פרולוג
השבוע השתתפתי שוב בריצה השנתית של מרתון ים המלח.
לשמיעת הפרק בספוטיפי:
הרבה שנים המרוץ הזה קיים ומציע שלל מקצים למרחקים שונים
שרצים על סוללות המלח שסגורות ביום יום ולכבוד המרוץ
פתוחות ומאפשרות בהזדמנות לחוות משהו קצת שונה.
שלל מקצים יש בתחרות הזו מחמישה ק"מ ועד 50 ק"מ
כשהרוב נעשה באדמת הכורכר על סוללות המלח עם חיבורי כביש לסירוגין.
בשנים קודמות עשיתי את מקצי ה-50 ק"מ אך בשנים האחרונות
מאז תחילת המלחמה ולאחר מכן הפציעה שלי במילואים,
הקפדתי להירשם לחצי מרתון שלפעמים מרגיש לי שגם זה
קצת מעל היכולות הזמניות שלי.
בשנים קודמות המסלולים היו יותר בכביש ופחות בשטח אך לשמחתי
בשנים האחרונות זה שונה והמרוץ כמעט בצורה מלאה עובר בסוללות
המלח בריצה שטוחה לחלוטין.
השנה, כמו שנים קודמות הגעתי כאורח של נבחרת סלומון ישראל.
חברת ציוד הריצה והטיולים שנתנה חסות למרוץ הזה והרימו ביחד
הפקה מעולה ומעוררת השראה.
אני חייב לומר את האמת ולהיות כנה.
המסלול הזה רחוק מלהיות הטעם שלי בריצות השטח.
אני איש של הרים גבוהים, נחלים, מקטעי סלעים שמאתגרים
את התנועה בשילוב אטרקציות מעניינות בדרך שאתה מחכה להם
בזמן הריצה, וקצת פחות משהו מונוטוני שרצים 11 ק"מ בקו ישר עם נוף
קבוע, פנייה אחת ואז ישר עד הסוף.
אבל, ויש פה אבל גדול.
זה מרוץ וכמו שאני אוהב לומר על מרוצים גדולים,
זו מסיבת ריצה.
באים המון אנשיםשמחים, אנשים התכוננו וחיכו למסיבה
הזו הרבה זמן.
הם לבשו את הבגדים הטובים שלהם, כולם מחייכים ומתרגשים,
אווירה שמחה וכיפית.
עזבו שרגע אחרי זינוק יש כאלו שבאים לרוץ עד הקצה שלהם
וחלקם מעבר לקצה ולסיים במד"א, אבל לרוב הרצים זה מאורע
שמח, מסיבה של סאחים הכי שמחה שיש.
בגלל העובדה הזו, אין לי ספק שאני שם בכל שנה ובאמת
ממליץ בחום על המאורע הזה.
אתה מגיע, כיף, פוגש חברים, נוף יפה, אווירה שמחה וטובה
מה יכול להיות רע?
הייתה הפקה באמת מושקעת ואדירה ושאפו ענק למארגנים.
אחרי ההקדמה הכללית הזו, בואו אספר לכם מה אני חוויתי שם.
איך המציאות החדשה שלי מאז הפציעה במילואים קצת
התערבבה לי עם המרוץ הזה ואיזה תובנות יצאתי משם.
העין של הטיגריס
שלושה שבועות שלא רצתי.
בכלל, אפילו לא מטר.
שבוע הייתי בסקי ואז כנראה נגזרת של זה
הייתי מסוגר שבועיים בבית לאחר מכן.
מציאות חדשה אחרי הפציעה במילואים כנראה.
יציאות מהבית נהיו לי מעמסה ולא מגיעות לי בקלות.
אני בעיקר רוצה להישאר בבית כל הזמן,
ועד שאני מצליח כן לצאת, זה מגיע עם מחיר נפשי,
ועם רצון חזק שלי לחזור מהר הביתה.
כשאתה נמצא שבוע בחו"ל, לא בבית שלך,
זה דורש ממך משאבים נפשיים והתמודדות בכל רגע
עם הרצון רק לברוח חזרה הביתה וחוסר היכולת לעשות זאת.
צרות של עשירים אני יודע, אבל עדיין צרות.
אז אחרי ששבוע שלם בסקי שהיה לי אמנם כיף,
אך מאתגר בכל כך הרבה רמות, רק חיכיתי לברוח הביתה
לפינה שלי להירגע ולכן שבועיים לקח לי לחשוב על לצאת
מהבית שוב.
האמת אני צריך להגיד תודה למרוץ הזה.
