חלמתי חלום ויצאתי למסע בעקבותיו. חלק א’

פרולוג 

אי שם בשלהי חורף 2017 חלמתי חלום.

זה היה חלום של שמחה, אתגר, פחד וטבע.

חלמתי חלום, שביל הגולן שמו.

אני לא יודע להסביר מה בשביל הזה גרם לי לבחור בו, לסמן אותו ולכוון אליו, אבל ללא ספק, הבחירה הגיעה ממקום הכי טבעי שיש ועם משיכה כזו אי אפשר להתווכח.

חלמתי לרוץ את שביל הגולן.

אורך השביל 130 ק”מ , איך עושים את זה?

שנה לפני כן, סיימתי 100 ק”מ של ריצה רציפה בתחרות סובב עמק 2016, בתוצאה שבשבילי הייתה מצוינת וידעתי שלא משנה מה אציב לפני, אסיים. אולי לא הכי מהיר, אולי לא הראשון, אולי לא הכי טוב מכולם אבל אהיה האחרון שעומד, לא משנה מה האתגר.

אז החלטתי ללכת על זה ובכל הכוח.

באותם ימים, מיזם #קוקו ריצות שטח חברתיות, הלך ונרקם והייתי בשלבים הסופיים של ארגון הריצה הראשונה במדבר #TDR (נחל תמר וצפית שלימים קרה שם האסון הנורא )

התוואי היה שונה ממה שהיה נהוג אז בארץ בריצות חברתיות.
טכני יותר, מאתגר יותר ובעיקר שונה. מסלול המשלב סולמות, יתדות ומצוקים.

המתח היה בשיאו.

ז’אנר הריצות החברתיות היה בחיתוליו ובעיקר הייתה עננה שחורה מעלינו כל הזמן בדמות הביטוחים, תביעות וחס וחלילה מה יקרה אם.
כמות השיחות והרמות הגבה שקיבלתי בימים ההם הייתה מטורפת וחריגה לי.
בתור אדם המונע מנתינה, חיבור לטבע והנגשה, נתקלתי בלא מעט קירות ותחושות הפכפכות.

אבל בעזרת חברים יקרים, סיננתי את רעשי הרקע והחלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח!

אני מסרב לחיות בחיים של חששות ושל פחד מעשייה וכמילותיו של דודו טסה “עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה”

הריצה במדבר עברה בהצלחה יתרה, החוויות היו נהדרות, ואני הייתי בשמיים.
ידעתי שהכול אפשרי, רק להמשיך בעשייה.

נחזור לרגע לחלום שביל הגולן. הייתי מוכן בראש, אבל האם יהיו לי פרטנרים?

חששתי מהלוגיסטיקה ומהארגון של הדבר הענק הזה.
אני בסופו של דבר אדם אחד, שלא מתפרנס מזה כלל ועושה זאת מתחושת שליחות לחבר כמה שיותר אנשים לטבע.

צריך לג’נג’ל בין משרה מלאה, למשפחה, לתחביב שהפך להיות משהו שילווה אותי בשנים הקרובות ומניע אותי בבוקר.

החלטתי להתחיל “בקטן”, שביל ים אל ים, מחוף אכזיב בים תיכון במערב אל ים כנרת במזרח.

“רק” 80 ק”מ ביום ריצה אחד. זאת בעצם הייתה התוכנית למסכמת הלוגיסטית מבחינתי.
אם ילך טוב , אז שביל הגולן יקרה, שנה הבאה.

והלך טוב, הלך מצוין.

היתה לנו אז את העזרה הנהדרת של שמעון ואסא מחברת רדלייט, שהקימו לנו תחנות בדרך ועזרו לנו רבות.

לצערי, בשביל הגולן, עקב אילוצים לא יכולנו לאחד כוחות וככה מצאתי את עצמי לבד בארגון.
אבל שום דבר לא יעצור אותנו כי נוכחתי לדעת שאני לא המשוגע היחיד בעולם הזה והחברים נותנים דחיפה ענקית להמשיך בעשייה.

חצי שנה של תוכניות אינטנסיביות ובנייה של המסלול, חיפוש אחרי מקומות לינה, חיפוש פתרונות הסעה, ניוד רצים וציוד מנקודה לנקודה… איך עושים את כל זה ועוד לרוץ גם?

אבל שום דבר לא יעצור אותי בדרך להגשמת החלום.

