מסעות

מסעות זה דבר מיוחד מאוד.
מסעות זה משהו שאתה עובר בדרך.
זה משהו שאתה עובר בדרך ויישאר אתך כנראה לעוד הרבה זמן.
ישנם מסעות שיישארו אתך לכל החיים.

אני לא יודע מה היה הפעם,
אני לא יודע כמה לקחו מהמסע הזה,
אני לא יודע כמה יישאר להם,
אני לא יודע מה הם חוו שם בפנים,
אני רק יודע שאני אוהב ואמשיך ליצור להם, לנו, לי, מסעות וחוויות.
מסעות שמתחילים בנקודה אחת ומסתיימים בנקודה אחרת, כמו שמסעות
צריכים להיות.

עוד מעט אגיע למספר דו ספרתי של מגה אירועי ריצה בארגון קוקו.

משהו שהתחיל כצמד רצים עם פנס ראש באמצע הלילה במקום שכוח אל,
הפך במהרה למעל 170 רצי שטח מכל הסוגים בכל מקום בארץ.

כבר אין שביל שלא רואים את השיירה שלנו חולפת במהירות, מבלי להבין
שמשהו גדול קורה פה.
כל הסוגים וכל הרמות, אנשים שמחים שבאים לחוות ביחד אתגרים וטבע
מיוחד שלא רואים בכל יום, בטח שלא בתחרויות ריצה שבלוניות.

כאן אין לנו קופסא לצאת ממנה,
למה להגביל את עצמו בתוך קובייה כשיש עולם כזה מטורף ויפה בחוץ.

קוקו שביל הצפון,
היה לנו הרבה צפון בשנים האחרונות מכל הסוגים והמינים.
שביל הגולן, שביל ישו, שביל ים אל ים פעמיים, מסע צפוני (מסלול פרי פיתוח קוקו
חוצה שבילים מטריפים) ועוד.

הפעם יצאנו מהאריה השואג בכפר גלעדי אל עבר חורפש בחיבור כמה מהשבילים
היפים שיש בצפון.
65 קילומטרים רצופים עם כמה מקצים קצרים לאורך הדרך כדי שכולם יוכלו ליהנות
איתנו.

הדרך של קוקו זה המסע, הדרך, החוויה ולא הנקודה הסופית.
הנקודה הסופית היא חולפת מהר, נגיעה וסיימנו.
פה אין מה למהר, פה צריך לדעת לחוות, להסתכל על הנוף, ליהנות ממה שהטבע מציע לנו.
את האתגר אפשר לעשות עם כל הקשיים וההתמודדויות אבל לתבל אותו עם מסע חוויתי ויפה.
למה לחזור על אותו המסלול בכל פעם אם יש לנו כל כך הרבה יופי בארץ.

הפעם בניתי לחבר'ה מסלול מגוון ושונה מהצפוי לאזור זה.
שביל ישראל רץ על רכס רמים בכמעט שיא גובה, אנחנו בחרנו בשביל דרך הנוף
בשני שליש גובה הרכס.
שביל יריץ, סלול לסירוגין שמטפס במתינות מעלה.

התחלה מאתגרת עם נוף מטורף ממזרח של עמק החולה, קריית שמונה והשדות הירוקים.
ההתקדמות היא במגמת עלייה, עלייה שמאתגרת את כל הרצים למרות שזאת רק ההתחלה.

שם בהתחלה, בסוף העלייה המאסיבית הראשונה, פגשנו בהם.
צוות החפ"ק שלנו.


צוות החפק

לפני כשנה יצאנו למסע בן 200 קילומטרים בשביל ישראל.
200 קילומטרים בריצה אחת שהתפרסה על גבי 44 שעות ברציפות ללא שינה,
מעבר למה שנרדמנו תוך כדי תנועה.

באתגרים גדולים מהסוג הזה ובכמות השעות האלו, הגוף לא מתפקד כמו בשגרה.
האתגר הפיזי גדול, המוח מסרב להתמודד וכל המערכת המופלאה הזו שנקראת גוף
האדם, מתחילה לקרוס וזקוקה לעזרה מיידית.

בדיוק כאן נכנס צוות הליווי.