אולי בלי העובדה שנרשמתי למרוץ הזה וציפו ממני להגיע
הייתי נשאר עוד בבית מי יודע לעוד כמה זמן.
נרשמתי לחצי המרתון בניגוד לשנים קודמות.
בעבר בכל מרוץ הייתי נרשם למקצה הכי ארוך.
כל מרתון שיש בישראל עשיתי ותמיד את מקצה המרתון,
זה הרגיש לי מעט ומגוחך לעשות פחות מזה.
אפילו ניהלתי מעקב ספירה כמה מרתונים רשמיים עשיתי.
אתם יודעים, אלו שרצים המון, סופרים את המרתונים הרשמיים
כי את כל ריצות המרתון שהם עושים באימונים אף אחד לא סופר.
כשאתה מתאמן לאולטרה מרתון, אתה עושה באימונים הרבה מידי
מרתונים ככה על הדרך.
אבל בשנים האחרונות, עם המלחמה והעובדה שסימנתי וי
על כל תחרות או אתגר שהיה קיים בישראל, גרם לי להוריד
לחץ והתלהבות לקחת את המקצה הכי ארוך בכל תחרות.
אולי זה הגיל אולי זה השובע, אולי זה שהנפש שלי אוהבת
דברים אחרים בעולם הריצה, לא יודע אבל פתאום לעשות
מרתון "על הדרך" בלי להתאמן ספציפית אליו, נהיה לי כבד,
כי מי יכול להחזיק שגרת אימונים אינטנסיבית במציאות הישראלית
ועוד עם השטויות שאני עושה בריצות שטח שלי.
בכל השנים, בטח בשנים האחרונות, אני רץ המון ובעיקר בשטח.
ריצות הכביש הן אילוץ, אם כי לפעמים בשבתות זה נחמד
לרוץ על קו החוף של ת"א עם כל האנשים השמחים.
למדתי גם שריצות כביש משפרות משמעותית את הכושר
והן חלק בלתי נפרד מריצות השטח, אך יחד עם זאת אני תמיד
אעדיף שטח בכל סיטואציה מול ריצות הכביש.
אחרי שאתה נמצא כל כך הרבה בשטח, לחזור לרוץ ארבע שעות
מונוטוני וקבוע על אספלט זה מאתגר ואתה צריך להחזיר לעצמך
את הכושר הזה.
עם העובדה הזו באתי לים המלח.
מאז הפציעה במילואים לפני כשנה (לא מאמין שעברה כבר שנה)
הכושר שלי צנח, התרסק, או במילה יותר מתאימה לפציעה,
התפוצץ לרסיסים.
דווקא לפני אותו סבב מילואים הייתי בפיק מעולה של כושר
ובאתי לאותו סבב במטרה לנסות לשמור על אותה רמת כושר
כדי לצאת מהסבב שהיה אמור להיות 70 יום, בכושר מספק
לחזור מיד לעשות את השטויות שלי בטבע.
אבל אז קרה מה שקרה ונכנסתי לשיקום שלושה וחצי חודשים
בבית החולים ולא היה מה לדבר על שגרת אימונים או ריצות
ואפילו במעבר לבית זה לא היה מספק.
לפעמים זה נדמה לי שהכושר שלי נשאר אי שם
בתוך הג'יפ השרוף וזה עתידו.
שנה אחרי ואני עדיין לא מתאמן כמו שצריך ומסתפק
במה שאני מצליח.
שלושה שבועות לא רצתי ואמרתי לעצמי שחצי
אולי כן אצליח, מה גם שהכבוד שלי לא נתן לי להירשם
למקצה העשר כי בואו, יש גבול אחרי הכל.
מה שכן חבל שלא ידעתי שיש מקצה 15 שזה
קצת להמתיק את הגלולה שאתה מגיע עד לים המלח
ורץ מעט כל כך ביחס אליך.
אמרתי לעצמי שאני ארוץ רגוע ויהיה מה שיהיה.
הבאתי אוזניות איתי כי ידעתי שכנראה ארוץ לבד
והמוזיקה בריצה נכנסה אחרי הפציעה לחיי, משהו שבעבר
לא היה סיכוי אצלי.
הבעיה הייתה שבחרתי בפלייליסט "קצבי".
ואתם יודעים מה אומרים שהטעות הכי נפוצה במרוצים…
"שפותחים" מהר מידי.
זאת טעות של מתחילים, של מתלהבים, של כאלו שרצים
עם חולצות התחרות, זה משהו שרץ מנוסה או ותיק לא יעשה,
אסור לו לעשות את זה.
אבל אני שמתי באוזניות פלייליסט קצבי, אכלתי אותה.
