל טוב,
קפה ומרקים חמים וחיוך מזמין.
למרות כל זאת אני במצב רוח מבואס, אני כבר מת לשבת על הכיסא
ולעשות חישובים לגבי המשך הדרך.

בתחנה החוליה הקדמית של רון השני, שלומי ורונן, הם דיוק מתארגנים ליציאה.
אני מגיע לתחנה ומיד מעיף את הוסט מעלי בהנפה מהירה, תולה אותו על דלת הג'יפ הקרוב
ומתרסק לכיסא הפנוי הראשון.
עכשיו, עם הרגיעה, האנשים השמחים שדואגים לנו, אני מרשה לעצמי להירגע, לחייך
ולהיות אופטימי.

רון שעובד כאח בבית החולים נותן לי משכך כאבים.
אני מעולם לא לקחתי כאלו והאמת שאני קצת בלחץ.
עם רגישויות כאלו ואחרות אני מברר עמו מה מותר ומה אסור לי לקחת.
אני קלולס בדברים הללו. אשתי מומחית בזה ויודעת טוב ממני, אך כעת
אני מרגיש אבוד וערום בלעדיה.

אני מנסה לעשות מתיחות וזוויות שונות באגן בניסיון נואש לשפר את המצב.
מנסה עד שברגע אחד נמאס לי, קמתי במהירות, אמרתי לכולם שלום ולחצתי על הגז.

התנדפתי במהירות מהתחנה, ניר וטל עוד היו באמצע הביס.
בכל התחנות חיכינו אחד לשני ואז יצאנו, הפעם לא היה לי סבלנות,
רק רציתי לסיים, וידעתי שעוד כמה דקות הם ישיגו אותי.

טעיתי, הם לא השיגו.

אני חושב שזאת הייתה הריצה הכי מהירה שלי במדבר.
הצלחתי להדביק את הראשונים שיצאו מהתחנה כמה דקות לפנינו
ולברוח מניר וטל שלקח להם רגע לזנק אחרי.
הכדורים השפיעו לטובה.

אני לא מרגיש את האגן ואני לוחץ.
אני רץ מהר.
אני רואה באופק את שלישיית שלומי, רון, רונן ואני אומר לעצמי
שאני חייב להדביק אותם.
הם רצים מהר וזה לא קל אבל אני רץ מהר יותר, הרבה מעבר לרגיל שלי,
הרבה מעבר למה שמומלץ בריצה ארוכה שכזו.
אך ידעתי שזה הסוף, 12 קילומטרים אחרונים, בואו נסיים עם זה.

הגעתי אליהם.
זה היה לי מאתגר וקשה מבחינת הקצב, אך הייתי בשיא.
רצתי איתם כמה דקות והמרחק לסיום מתקרב ובא.

רצתי עם ניר וטל את כל המסלול ביחד, זה לא הזמן להשאיר אותם
מאחור ולסיים בלעדיהם, זה ישאיר לי טעם מר, התחלנו ביחד ונסיים ביחד.

ישבתי על סלע בשביל והתחלתי לערוך תמונות בפלאפון, מקצר זמנים
וממתין להם.
באופן מפתיע לקח להם להגיע זמן רב ממה שציפיתי,
רצתי באמת מהר כנראה.

את המקטע האחרון אנחנו עושים ביחד.

אם יש מקטע שמרגיש מיותר זה המקטע הזה.
שביל לא מיוחד, עם הרבה קטעי בלבול שהשביל נעלם לנו.
השביל לא מסומן פה טוב ואנחנו מאבדים אותו לסירוגין.
אנחנו מנווטים לפי המסלול בשעון, אך במציאות בשטח התוואי
לא ברור ולא נוח להתקדמות.
הרבה מאוד סלעים מחודדים במקום שאין בו שביל גורם לנו ללכת
לסירוגין.
זה וזה שאנחנו אחרי 110 קילומטרים במדבר.

אנחנו מגיעים לכביש.
118 קילומטרים מאחורינו ועוד שניים לסיום.
המקטע האחרון זה שביל עפר רחב שנמצא מקביל לכביש.
אנחנו מוותרים על העניין ועוברים פשוט לכביש.

תומר ואיילת מגיעים ברכב אלינו.
רוצים טרמפ? הם שואלים, אני, טל וניר מסתכלים אחד על השני,
אנחנו מתלבטים.
זה מקטע אחרון, שני קילומטרים סך הכל וזה כביש,
הרי זה מקטע מאוד מיותר, מה הטעם להמשיך ללכת אותו כשיש
ברירה והרכב פה יכול להקפיץ אותנו?

משהו בחוסר סגירת מעגל הזה דופק לנו את המוח.
הרי זה לא מרוץ רשמי עם חוקים, עם שער סיום והגדרה של סיום או לא,
הרי אם נעלה לרכב ונסע את השני קילומטרים האחרונים האלו זה לא יחשב
שרצנו את כל סובב מכתש רמון?
הרי זה קשקוש.
אבל משהו בצבא, בעולם הריצה, או סתם המוח שלנו, לא נותן לנו לעשות את זה.