צוות הליווי זה החוליה הכי חשובה בריצות מהסוג הזה.
הריצות המאתגרות, הארוכות והמורכבות.
בריצות שבהן יש גבול לכמות הציוד שאתה יכול לסחוב אתך,
או לכוח הגופני שיש לך להשקיע במנהלות שמעבר לריצה, או בכלל ברצון להתעסק
עם זה כשיש לך אתגר כל כך מאתגר לצלוח.
אתה רוצה ראש נקי ומרוכז נטו בהצלחת האתגר.
בשביל זה נמצא צוות הליווי.

למעשה צוות הליווי לוקח חלק בלתי נפרד מהריצה עצמה ובלעדיו יקום או יכשל האתגר.
זהו דבר חובה וללא פשרות.
זה מעבר לאדם שיעמוד שם וימזוג לך כוס קולה מלאה בסוכר, או שימרח
לך שוקולד מעורבב עם חלווה בטעם משקה איזוטון (מים עם טעם ומלחים).

זה אחד שיחכה לך בתחנה ויהיה כולו שלך, זה אחד שידע מה אתה צריך לפני שאתה תדע,
זה אחד שידע לריב איתך ולהגיד לך מה את צריך למרות שאתה מרגיש שאתה לא צריך את זה לכאורה.
זה אחד שידע מה כדאי לעשות כרגע מבחינת התזונה המנוחה,
זה אחד שידע לתת לך בראש למרות שאתה לא שמח לשמוע את זה,
זה אחד שיודע לתקתק את הדברים בשבילך מבלי שתצטרך להגיד לו או לתפעל אותו.

אך זה אחד גם שיודע לקחת צעד אחורה ולעזוב אותך בשקט אם זה מה שצריך,
שיודע לא להיעלב אם אתה עצבני, מצוברח או לא מכיר תודה,
זה אחד שמבין את המצב הנפשי והגופני שלך ומבין שאתה לא בשיאך כרגע,
שאתה זה לא באמת אתה, אולי.
אחד שיודע לא להתרגש ממך ולעשות את מה שצריך לעשות למרות מחאותיך,
או הקשיים שאתה מעמיד אותם בפניו.

צוות הליווי כשמו כן הוא, צוות.
צוות שצריך לתקשר ביחד ולעבוד ביחד, לתאם ולברר שלא נופל כלום בין הכסאות.
לראות שמה שהיה בתחנה הראשונה ממשיך בתחנה השלישית.
בעיה שעלתה בתחנה הראשונה שלא תעבור לשלישית וכן הלאה.

אך צוות הליווי זה גם הצוות שלוקח פיקוד במפגשים גדולים ומתפעל את
כל הארגון המאסיבי הזה.
הצוות שמחבר הכל, מתקשר בין עצמו ופותר את כל הבעיות שצצות בזמן אמת,
והן צצות, בהחלט צצות.

בהפקה האחרונה יצא שהיה לי ולנו הרצים את אחד מצוותי הליווי הטובים שיו בקוקו.
היו הרבה צוותים ובודדים לאורך השנים, אך מריצה לריצה אנחנו מתייעלים ומשתפרים,
מחדדים ורואים איפה הבעיות ומנסים ללמוד ולהשתפר עוד ועוד.

הפעם היה קרוב למושלם.
הפעם רצתי ללא חשש, ללא שיחות טלפון לכיבוי שריפות מצידי,
ללא בלת"מים מיוחדים, רק אני והריצה.
הייתי פנוי לנסות להנות מהריצה ומהדרך ופחות מודאג מהארגון.
לא שזה נותן לי את השקט בראש, אך זה בהחלט מתקרב לשם.

לראשונה הרגשתי לעיתים לא נחוץ.
ולראשונה זה היה לי כיף.
הייתי אני, הטבע והחברים.

תמי, איילת, מאיה, אלעד, זיו ובתו, לילך, מאיה, קים ושוקי.
הם היו הצוות שלנו, יארבי איזה צוות.
צוות לעניין.


מאחורי הקלעים

חצי שנה אני עובד על המגה אירועים האלו.
הרבה מנהלות, הרבה שינויים, הרבה מתח, הרבה פניות רצים.

אני תמיד מחכה לרגע שזה כבר יגיע.
גם מההתלהבות ומההתרגשות, אך בעיקר משחרור הלחץ.
לתת למוח לנוח ולהרפות, עד שיתחיל לגרד לו שוב לאתגר הבא.