העין של הטיגריס, הרגשתי רוקי בלבואה לרגע,
דגש על הרגע.
הרגשתי טוב עם עצמי, המוזיקה מעיפה אותי קדימה ביחד
עם התלהבות ההתחלה והכושר שלי מספיק טוב כדי להחזיק
ריצה מהירה בעשרה ק"מ הראשונים, הגוף זוכר.
אבל וואלה, הגוף כמו אדם עם אלצהיימר והוא שוכח לסירוגין
ואז אחרי 13 ק"מ מהירים הבנתי כמה חמור יצאתי.
הגוף לא זוכר כלום
הגוף זוכר, אבל לא מספיק.
אי אפשר לא להתאמן על ריצות רציפות של שעתיים
שבהם אתה רץ ללא הפסקה וללא מעבר להליכה
ובנוסף לזה לא לרוץ שלושה שבועות בכלל וללא כושר
חליפי ואז להגיע לתחרות, לפתוח מהר, לרוץ מהר
ולצפות שהכל יעבור חלק, זה פשוט לא עובד ככה.
כשהרגשתי שנמאס לי ואני חייב לעבור להליכה,
עשיתי את הטריק הכי ישן בספר.
עצרתי לצלם.
כשאתה מצלם אתה עוצר או עובר להליכה
ואתה יכול לתרץ את העובדה שאתה חלש
ולא עומד בקצה בטענה שרק רצית לצלם.
טריק.
אחד הפייסרים (מכתיב קצב) שעבר אותי
אסף אותי אליו, סימן לי להתחיל לרוץ להצטרף אליהם.
התחלתי לרוץ רק מהבושה שאני הולך בצד הדרך.
נפש או גוף, מה קודם למה?
מה לדעתכם משפיע על מה.
האם הגוף קורס לפני הנפש או בלי הנפש הגוף החזק לא יזוז?
אני יודע שאצלי הכושר וקצב התנועה מושפע ישירות מהנפש.
בלי צל של ספק.
אני יודע ומרגיש שכשאני נמצא במקום שמרגש אותי,
שמדליק אותי, מסלול שמעניין אותי, איזו אטרקציה
או תוכנית, או יעד אני רץ מהר אבל כשזה משעמם אותי,
מונוטוני או מייגע, אני חסר אנרגיות ועובר להליכה
ומחכה רק שהמקטע הזה ייגמר.
גם פה זה היה ככה.
אני יכול ללכת מדוכא ומיואש אבל כשהפייסר אמר לי להצטרף,
זינקתי מיד לקצב מהיר והרגליים סחבו, אבל הגוף היה מרוקן,
חסר חשק ואנרגיות.
המרוץ היה מאורגן להפליא, קצת עומס בזינוק כי מקצה
החצי מרתון היה הגדול ביותר, אבל תחנות מדוגמות,
מתחם האקספו וכל הדרך עובדי המרוץ, נהדר.
נהדר אבל זה לא היה היום שלי.
יש ימים כאלו שזה לא היום שלך אבל הפעם זה הרגיש
כאילו זה כבר לא שלי בכלל.
לא היום, אלא מפה והלאה.
האם יתכן והכל נגמר? האם לא נחזור למה שהיה?
המצב עד כדי כך גרוע שאני לא מסוגל להחזיק חצי מרתון?
זה אחד המרוצים היפים בעולם, ים המלח המיוחד שלנו.
אבל בשבילי זה היה מייגע.
הלוך חזור בכמה נקודות, בלי משהו שמתחלף, בלי איזו אטרקציה,
בלי משהו להתכונן או לחכות לו.
מאז הפציעה אני מאבד סבלנות בצורה מהירה מידי.
זה פוגע לי בהמון רבדים בחיים אבל בהקשר הזה אני חייב
מש הו לצפות לו, להתייחס לזה כמו לפעילות צבאית.
לא סתם אני רץ בעיקר בשטח במקומות מיוחדים ומורכבים.
זה מאפשר לי לתכנן כמו מבצע צבאי.
לשבת על המפות, לתכנן את צירי התנועה, לחשוב מקרים ותגובות,
מה יקרה אם לא נוכל לעבור מפה ומה תכנית ב',
מה אמורים לראות ומה אמורים לחפש, יש מטרה ויש יעד,
זה הכי קרוב לי לפעילת צבאית שאני מסוגל לעשות כעת.
וכאן, בים המלח, אני לא צריך לארגן כלום, הכל מאורגן טוב מידי,
אין למה לצפות או אין למה להתכונן, אין מה שלא יעבוד כראוי
חוץ מהחוסר כושר שלי.