התחלנו ולכן נסיים.
אנחנו מוותרים על הרכב, שניים אחרונים ומיותרים בהחלט אבל אנחנו נסיים.

ניר נפרד מאיתנו ונעלם כמו הרוח במהירות למתחם הסיום,
אני וטל מחליטים פשוט לצעוד את המרחק הזה, לא ראינו תועלת
בלרוץ את זה, אנחנו בסוף, בוא נצעד את הסוף, נקשקש ונספוג את
סיום האתגר הזה.
היום השני אתגר אותנו, הרווחנו את צעידת השחרור הזו.

הקור בסיום מקפיא אותנו.
אנחנו בבור חמת וקר.
הגוף חלש והמזג אוויר קר מהרגיל, זה שילוב שגורם לנו להתלבש מהר
ועדיין לקפוא.

הרכבים מחכים מונעים וחמים אך אנחנו עושים סיבוב קצר לבור חמת.
הולכים לראות מה זה, טרם היינו שם.
אנחנו מרשים לעצמנו להוריד וסטים ולצעוד לבור חמת היפה ללא ציוד עלינו.

הנסיעה חזרה למרכז מרגישה ארוכה והגוף סובל לשבת מעל לשעתיים
אחרי ריצה שכזו.

 

אפילוג

הגיע הזמן לסגור את הגולל על פרק שלכאורה היה קטן, אך מבחינתי
היה משמעותי בסיפור חיי.

סובב מכתש רמון הגיע בנקודה שבה הייתי בתקופת ירידה באימונים.
לא משהו שלילי, אלא להפך.
הייתי על אדי סיום ה – 200 קילומטר מאפריל האחרון ונהניתי לגוון
בספורט ובפעילויות שלי.
דווקא רגע לפני הסובב פרחתי, הרגשתי שאני בשיא שלי למרות
שלא התאמנתי כראוי לדבר.

הסובב הביא איתו אנרגיות ותחושת הישג נכרת מאוד שסחפה
אותי באושר ונתנה לי את הסיפוק של סיום משהו גדול נוסף,
דבר אותו אני מרגיש צורך לבצע מידי כמה זמן.

כעת הריצת מאתיים קילומטר שלנו נראית כמו זיכרון רחוק,
כעת הסובב בראשי ובזיכרונותיי עד שארים את הדבר הענק הבא.

כעת אני פנוי פיזית ובעיקר נפשית לקראת הקיץ ולפעילויות הים
אליהם אני כל כך מתגעגע.

הסובב גם לימד אותי דבר או שניים שמזמן לא למדתי.
הוא פרץ אצלי מחסום נוסף שלא היה מאז הפעם הראשונה
שסיימתי מאה קילומטרים ריצת שטח בסובב עמק.
הוא לימד אותי שלא משנה מה אציב מולי, ברגע שאני אחליט
שאני לוקח את המשימה עלי, אני אסיים אותה בכל מחיר
ולרוב המחיר הפיזי לא יהיה גדול מידי.
שאין משהו שגדול עלי, יש רק התארגנות גדולה יותר.
אני רק צריך להשלים עם המחיר, כי את הביצוע אני אצלח כמו ענק.

 

הסיפור הזה מוקדש בהערכה רבה לכל העוסקים בדבר הזה
שנקרא סובב מכתש רמון.
ניר, רון, תומר, איילת, רון, אליקו.
תודה.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

קוקו שביל הצפון
מסעות מסעות זה דבר מיוחד מאוד.מסעות זה משהו שאתה עובר בדרך.זה משהו שאתה עובר בדרך ויישאר אתך כנראה לעוד הרבה זמן.ישנם מסעות שיישארו אתך לכל החיים. אני לא יודע מה היה הפעם,אני לא יודע כמה לקחו מהמסע הזה,אני לא יודע כמה יישאר להם,אני לא יודע מה הם חוו שם בפנים,אני רק יודע שאני אוהב ואמשיך...
סובב מכתש סיפור
פרולוג סובב מכתש רמון היווה אצלי נקודה משמעותית בציר זמן החיים שלי. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק מדוע מאורע זה קיבל משמעות כזו חזקה, אך הוא כזה. אנסה לעבד את זה מעט ואולי לנסות להבין מדוע זה ככה. לפני כן, בינואר 2022 יצאנו חבורה מצומצמת של רצי שטח מנוסים וחזקים, לסיבוב מאתגר במדבר....
20220110_082528-01_resize_10
למסע הזה יצאתי בחשש. באפריל האחרון סיימנו 200 ק"מ. זה הגיע אחרי תקופת אימונים נרחבת שכללה הרבה שעות על הרגליים והרבה מרחק ומרדף יומיומי סביב היעד של איסוף קילומטראז' בריצה, רק כדי להגיע מוכן כמה שיותר לאתגר הגדול שעשיתי מחיי. התקופה ההיא שהייתה לאורך חצי שנה, גבתה ממני הרבה משאבים נפשיים והבטחתי לעצמי פגרה איכותית...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.