לצערי הגירוד הזה מתחיל עוד לפני שזה הסתיים,
אך אני משתדל לשים אותו על אש נמוכה מאוד ולהתרכז כל כולי
בארגון של הנוכחי.

אין באמת הכרח לעלות צפונה ולישון שם ערב לפני הריצה מעבר להתרגשות
של הארגון והזינוק.
אמנם אנחנו צריכים להיות באוטובוסים בשעה 04:00, שעה מוקדמת לכל הדעות,
אך ניתן גם לצאת מהבית כשעתיים לפני כן ולא בהכרח מאיזור קרוב בצפון.
עם פקקי ימי חמישי צפונה, המשפחה והעבודה, אנחנו לא מגיעים צפונה בשעה מוקדמת
שנותנת את אפקט השינה המרובה שבשבילה שווה שלוש שעות בכבישים.

בשבילי זה נותן לי את הניתוק הזה, את ההפרדה שבין קודש לחול,
את ההפרדה שבין יום חול ליום אירוע, את הזרקור שיום ואירוע כזה זקוק לו.

בעוד שלכל הריצות השבועיות שלנו אני מקפיד לצאת ישירות מהבית בשעת בוקר
מוקדמת, ללא קשר למרחק וזמן הנסיעה הרחוק, פה אני מקפיד לעלות לילה לפני.
לעשות סדר בדברים, לעשות סדר במוח ולבטל מקרים ותגובות שעלולים להיות בזמן הנסיעה
צפונה בבוקר הריצה.

שלוש שעות צפונה בכבישי ישראל, אך הדרך עוברת בצורה נסבלת,
אני בהתרגשות, ציפייה ומתח לקראת מחר.
אני בדרכי לקריית שמונה.
איתי, חבר ואחד מהרצים מארח אותי בביתו הנעים עם חברתו
לארוחת ערב מושקעת ומקום לינה לקראת האתגר של מחר.

זה מדהים אותי שאני נמצא בשעת ערב מאוחרת וחשוכה על כביש 90
שש דקות לפני הגעתי לרחוב של איתי ב- waze ומסביב הכל חושך מצרים.
אני עוד שש דקות בעיר מרכזית, יחסית, בישראל, העיר המרכזית בצפון
ושש דקות לפניה אין שום אור, הכיצד?

אלעד הוא רכז החפ"ק שלנו, הבחור שאחראי על התחנות במאקרו.
התפקיד של אלעד הוא להיות על הציר עם הרכב, לסגור ולפתוח תחנות לפני הצורך,
לראות שלא חסר ציוד או מזון בתחנות, להיות זמין לבלת"מים או חס וחלילה
חילוצים של רצים שנתקעו בבעיה.
הוא אמור לישון איתנו הערב.

לצערי הוא מגיע מאוד מאוחר ושעות השינה שלכאורה הייתי אמור להרוויח
נבלעות בזמן שאנחנו מחכים לו שיגיע.

שלוש וחצי שעות שינה ואני קם למנהלות.


בוקר האירוע

מעולם לא נגמר לי הזמן כמו שהיה לי בבוקר.
אני תמיד קם כמחצית השעה לפני היציאה מהבית.
עם השנים למדתי מה המתכונת שעובדת לי הכי טוב.
סדר מנהלות שעובדות כמו שעון ברוטינה קבועה שעוזרת לי להתקדם
בזמן גם כשאני עייף וקם עם מעט מאוד כוח עד שמתעורר.

הפעם אני קם לצליל רטט הטלפון.
על הקו נהג האוטובוס, שוב.
לא יודע מדוע אבל בשנת 2022 כשהמציאו את אפליקציות הניווט, הנהג
עדיין צריך להתקשר אלי כל כמה דקות ולברר איך ולאן מגיעים.

כאילו גבר, דברנו אתמול כמה פעמים, שלחתי לך נקודה לניווט,
מה תרצה עוד?

זה מגיע אחרי די ודברים שאחד מנהגי האוטובוס חושש להתבלבל
בדרך ורוצה שאחד מאיתנו יחכה לו על הכביש עם רכב והוא יסע אחריו.
בן אדם, אנחנו בשנת 2001?

רצף שאלות מיותרות שלא חידשו לו כלום והנה נגמר לי הזמן שתכננתי
לעצמי כדי להתארגן ברגוע.
כעת אני על ציר קריית שמונה כביש תשעים בלחץ להגיע בזמן לאיסוף האוטובוס.