המציאות זו לא תכנית כבקשתך
האמת שרציתי שיהיה לי כיף.
ממש חיכיתי לזה.
התרגשתי כמו ילד לפני מסיבה.
הכנתי את הציוד והלבוש, הנעליים וכל מה שצריך.
קמתי באמצע הלילה, נסעתי שעתיים
רק כדי להגיע בארבע בבוקר לים המלח, מספיק זמן לפני הזינוק.
פשוט רציתי שיהיה לי כיף.
אחרי שבועיים שלא יצאתי מהבית והתחושות לא היו טובות,
חיכיתי למרוץ הזה ולעובדה שאני "חייב" להגיע לריצה הזו.
הזדמנות טובה לצאת מהמשבר ולגרור את עצמי מחוץ לבית.
אבל זה פשוט לא עבד.
המסלול המונוטוני, היעדר הכושר וחוסר הריצה בשבועות
האחרונים נתנו את הסימן שלהם וגרמו לנפש שלי לקבוע
את קצב הריצה.
מה שתסכל אותי הכי הרבה זה מה הרגשתי תוך כדי.
מי שרץ יודע, יש ימים ומרוצים שזה לא עובד.
שתכננת משהו וזה פשוט לא מצליח.
זה קורה בעוד תחומי חיים כמו בעבודה או בטיול,
או בכל תחום אחר.
תכננת משהו וזה פשוט לא הצליח, נפלת על יום לא טוב.
גם הקבוצה הכי טובה בעולם בכדורגל יכולה לתפוס יום רע
ולהפסיד לקבוצת תחתית.
אבל פה התחושות שלי היו יותר עמוקות ותהומיות.
האם זה הסוף? האם הכל נגמר? זאת המציאות החדשה?
ככה זה יהיה מעכשיו? זהו, איבדתי את זה לתמיד?
כשלא הולך, לא הולך עד הסוף.
בק"מ ה-18 היה תחנת אוכל.
אין כמו אוכל כדי לתרץ עצירה ובשבילי היווה דלק לנשמה.
אם צילומים זה תרוץ למנוחה, אוכל זה אחלה תרוץ ועושה טוב בבטן
ובמקרה שלי, יש לי עניין עם אוכל.
לא יודע למה ומאיפה זה הגיע אבל אני לא מסוגל להיות רעב,
אני חייב לאכול וכשיש אוכל אני כמו חייה מורעבת וטורף עד
שכואבת לי הבטן מתוך איזה חשש שלא יהיה לאחר מכן אוכל.
מי ישמע גדלתי בעוני וברעב.
למען הסר ספק, גדלתי בבית אוהב עם מלא אוכל טעים,
ובאמת, מלא אוכל.
אם יש משהו אחד שלא חסר בבית זה היה אוכל,
לגבי דברים אחרים זה נתון לדיבור אצל המטפלים.
תחנת האוכל ואני בלסתי כמו משוגע.
נראה לי פירקתי קילו תפוזים וחצי קילו בננות.
כמו איזה קוף עברתי לצידו השני של השולחן,
איפה שהמתנדבים עומדים, רק כדי לאכול יותר
ולא להפריע לרצים הרציניים שרק עוברים לקחת משהו קטן
ולהמשיך לרוץ.
אבל זה עבד.
זה עשה לי קצת טוב בבטן ובנפש שחזרתי לרוץ בקצב מהיר
עד לק"מ ה-20, סה"כ קילומטר מהסוף ששם עברתי לצעדה.
את כל הקילומטר האחרון פשוט הלכתי.
עברתי לצד הדרך כדי לא להפריע לרצים, ופשוט צעדתי.
הרצים שעברו על פני וזיהו אותי נתנו לי את משפטי המכירה
של הרצים "בוא, זה עוד רגע נגמר"
הם חמודים, אבל זה מידע שאני יודע.
אם יש משהו שלמדתי בצבא, זה שאם אתה רוצה שמשהו
יגמר יותר מהר, פשוט תרוץ אותו.
על פניו היה מתבקש שארוץ את הקילומטר האחרון.
היה לי כוח והרגליים היו בסדר, אבל הראש לא.
הייתי כל כך למטה ומיואש שפשוט לא ראיתי טעם
לרוץ את המקטע האחרון הזה.
זה לא שהייתה לי תחרות מושלמת ועכשיו נשאר לי
רק הישורת האחרונה.
מה זה משנה אם אסיים את הריצה עוד 7 דקות או פחות
שבע דקות.
אמרתי לעצמי, המצב גם ככה חרבנה, קח את זה לאט
ותצעד בכיף שלך עד לסיום.
