לשמיעת הפרק בספוטיפיי:
מילה לפני
הפעם, לצערי כמו לא מעט פעמים קודמות, זהו סיפור
על המציאות החדשה שלי מאז הפציעה,
אבל הפעם זה עם חתיכת מוסר השכל שחובה לשמוע!
מי שעקב אחרי הפרקים הקודמים של קוקו טריפ יומן מסע,
שם לב אני משתף אתכם בסיפורים מהחיים, מהריצות אולטרה,
מהאתגרים שאני עושה והחברים למסעות.
לאחרונה הצטרף עוד חלק למסע החיים הזה, חלק עצוב שקשור
לפציעה במילואים ולאיבוד החברים, החיילים.
למרות כל זאת אני מנסה לשמור על גיוון וורסטליות בכל מה
שקשור למסע חיינו.
בסופו של דבר החיים מגוונים והם לא רק דבר אחד.
עבדתי והכנתי כמה סיפורים מאוד מעניינים דווקא מעולם הטיולים,
אבל אז המציאות החדשה שלי נכנס לי לעין ודחפה באגרסיביות הכל
הצידה.
היא רוצה זכות ראשונים על סיפורי ההצלחה, הסיפורים המצחיקים,
או אלו של ההשראה.
היא רואה רק שחול ועצב ורוצה לשתף אתכם.
אז מצטער אם יצרתי לכם רצף סיפורי עצב,
זאת לא כוונת המשורר, אך אלו החיים,
אז סיפור מציאות נוסף אחד, אבל עם אחלה מוסר השכל!
בוקר טוב מתוקי, קום, אמצע הלילה, הסיוט שלך חזר
הלילה התעוררתי (שוב) מסיוט.
היא רצה לעברי דפקה לי צרור יריות לחזה שהפילו אותי לרצפה.
תכלס ראיתי את זה בא.
רגע לפני עברתי במחסום וראיתי בצד הישראלי דווקא, שזה מפתיע,
מלא אבנים שזרקו מפוזרים על כל הכביש.
לפני שהספקתי להבין מה קורה אני חוטף אבן לרכב.
אני מנסה להתחמק ולוחץ חזק על הגז אבל נתקל איכשהו בה.
לא תמיד הכל הגיוני, או ברור לי כשאני מתעורר, אבל היא
יצאה מהרכב עם נשק אוטומט ורוקנה לי מחסנית לחזה.
אני עכשיו שוכב ברחוב עם כאבים חזקים בחזה,
מסתכל לרגליים שלי ורואה שהן שלמות, ופה הקטע המוזר!
אני אשכרה מחייך לעצמי באנחת רווחה, הזייה.!
זה כנראה לא סתם שאני בוהה ברגליים ומרוצה שהן שלמות.
אולי זה קשור לאירוע שבו נפצעתי שבו לא כולם יצאו עם הגפיים שלמות?
או בגלל שזה האיבר הכי משמעותי אצלי בחיים כשאני
רץ כל כך הרבה והן מבחינתי כלי.
אני מחזיק את החזה בכאב וברוגע מוזר כי הרגליים שלמות.
משום מה האישה שירתה בי הפכה להיות הקורבן, כאילו מישהו הכריח
אותה לירות בי.
אני תוהה למה היא זורקת את הנשק על הרצפה והולכת בעצבנות
מהרכב שממנו יצאה לכיווני, רוטנת ומתלונת כמו אישה כועסת בזוגיות
שמנסה לברוח מבן זוגה.
בעודי מנסה להבין מה הולך פה כשאני שוכב באמצע הרחוב על הכביש,
ירוי, אני מתעורר בבהלה.
השעון מראה שעה 03:11 בלילה או לפנות בוקר, איך שלא תרצו להסתכל על זה.
אני אמור לקום עוד 50 דק' לריצה שקבעתי.
הלכתי לישון קצת לפני אחת בלילה כי אמרתי שלמחרת אני קם
ב- 04:04.
כשאני קם לריצות או טיולים אני בודק כמה זמן אני צריך
להיות מוכן, ואז אני מפנק את עצמי בעוד 3 דקות ספייר,
להרגיש כאילו עפתי על עצמי והתפנקתי, קצת לשחק עם הראש
ולנחם את עצמי על ההשכמה המוקדמת מידי,
כי גם שאתה קם לטיול ויום כיף, לקום בארבע בבוקר זה לא כיף.
קבעתי טיול ואני צריך לקום בארבע בבוקר, אז הכרחתי את עצמי ללכת לישון
סביב אחת בלילה כי צריך לתת איזה שעה שעתיים שינה אחרי הכל.