צריך להתחיל לשלם לבעלי העסקים, לינה, אוכל, הסעות ועוד , עכשיו חייבים להתחייב, אי אפשר לחזור אחורה.
ניהול רשימות מסובכות של מי בא, לאן, לאיזה מרחק, האם הוא ישן אתנו, האם הוא אוכל אתנו, איפה הוא מסיים, איך הוא מתקפל משם, מה קורה אם מישהו לא מרגיש טוב, או אם סתם נמאס לו.

הצלחתי ללקט לי חברים נפלאים, כל אחד אלוף בתחומו. האחד עזר לי ברשימות, האחר ברעיונות ובמחשבות ואחרים בכל מה שהייתי צריך, אפילו רק בהרמת המוטיבציה.

מהר מאוד באו הרצים. אם חשבתי שנהיה כמה משוגעים בודדים שירוצו , פתאום אנחנו ממלאים אוטובוס שלם.
אני מארגן אוטובוס, איך זה קרה, מעולם לא חשבתי שאני אארגן אוטובוס שלם.

כנראה שאני עושה משהו נכון.

לשמחתי, מצאנו כמה אנשים יקרים שבחרו לבוא ולעזור לנו באתגר המטורף הזה , מתנדבים שיעמדו לאורך השביל ויחלקו לנו מים, אוכל וציוד, עזרה שבלעדיה, לא היינו מסתדרים.

זה הדבר הנפלא בעולם הזה, הנתינה, מרגש אותי כל פעם מחדש.

חצי שנה של הכנות, תכנונים, לחץ, מה יהיה, איך יהיה, הכול יתקתק כמו שצריך?
כל הזמן מקבל הודעות ושיחות מרצים , שואלים שאלות, מחפשים פתרונות, מתלבטים.
אני מנסה להרגיע, להנגיש, להסביר ובפנים מקווה שהכול יהיה בסדר.
אין ספור תרחישים הרצתי בראש וחשבתי שכיסיתי די הכול, אז אנחנו אמורים להיות בסדר…

יאללה שיגיע כבר.

מספר שבועות לפני, בהתקף ספונטניות,  הלכתי לטפס על החרמון עם כמה חברים ועברתי במקטע הראשון של שביל הגולן, נדהמתי מהיופי שם וידעתי ששם עמדנו  לרוץ בקרוב.

ערב פסח .

חגגתי עם משפחתי בדרום ולמחרת עלינו לשלושה ימים של טבע משוגע בצפון.

לקחנו דירה בairbnb בקריית שמונה וחורשנו את כל אזור הצפון בשלושת הימים הבאים, חוויה מומלצת מאוד. לפני עוד עמדה החזרה למרכז ועלייה צפונה יום לאחר מכן, לריצה.

הרבה ירוק בכל מקום והמון קילומטראז’…
בחדשות דיברו על שרב שמתקרב. הזייה, אנחנו מטיילים עם מעילים כי גשום וקר ויומיים אחרי אמור להיות שרב.

למה מזג האוויר השתגע דווקא עכשיו?

היה מאוחר מידי ומורכב מידי בשביל לשנות, או לדחות.
את האתגר הזה אנחנו עושים ויהי מה.

לשמחתי, התחזית השתפרה וביום הראשון הלך להיות מזג אויר נוח ורק למחרת התחממות אבל עדיין בגבול הסביל, זה עוד לא שרב.

יום האירוע הגיע.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

מטוס נורד יער מגינים
הייתי נער מתבגר, לא זוכר את הגיל המדויק. נסענו לטייל ביער המגנים. לא באמת ידעתי עדיין איפה כל דבר נמצא, או איזה יער שייך לאן ומה מתחבר למה. היינו מטיילים המון, בכל מקום בארץ. בפורמט משפחתי ובטיולים מאורגנים דרך העבודה של הורי. בתור ילד ונער, הלכתי אחרי הורי, לא תמיד הבנתי וידעתי לקשר לאן הנחל...
קרנש קאוור
אפריל 2016 רכב עם נוסעת מקרני שומרון מדווחת על זריקת אבן לרכבה מהכביש בדרך לישוב. עוד אחד מיני רבים. מיידי האבנים מזמן לא שם, הם בד"כ בני עשרה שובבים שרק מחפשים להעביר את הזמן אחרי בית הספר. אבל עכשיו אנחנו צריכים לקפוץ לשם ולעשות סריקות כל הערב, הלכה ארוחת הערב. לא מזמן ירדתי מ- 48...
שביל ישו
מסע בן 70 ק"מ, מנצרת לכנרת, מסע שהתחיל אי שם לפני שלוש שנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.