אני לא יודע להסביר מה בשביל הזה גרם לי לבחור בו, לסמן אותו ולכוון אליו, אבל ללא ספק, הבחירה הגיעה ממקום הכי טבעי שיש ועם משיכה כזו אי אפשר להתווכח.
חלמתי לרוץ את שביל הגולן.
אורך השביל 130 ק”מ , איך עושים את זה?
שנה לפני כן, סיימתי 100 ק”מ של ריצה רציפה בתחרות סובב עמק 2016, בתוצאה שבשבילי הייתה מצוינת וידעתי שלא משנה מה אציב לפני, אסיים. אולי לא הכי מהיר, אולי לא הראשון, אולי לא הכי טוב מכולם אבל אהיה האחרון שעומד, לא משנה מה האתגר.
אז החלטתי ללכת על זה ובכל הכוח.
באותם ימים, מיזם #קוקו ריצות שטח חברתיות, הלך ונרקם והייתי בשלבים הסופיים של ארגון הריצה הראשונה במדבר #TDR (נחל תמר וצפית שלימים קרה שם האסון הנורא )
התוואי היה שונה ממה שהיה נהוג אז בארץ בריצות חברתיות. טכני יותר, מאתגר יותר ובעיקר שונה. מסלול המשלב סולמות, יתדות ומצוקים.
המתח היה בשיאו.
ז’אנר הריצות החברתיות היה בחיתוליו ובעיקר הייתה עננה שחורה מעלינו כל הזמן בדמות הביטוחים, תביעות וחס וחלילה מה יקרה אם. כמות השיחות והרמות הגבה שקיבלתי בימים ההם הייתה מטורפת וחריגה לי. בתור אדם המונע מנתינה, חיבור לטבע והנגשה, נתקלתי בלא מעט קירות ותחושות הפכפכות.
אבל בעזרת חברים יקרים, סיננתי את רעשי הרקע והחלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח!
אני מסרב לחיות בחיים של חששות ושל פחד מעשייה וכמילותיו של דודו טסה “עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה”
הריצה במדבר עברה בהצלחה יתרה, החוויות היו נהדרות, ואני הייתי בשמיים. ידעתי שהכול אפשרי, רק להמשיך בעשייה.
נחזור לרגע לחלום שביל הגולן. הייתי מוכן בראש, אבל האם יהיו לי פרטנרים?
חששתי מהלוגיסטיקה ומהארגון של הדבר הענק הזה. אני בסופו של דבר אדם אחד, שלא מתפרנס מזה כלל ועושה זאת מתחושת שליחות לחבר כמה שיותר אנשים לטבע.
צריך לג’נג’ל בין משרה מלאה, למשפחה, לתחביב שהפך להיות משהו שילווה אותי בשנים הקרובות ומניע אותי בבוקר.
החלטתי להתחיל “בקטן”, שביל ים אל ים, מחוף אכזיב בים תיכון במערב אל ים כנרת במזרח.
“רק” 80 ק”מ ביום ריצה אחד. זאת בעצם הייתה התוכנית למסכמת הלוגיסטית מבחינתי. אם ילך טוב , אז שביל הגולן יקרה, שנה הבאה.
והלך טוב, הלך מצוין.
היתה לנו אז את העזרה הנהדרת של שמעון ואסא מחברת רדלייט, שהקימו לנו תחנות בדרך ועזרו לנו רבות.
לצערי, בשביל הגולן, עקב אילוצים לא יכולנו לאחד כוחות וככה מצאתי את עצמי לבד בארגון. אבל שום דבר לא יעצור אותנו כי נוכחתי לדעת שאני לא המשוגע היחיד בעולם הזה והחברים נותנים דחיפה ענקית להמשיך בעשייה.
חצי שנה של תוכניות אינטנסיביות ובנייה של המסלול, חיפוש אחרי מקומות לינה, חיפוש פתרונות הסעה, ניוד רצים וציוד מנקודה לנקודה… איך עושים את כל זה ועוד לרוץ גם?
אבל שום דבר לא יעצור אותי בדרך להגשמת החלום.
צריך להתחיל לשלם לבעלי העסקים, לינה, אוכל, הסעות ועוד , עכשיו חייבים להתחייב, אי אפשר לחזור אחורה. ניהול רשימות מסובכות של מי בא, לאן, לאיזה מרחק, האם הוא ישן אתנו, האם הוא אוכל אתנו, איפה הוא מסיים, איך הוא מתקפל משם, מה קורה אם מישהו לא מרגיש טוב, או אם סתם נמאס לו.
הצלחתי ללקט לי חברים נפלאים, כל אחד אלוף בתחומו. האחד עזר לי ברשימות, האחר ברעיונות ובמחשבות ואחרים בכל מה שהייתי צריך, אפילו רק בהרמת המוטיבציה.
מהר מאוד באו הרצים. אם חשבתי שנהיה כמה משוגעים בודדים שירוצו , פתאום אנחנו ממלאים אוטובוס שלם. אני מארגן אוטובוס, איך זה קרה, מעולם לא חשבתי שאני אארגן אוטובוס שלם.
כנראה שאני עושה משהו נכון.
לשמחתי, מצאנו כמה אנשים יקרים שבחרו לבוא ולעזור לנו באתגר המטורף הזה , מתנדבים שיעמדו לאורך השביל ויחלקו לנו מים, אוכל וציוד, עזרה שבלעדיה, לא היינו מסתדרים.
זה הדבר הנפלא בעולם הזה, הנתינה, מרגש אותי כל פעם מחדש.