כן, אני יודע, זה לא בריא, לא הגיוני, או חכם לישון כל כך מעט,
פשוט אני מפחד ללכת לישון.
כשאני ער אני "יחסית", דגש על יחסית, שולט במחשבות,
או לפחות יש לי סיכוי לאיזה קרב ביני לבניהם.
כשאני נרדם אני מתמסר לחלוטין ומרפה הכל ונכנע בעל כורחי לחלומות,
ואז הם מגיעים, הסיוטים.
On \ off אין באמצע
אף פעם לא אהבתי "ללכת" לישון.
אתם יודעים, הדבר הזה שאנשים עושים כשהם עייפים.
קמים בצורה חכמה ומסודרת למיטה, שוכבים בכיף שלהם,
מתחילים את טקס השינה שלהם באיזי ונותנים לגוף להיכנס לזון.
אצלי זה אף פעם לא עבד ככה.
אצלי אם אשכב כשאני לא ממוטט, המחשבות יתחילו,
כשהמחשבות יתחילו זה לא טוב.
כמה אפשר לחשוב דברים רעים?
בגלל זה לימדתי את עצמי "לעבוד" על המוח.
למלא אותו במלא עיסוקים ויצירות.
בגלל זה כל הזמן אני מנסה ויוצר תוכן על כל הסוגים שלו.
אני חייב להיות עסוק.
אין אצלי דבר כזה לראות טלוויזיה.
זה משעמם אותי ואז אני נהיה עצבני וכועס,
ואז הסביבה שלי הופכת להיות עצבנית וכועסת
ואז אני כועס, מעין גלגל שכזה.
אני מעסיק את הראש כל הזמן.
מתכנן תוכניות חודשים קדימה.
המטפל שלי אמר לי משהו חכם שלא חשבתי עליו.
הוא אמר לי ש – "קשה לי להיות נוכח"
אני מארגן ומסדר תוכניות וכשהתוכנית מגיעה,
אני לא נהנה מהתוכנית עצמה, אני כבר חושב על האירוע הבא.
אני מארגן איזו ריצה גדולה עם המון משתתפים, כולם מגיעים
שמחים ומאושרים מהאירוע ואני בכלל בראש שלי באירוע הבא,
אני לא עוצר להנות מהאירוע הנוכחי כי אז המוח לא יעבוד,
וכשהוא לא עובד….. הבנתם.
אני מעסיק את הראש כל הזמן עד לרגע שאני ממש קורס מעייפות.
אני לא הולך לישון אני נופל לישון.
זה כמו עם טלפון סלולרי שאתם מכבים הוא מבצע כיבוי מסודר
לעומת אם תשלפו את הסוללה במכה אחת.
רוב האנשים הנורמטיביים ילחצו על כפתור הכיבוי ויתנו לטלפון
את התהליך לכיבוי מסודר ותקין.
לי אין את הפריבילגיה הזו, אני מנתק מהחשמל ובום, נופל.
מיד אחרי שנפצעתי במילואים, ממש ימים בודדים אחרי,
כשעוד הייתי בשוק, בא אלי פסיכיאטר, יותר נכון הוא הגיע
אחרי שצעקתי במחלקה על כך שמתעלמים ממני ואני שם
כמו רוח רפאים כי מבחינתם אני שקוף כשכל הגפיים שלי שלמות.
היה סיפור עצוב ומצחיק עם הפסיכי הזה,
אבל זה אספר לכם בהזדמנות,
אבל הוא שאל איך אני ישן והאם יש סיוטים.
לך תסביר לו שאני לימדתי את עצמי הרבה שנים פשוט להקריס את הגוף.
טלפון בלי סוללה לא יכול להדליק את השעון מעורר בבוקר,
זה פשוט לא עובד.
רכב בלי מנוע לא ייתן חשמל, טלוויזיה בלי כבל לא תראה נקודה.
קיצר הבנתם את הרעיון.
הבעיה שאחרי כשבוע, כשהגוף יצא מהשוק הראשוני,
הם הגיעו.
לסיוטים יש חוש הומור מוזר
תראו, זה עצוב.
זה עצוב אבל מצחיק כי למשך תקופה ארוכה,
לא הבנתי מה הקטע עם הסיוטים המוזרים שלי.
משום מה ואולי ברור למה, המטפל שלי כל פעם שאני מספר לו
על איזו תהייה שלי, הוא אומר לי "ברור, נו מה" ואני אומר לו
"מה ברור, מה ברור בזה, איך זה קשור?! "
כנראה אם אני אלמד פסיכולוגיה או רפואת נפש, זה יהיה ברור גם לי.