אל תנסה ללחוץ ולהיות כמו כולם, בתנועה שלך, לאט לאט
אבל בתנועה קבועה ואנחנו מסיימים.
ההתחלה של הסוף?
בטח אתם מכירים את זה שכשאתם למטה,
כשלא מסתדר לכם, התחושות הן באותה הצורה,
כאילו הכל קיצוני והכל מוחלט ללא פתח של תקווה
אבל אחרי זה משתפר, אנחנו נוטים לשכוח.
זה כנראה מנגנון הגנה של הגוף.
כמו שכולם אוהבים לומר,
"הזמן מרפא הכל"
אני יכול להגיד לכם שבינתיים, אחרי שנה,
הזמן לא מרפא כלום, אבל מצד שני אף אחד לא הגדיר
כמה זמן צריך לריפוי.
יש משפט מצחיק שרץ בין הרצים שתוך כדי הריצה,
כשקשה לנו ולא תמיד כיף, זה להתלונן, זה לתהות
מה אנחנו עושים פה ולמה אנחנו עושים את זה לעצמנו,
אבל מיד אחרי שהמרוץ נגמר, אנחנו רצים להירשם
למרוץ הבא שגם שם נגיד את אותו הדבר.
יש המשווים את המרוץ ללידה, קשה וכואב אבל אחרי
ששוכחים נרשמים או נכנסים להריון שוב.
קטונתי להשוות אבל הבנתם את ההלצה?
אז גם אני סיימתי את הריצה שהייתה לי מאתגרת נפשית
והלכתי לאוהל רצי החסות של סלומון.
הם הרימו שם חתיכת הפקה.
ישבתי שם בין האנשים השמחים, בין העובדים הנחמדים,
בין הרצים המאושרים שסיימו את הריצה והיה שמח,
היה נחמד, היה כיף.
ולרגע ארוך שכחתי את כל מה שעברתי, את התהומות
שהייתי בהן רק לפני חצי שעה,
את הרהורי הפרישה והרהורי הסוף.
אולי זה היה מוקדם מידי להספיד?
אולי זה סתם יום רע?
האם זה באמת הסוף או שסתם הייתי דרמטי כי היה לי קשה?
אז בכמה ימים שעברו מאז התחרות, אני לא יודע את התשובה.
ימים יגידו.
אני יודע שיש לי עוד הרבה מרוצים וריצות מאתגרות שבניתי
לעצמי בתקופה הקרובה ונוכל לראות האם זה ההתחלה של מציאות
חדשה ולא מוצלחת במיוחד או סתם עניין רגעי ותכף נחזור לבלוע את ההרים.
יש לי עוד לנסות לרוץ במרוץ דימונה ובחצי מרתון תא וירושלים
ועד כמה תוכניות לזמן הקרוב.
אול זה יבהיר קצת את העתיד.
לאחר המרוץ קבעתי עם חברים ויצאנו לסבב נקודות טיול
וריצת שטח באזור.
היינו בנהר הסודי בצפון ים המלח, רצנו וטפסנו לנחל רחף והגבים,
עשינו את נחל משמר וקינחנו בפריסה בתצפית אבנת על ים המלח.
כל סוף הוא התחלה
לוז שהתחיל בהשכמה ב 02:00 ונסיעה לים המלח הסתיים בחזרה
בבית בשעה 21:00 אחרי יום גדוש שקצת החזיר לי אופטימיות
ואושר ליום שהתחיל צולע.
נרגעתי, קמתי בשבת בבוקר, עייף ותשוש מהיום העמוס אתמול.
הבנתי שסוף העולם לא מתקרב וסתם הייתי דרמטי ייתר על המידה
בזמן התחרות שלא עבדה לי טוב.
זה לא הסוף אך הדרך בהחלט מציבה קשיים.
רציתי לספר את הסיפור הזה בגלל הסיום שלו.
יש ימים שלא הולך לנו בהם, בין אם זה בחיים או במרוצים,
אך חשוב להבין ולהכיל את עצמנו, להכיל את הקשיים.
אני יודע שאני מאוד מתקשה בזה עדיין.
להבין ולהכיל את המציאות החדשה שנכפתה עלי,
את השוני ואת הדרך החדשה שאני צריך להסתגל אליה.
וכמו שהמטפל שלי כל הזמן אומר לי,
"אתה רוצה כל הזמן לחזור למה שהיה פעם, לפני הפציעה,
אתה צריך ללמוד איך להתקדם עם המצב החדש"
מה אני אגיד לכם,
זה מבאס ממש.