תמיד החלק הרגיע באירועים האלו, זה האוטובוסים והווידוא האחרון מי הגיע.
לצערי לא כל מי שברשימות מגיע, חלק עברו מקצים, חלק נוסעים ברכב עם חבר
מתחנה אחרת ועוד שלל בעיות ובלתמים.
לך תזכור בקשות של 170 רצים.
באופן מוזר אני זוכר לרוב.

האצלתי סמכויות לרצים שאני מכיר וסומך עליהם שיהיו אחראי אוטובוס במקצה שלהם.
אני מגיע לתחנה שלי ומיד כולם בהתלהבות של היפגשות, חיבוקים, שלום, כיפים ושאר
חיוכים.
אני טרוד באוטובוסים, כל רגע שיחה ממישהו אחר, מי הגיע ומי הלך, מי עלה איפה,
האם אפשר לנסוע או לא.
אני קצת מתבאס שאני לא יכול להיות כמו אחרון הרצים ופשוט לעלות לאוטובוס ולשבת לצחוק
עם החבר'ה, נטול דאגות ופשוט ליהנות מהחוויה.
אני אוכל לנסות, דגש על לנסות, ליהנות כשנעבור את קו הזינוק,
רק שם ועד הגעת הרצים הראשונים לתחנה, אף אחד לא יחפש אותי או יחייג אלי.

אנחנו מגיעים למתחם הזינוק.
האריה השואג בכפר גלעדי.
המון פרצופים מוכרים, כולם שמחים, כולם מתרגשים, הכל שמח.
תמונה ויוצאים.


השביל

בכל מסע בששת השנים האחרונות אני מחפש לגוון.
לחדש לרצים, להפתיע, לשחק עם השבילים ועם הכיוונים, לנסות דברים חדשים,
ללכת על מקומות מוכרים יותר ופחות, להרכיב ולפרק, לשנות ולהיות עם כולם.
לעיתים זה שבילים קיימים כמו הגולן, ישו, ים א לים וכדומה, אך לפעמים,
ואלו הכי מעניינים, זה פרי מוחי הטרוד.
אני רץ עם המוח והעכבר, מחבר שבילים, חוקר נקודות, מחבר אטרקציות מעניינות,
קורא וחוקר על כל פיסה ופיסה, מחפש ושואל, מתייעץ ומחפש ברשתות, פותח
סוגים שונים של אתרי מפות ומידע, צילומי לוויין ותמונות של גולשי אינטרנט בגוגל מפות.

יש אנשים שאוהבים טלוויזיה, יש כאלו לשחק במחשב, יש כאלו באקס בוקס, אבל אני?
אני אוהב לשחק עם המפות.
שם אני מרגיש שכל החושים שלי מתעוררים, שם מתחיל לי ההתלהבות והדופק עולה למרות
שאני נמצא בישיבה מוחלטת.

אני אוהב להוציא לפועל שיגעונות שרצות לי שאני מול המחשב.
חוקר ובודק ומסתקרן עם עצמי האם זה מעניין, האם זה עביר, יריץ, טביל וכל משחקי הלשון למינהם.

יכולתי ללכת על הקלאסי הקל, שביל הגולן.
זה היה מתבקש, הרבה רשמו וביקשו, אבל זה קונבנציונלי מידי בשבילי.
זה אפשר לעשות בכל יום נתון ללא קוקו גם. פה אני רוצה לנסות לתת את הערך המוסף,
לגוון ולחדש להם, מקומות שרוב הרצים לא הכירו, בטח שלא בשביל אחד ארוך שכזה.
מה גם כבר עשינו את שביל הגולן לפני שנתיים, עוד שנה נחזור שוב.

מפתיע אותי כל פעם מחדש איך מקומות שנראים לי טרוויילים, לרצים זה וואו ענק וחדש להם.
אך באותה נשימה אני מבין שלא כולם מטיילים מספיק או קוראים מספיק בנושא ודרך
מיזם קוקו הם מכירים יותר את הארץ, לוקחים את הילדים לשם אחר כך, מפרסמים בפייסבוק
ועוד אנשים נחשפים לכך.
זה מרגיש לי שאת שלי עשיתי.

משהו שהתחיל לפני יותר משלושים שנה עם אבי, הפך למפלצת טבע חברתית, עם המון אנשים
טובים ושמחים שמכירים את הארץ קצת יותר טוב.