כרגע זה לא ברור לי, לפחות עד לא לאחרונה.
כשאני קם מהסיוטים זה תמיד קימה נוראית.
זה כמו הקרב הכי קשה שעשיתם בחייכם.
ואם לא הייתם בקרבות בחייכם, תחשבו על משהו הכי כואב,
עמוק, סטרס תהומי כזה, חוסר שליטה מובהק, תכפילו את זה
ואז אולי תתחילו להבין על מה אני מדבר.
אני מתעורר ואומר לעצמי "אלוהים מה היה פה עכשיו"
אני מתעורר אחרי אירוע שמבחינתי היה אירוע אמת אחד לאחד.
אירוע שהייתי בו בכל ההרגשה, פיזית ונפשית.
אירוע שאין לי ספק בו כשאני בתוך האירוע.
רק כשאני מתעורר ומתחיל לעכל ולקלוט שאני בחדר במיטה
רק אז נופל לי האסימון שהייתי בחלום ולא במציאות.
כבר קרה לי שהיה לי סיוט, התעוררתי וניסיתי לעכל מה היה שם
אבל אז התעוררתי באמת.
בתוך הסיוט היה לי עוד סיוט שבו התעוררתי מהסיוט הראשון,
אבל התעוררתי רק בסיוט ולא במציאות.
רק שהתעוררתי במציאות הבנתי שחלמתי חלום בתוך חלום.
אפילו לסיוטים שלי יש סיוטים.
היה כזה סרט של דה קפריו שהם חולמים חלום בתוך חלום כזה.
בסרט זה נראה מגניב, במציאות פחות.
אבל הסיוטים שלי לא תמיד חלומות על לחימה או קרבות.
לפעמים ולרוב זה מיקס סיטואציות של אנשים שנמצאים בחיי,
קרובים או רחוקים.
אנשים שצצים לי בחלום ואני אומר לעצמי "מה קשור?!"
אנחנו לא בקשר יובלים, לא הייתה אינטראקציה כלשהי,
מה הוא או היא קשורים עכשיו.
ובעוד סיטואציה מלחיצה או רעה ממש!
חלומות הזיה עם אנשים לא קשורים ואנחנו באיזה
מאבק של חוסר שליטה מול אחרים, במשהו שהוא חוסר אונים מוחלט,
תחשבו על זה, שזה כמו שמישהו ממש חזק מרתק אתכם לרצפה
ואתם לא יכולים להגיב או לעשות כלום כי הוא פי כמה חזק ממך,
אתה כנוע לחלוטין למעשיו, ככה זה מרגיש לי!
אתה קם מזיע ואומר מה קשור האנשים האלו אבל מצד שני,
אתה אומר לעצמך "וואי איזה נורא זה היה"
לפעמים החלומות כל כך עוצמתיים ומציאותיים כשאני קם,
אני חייב לבדוק שמה שקר ה בסיוט לא באמת קרה במציאות.
פעם נאבקתי בפולשים לבית שלי,
שלושה בני מעוטים (אם להיות רגע ממלכתי)
דוחפים את דלת הבית שלי פנימה ואני מהצד השני נאבק
בהם בחוסר יכולת משוועת שלא יכנסו.
עזבו שבחלום לדלת לא היו צירים והיא עמדה באוויר כחוצץ
בנינו, אבל החוסר אונים התהומי שהרגשתי באותו הרגע
היה אמיתי לחלוטין!
זה ברמה שקמתי ואמרתי לעצמי רגע אחרי, אני חייב אקדח!
ואז נזכרתי במחשבות שיש לי לסירוגין ואמרתי לעצמי
שלא כדאי שיהיה לי אקדח.
חוסר אונים ושליטה
כל עניין הטיפולים הנפשיים, או בכלל טיפולים חדש לי.
תמיד מאוד זלזלתי, הדפתי והדחקתי.
חולי לא הייתי חולה מעבר לדברים השגרתיים וגם אז מעט מאוד.
פתאום אני מוצא את עצמי בשלל שיחות נפשיות עם שלל גורמים,
עושה בדיקות MRI כל מיני בדיקות יציבות ושלל רופאים מקצועיים
להבין למה לעזאזל אני נופל מידי פעם.
אבל אם יש משהו שהשיחות האלו עזרו לי,
הם עזרו לי להבין קצת יותר טוב.
אם בעבר לא הבנתי מה קשורים הסיוטים הלא קשורים האלו,
היום אני מבין.
כשאני ער אני חושב על האירוע שבו נכחתי
ועל האירוע שבו נפל החייל שלי עפר יונג ז"ל,
אבל בסיוטים יש לי סיוטים כללים ונוראיים,
אבל תמיד סביב אותו מכנה משותף שלקח לי זמן להבין.
המכנה המשותף הוא חוסר שליטה, חוסר אונים!
מאז אותו אירוע אני מסתובב בתחושה שז@#$
אותנו!
זאת המציאות.
המחבל ישב בבית ולחץ על כפתור והרים אותנו באוויר,
בלי לשים נעליים בכלל.
כשפרקתי מהרכב, אחוז דיבוק ואטרף, רק חיפשתי
על מה לירות, לא יודע למה, רק לירות בטירוף ולצרוח,
רציתי ממש לרוקן מחסנית ולצרוח במקביל.
כשיצאתי מכדור העשן והפיח שבו הרכב שלנו היה,
לקח לעיניים לי כמה רגעים להתרגל לחושך שבחוץ
כי רגע לפני רק ראיתי אור בוהק חזק ששרף לי את הקרנית.
הדבר הראשון שראיתי זאת פינת בית בכפר.
היינו ממש על הפאתים כבר וזה היה הבית הראשון של הכפר,
רציתי לירות עליו בלי שום סיבה מבצעית, פשוט הייתי כל כך באמוק
ובטירוף ורצון "להחזיר" להם שחיפשתי רק צידוק לירות.
אשכרה אני זוכר (ולא מצליח לשכוח לצערי) שאני עומד מול המבנה
מחזיק את הנשק ביד אחד (היד השנייה חטפה מכה ולא תיפקדה,
הייתה תלויה כמו בובה על חוט)
ומתלבט אם אני יורה או לא, מה יגידו או מה יקרה,
אבל באותה השנייה קלטתי כבר את כוחות החילוץ שוכבים בחיפוי
בזמן שהחובשים מתרוצצים בין הפצועים ואמרתי לעצמי לא לירות
לא להדליק את כולם כשכבר הכל גם ככה מתוח.
מאז אני מסתובב באותה התחושה!
דפקו אותנו ולא הגבנו, לא היה על מי להגיב אבל דפקו אותנו.
המטפל שלי אומר לי שזה הגיוני.
במטען יש את אלמנט ההפתעה, אתה לא יודע שזה בא,
אתה לא מתכונן מעבר להרגשה שיש תחושה לא טובה,
אתה לא יכול להיערך פיזית או נפשית לאירוע,
אתה מתפוצץ ומתמודד עם ההשלכות.
בגלל זה אני מסתובב מאז בתחושת חוסר אונים וחוסר שליטה.
משהו שלא יכולתי לשלוט באירוע.
בגלל זה בסיוטים שלי האלמנט הזה חוזר כל פעם.
גוף מחורר מיריות מחייך בשלווה
רגע לפני היא ירתה בי.
הרגשתי ממש את הכדורים נכנסים.
משום מה היה לי וסט קרמי למרות שלא הייתי במילואים.
החזקתי חזק את החזה ששרף לי מכאבים כמו שרק
אחד שחטף יריות יכול להרגיש.
למזלי אין לי איך להשוות את הכאב הזה למציאות,
אבל עדיין כאבים.
אני שוכב על רצפת הכביש,
מחזיק חזק את החזה ומחייך לעצמי חיוך רחב.
חטפתי צרור לבית החזה והדבר היחיד שאני חושב עליו…
או! עכשיו רואים את הפציעה!
מוסר השכל
עד היום אני אוכל סרטים ורגשות אשם על כך שהפציעות
שלי שקופות.
אפילו הפציעות הפיזיות הן שקופות כי לא רואים סחרחורות.
אני נמצא בשלל בדיקות ואני כבר רואה את הכיוון לאן זה הולך,
כשכל רופא שרואה אותי לא מוצא משהו ואני עדיין סובל ונופל.
קצת קינאתי בכל אלו עם הפציעות שרואים.
לא צריך להסביר או להצטדק.
איך שאתה נכנס לחדר מבינים, לא שואלים,
לא תוהים מה אתה עושה פה.
מדהים שגם אחרי כל כך הרבה זמן לחימה,
אחרי כל כך הרבה פצועים שקופים, אנשים לא חושבים
שניה לפני.
עזבו אנשים פרטיים חסרי הבנה או בורים.
גם אנשי מקצוע אמיתיים.
גם כאלו שאתה בא לכנס פצועים ומסתכלים עליך
בתהייה מי הבחור הזה שרואים שמתאמן בחדר כושר
עושה פה ומה הוא קשור לפציעות.
אז למרות הסיוט הנורא.
חייכתי בו בסופו כי אמנם הייתי פצוע וכואב,
אבל סוף סוף ראו את הפציעה שלי.