תודה אבא.

הפעם בניתי לרצים מסלול מאוד נוח להתקדמות עם נוף מטריף, מגוון בנוף מיוחד ושונה,
עליות וירידות, יבש ורטוב.
המסלול אמנם נוח מבחינת התוואי אך לא קל לריצה שכן הוא שופע עליות ובעיקר בחלקו הראשון.

מהאריה השואג לדרך נוף רכס רמים, הציר שנמצא מתחת לשביל ישראל.
שביל סלול שעולה בעליה מתונה עם נוף עמק החולה המרשים.
נוף זה מלווה אותנו עד לנחל קדש, המקטע הכי טכני שלנו להיום.
שינוי נוף יחסית ליריצות של רוב המסלול.

המסלול עבר ברובו מעל הנחל עצמו אך בלבל את רוב הרצים שכן ציר התנועה
משך בעין ובתנועה כניסה לנחל עצמו ומי שלא עקב במדויק אחרי השעון, הבין טעותו
שנמצא כבר בתוך הנחל.
גם אני הייתי בתוך חלק מהרצים הללו. ככה זה שאתה מקשקש בדרך ולא מקפיד על הציר.

חניון נחל קדש היה נקודת היציאה הראשונה של הרצים, חצי מרתון, 21 קמ טכניים למדי בירידה,
עד שהגיעו לזיו וביתו שהגיעו לתמוך בנו בתחנה.

המקטעים הבאים רצו על קו הרכס עד שהרצים הגיעו לפיק של היום והמסלול, נחל דישון.
הופתעתי לגלות שהרבה מאוד מהרצים לא הכירו את נחל זה ובטח שלא רצו בו בעבר.
הנחל שזורם כעת בעוצמה, הפתיע את רוב הרצים והעלה חיוך על פניהם,
לא זוכר רץ אחד שלא בא לשבח או לדבר על נחל דישון הנפלא.
בחום ששרר בחוץ נחל דישון הגיע בדיוק בזמן, למרות היות טכני מעט וחציית הנחל מספר
רב של פעמים מה שעיכב את רוב הרצים.

אני עוזר בתחנות צוות הליווי ולכן סיימתי את מסעי אחרי שלושים וקצת קילומטראז.
אני כעת בתחנות, מקבל את הרצים ומגיע ישירות לסוף התחנה השלישית בדיוק
לקיפולה לפני שנוסע לתחנה האחרונה בסוף מקצה החמישים קילומטר.

החום הכבד גרם להרבה רצים לא לסיים את המקצה שלהם, כל אחד במקצה שלו.
כמות הרצים שהמשיכו למקצה המלא של ה- 65 ק"מ הצטמצמו משמעותית ועמד על
מספר בודד.

מדורת השבט

תחנה רביעית, התחנה האחרונה.
שם כולם מתנקזים ונפגשים.
רוב רצי מקצה האולטרה מסיימים פה, בין אם הם לא ממשיכים למקצה המלא,
או כאלו שזה המקצה שלהם.
רצים נוספים מגיעים לתחנה הזו עם טרמפים מכל מיני תחנות שונות.
אחד מהרצים יצא למקצה הארוך מהתחנה והתחרט באמצע, לא חש בטוב ויצאנו לאסוף אותו חזרה.
המתנדבים התרכזו לפה, כל שאר התחנות סגורות ובאים לסגור את היום.

כיף גדול לראות את כולם, שמח פה מאוד, רצים עייפים, מלאי סימני מלח מההזעה המוגברת
ביום חם שכזה, רצים שכבר סיימו לרוץ ונחים, רצים שרק הגיעו ומנסים להתקרר,
מתנדבים עייפים מיום ארוך וגם מטיילים שונים בחניון.

אט אט החניון מתרוקן.
רוב הרצים מגיעים, נחים ומתקפלים. המתנדבים עייפים אחרי יום גדוש אורזים את דבריהם.
הרצים האחרונים שממשיכים למקצה המלא בדיוק יצאו.
יש לנו שני רצים אחרונים על הציר שאמורים להגיע לתחנה החמישים, התחנה בה אני נמצא.
אליקו במסעו אל עבר האולטרה הראשון שלו ורייצל שמלווה אותו מנסיונה העשיר.

אני משחרר את המתנדבים ונשאר עם אלעד אחרונים בתחנה מחכים לרצים.
השעה כבר מאוחרת ואנחנו עייפים.
התעוררנו מאוד מוקדם אחרי לילה עם מעט מידי שעות שינה, רצנו בחום, לוגיסטיקה,
הפעלות התעסקויות וכעת רגע לפני ערב אנחנו עייפים.

כדי להעביר את הזמן עד ששני הרצים האחרונים יגיעו, אני ואלעד נוסעים ברכבו לתוך השטח מעט
לשבילים הרחבים שניתן עוד לעבור ברכב פרטי.
צועקים לחלל האוויר, די בטיפשות יש לציין, אליקו, רייצל, הם אמורים להיות קרובים,
אבל מה הסיכוי שנשמע אחד את השני, הם יכולים להיות רחוקים יחסית לקולי.

זמן רב קודם לכן הם אמרו שנשאר להם חמישה קילומטרים לסיום.
ארבעים דקות חשבנו, הם חשבו שאנחנו לא מחכים ולא מיהרו בטבילות בנחל דישון.
כך למעשה הם אחרונים על הציר ואני ואלעד אחרונים בתחנה, מחכים.

רגע לפי התייאשות וחזרה שלנו למתחם התחנה, שומעים אותם ברחוק.
הם עלו מציר ליד, חתכו מקטע אחרון, הם כבר עייפים עם חיוך של אושר.
את ה- 400 מטרים האחרונים הם כבר עושים ברכב איתנו, זה כבר סתם מיותר לסיים בריצה.


זמן שינה

אם יש משהו שהוא עקב אכילס שלי, זה העייפות.
אני מוציא המון אנרגיה ולא נח מספיק עד לרמה שברגע שאני עוצר אני נרדם.
זאת הסיבה שאני פעיל כל כך ולא עוצר, לא להירדם.

כעת אני ברכב בדרך הביתה, אני יודע שאני צריך לעצור בצד ולישון, אני עייף מידי.
לאחר שכמעט ועובר על חוקי התנועה, אני מבין שאין ברירה ואני ישן שנת ישרים
בתחנת דלק הקרובה.

עוד מסע הסתיים.
עוד מסע בתוך שש שנים של עשייה.
המסע הבא כבר על האש ופורסם.
יש המון תוכניות והמון חשקים ודברים שמדליקים אותי.
זה מעייף ומתיש אותי אבל באותה הנשימה מלהיב אותי ומניע אותי קדימה.
יש לי יעדי קוקו בקנה וגם כמה אתגרים מפחידים ברמה האישית,
אך כעת זה זמן טיפה להוריד עומס מהראש ולהשתעמם קצת.
זה אולי יחזיק שבוע.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

קוקו שביל הצפון
מסעות מסעות זה דבר מיוחד מאוד.מסעות זה משהו שאתה עובר בדרך.זה משהו שאתה עובר בדרך ויישאר אתך כנראה לעוד הרבה זמן.ישנם מסעות שיישארו אתך לכל החיים. אני לא יודע מה היה הפעם,אני לא יודע כמה לקחו מהמסע הזה,אני לא יודע כמה יישאר להם,אני לא יודע מה הם חוו שם בפנים,אני רק יודע שאני אוהב ואמשיך...
סובב מכתש סיפור
פרולוג סובב מכתש רמון היווה אצלי נקודה משמעותית בציר זמן החיים שלי. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק מדוע מאורע זה קיבל משמעות כזו חזקה, אך הוא כזה. אנסה לעבד את זה מעט ואולי לנסות להבין מדוע זה ככה. לפני כן, בינואר 2022 יצאנו חבורה מצומצמת של רצי שטח מנוסים וחזקים, לסיבוב מאתגר במדבר....
20220110_082528-01_resize_10
למסע הזה יצאתי בחשש. באפריל האחרון סיימנו 200 ק"מ. זה הגיע אחרי תקופת אימונים נרחבת שכללה הרבה שעות על הרגליים והרבה מרחק ומרדף יומיומי סביב היעד של איסוף קילומטראז' בריצה, רק כדי להגיע מוכן כמה שיותר לאתגר הגדול שעשיתי מחיי. התקופה ההיא שהייתה לאורך חצי שנה, גבתה ממני הרבה משאבים נפשיים והבטחתי לעצמי פגרה איכותית...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.