חצי שנה של הכנות, תכנונים, לחץ, מה יהיה, איך יהיה, הכול יתקתק כמו שצריך? כל הזמן מקבל הודעות ושיחות מרצים , שואלים שאלות, מחפשים פתרונות, מתלבטים. אני מנסה להרגיע, להנגיש, להסביר ובפנים מקווה שהכול יהיה בסדר. אין ספור תרחישים הרצתי בראש וחשבתי שכיסיתי די הכול, אז אנחנו אמורים להיות בסדר…
יאללה שיגיע כבר.
מספר שבועות לפני, בהתקף ספונטניות, הלכתי לטפס על החרמון עם כמה חברים ועברתי במקטע הראשון של שביל הגולן, נדהמתי מהיופי שם וידעתי ששם עמדנו לרוץ בקרוב.
ערב פסח .
חגגתי עם משפחתי בדרום ולמחרת עלינו לשלושה ימים של טבע משוגע בצפון.
לקחנו דירה בairbnb בקריית שמונה וחורשנו את כל אזור הצפון בשלושת הימים הבאים, חוויה מומלצת מאוד. לפני עוד עמדה החזרה למרכז ועלייה צפונה יום לאחר מכן, לריצה.
הרבה ירוק בכל מקום והמון קילומטראז’… בחדשות דיברו על שרב שמתקרב. הזייה, אנחנו מטיילים עם מעילים כי גשום וקר ויומיים אחרי אמור להיות שרב.
למה מזג האוויר השתגע דווקא עכשיו?
היה מאוחר מידי ומורכב מידי בשביל לשנות, או לדחות. את האתגר הזה אנחנו עושים ויהי מה.
לשמחתי, התחזית השתפרה וביום הראשון הלך להיות מזג אויר נוח ורק למחרת התחממות אבל עדיין בגבול הסביל, זה עוד לא שרב.
יום האירוע הגיע, 130 ק"מ לפנינו, למחרת לפנות בוקר יצאנו לדרך. לילה לפני הגעתי ליד קיבוץ האון בכנרת, לתפוס כמה שעות שינה לפני האוטובוס בבוקר. למרות כל ההתרגשות העייפות ניצחה די מהר.
באוטובוס צפונה, היו לנו שעתיים נסיעה עד לחרמון, הלוגיסטיקה עוד לא נגמרה. צריך לאסוף רצים בדרך, להוריד ציוד במקום הלינה, לתאם דרכי הגעה, עדיין אי אפשר לנוח באוטובוס כמו שתכננתי.
פקק מהסרטים בעליה לחרמון, לבטים ודיונים. האם לרדת מהאוטובוס בדרך, בתחילת הפקק, ולחתוך מקטע מהשביל, את החלק שיורד מקופות החרמון בשביל לחסוך את הפקק או להישאר בפקק ולהקריב עוד חצי שעה זמן ריצה כל עוד שהטמפרטורה עדיין סבירה לריצה.
קיבלתי החלטה להישאר על השביל המלא ולעלות לחרמון. המסלול ארוך מאוד וייקח לנו את רוב שעות אור היום לריצה, אנחנו נחצה את השעות החמות של הצהריים בכל מקרה, נסיים לקראת הערב המוקדם, חצי שעה לפה או לשם לא יהיו משמעותיים בשעות כאלו. היה לי חשוב יותר לסיים את האתגר במלואו.
לאחר דין ודברים של אחד הרצים ששלחנו מחוץ לאוטובוס עם הסדרנים שמנהלים את התנועה בעלייה לחרמון, קיבלנו אישר לנסוע בנתיב הנגדי. לרגע הרגשתי כמו כוכב רוק בדרך להופעה.
מהר מאוד חזרתי לישראל. הנהגים חסמו אותנו בכוונה כדי שלא נעקוף אותם. גישת "אם אני בפקק, כולם בפקק". אבל אנחנו נסענו למקום אחר, הם הלכו לחרמון, אנחנו לשביל הגולן.
כמו פעולה צבאית שלחנו אנשים למטה להזיז רכבים, להסביר, לבקש, לנסות לרתום אותם לאתגר שאנחנו הולכים לעשות, את שביל הגולן 130 ק"מ ביומיים.
זה עבד! הגענו לחניית קופות החרמון. ארגון מהיר, בדיקת ציוד אחרונה, סלפי קבוצתי ויאללה יצאנו לדרך.
מעבר להתמודדות עם האתגר, השביל, העליות, הנוף, צריך לנהל את האופרציה הזו של תחנות, רצים שהחליטו לא להמשיך, כאלו שהתברברו במסלול, לעקוב מי נכנס ויצא מהתחנות שפרוסות לאורך המסלול ועוד ועוד ועוד.
רצתי במאסף מאחור, זה לקח לי הרבה זמן ולא בהכרח הרגיש לי טבעי להתקדם בכזה קצב תנועה. ניצלתי את הקצב היחסית איטי בשבילי להרבה הפסקות, להתפעל מהנוף ולצלם מלא.
שנה וחצי אני חולם חלום, אין סיבה שהוא יגמר לי מהר מידי, לטבע זמנים משלו.
בעזרת שני מתנדבים נהדרים, אלכסי ויניב, הרמנו ארבע תחנות הזנה בדרך. הם חיכו בחניונים עם שולחן וכיבוד. מים, קולה, פירות, עוגיות יין של פסח, ותפוצ'יפס מלוח (שהיה להיט).
מעבר לבקבוק מים או קולה, לראות פרצוף מוכר שמחייך אליך בסוף העלייה אחרי כמה שעות של ריצה, מוסיף לך אנרגיות חדשות. לדעת שהם באו רק בשביל לעזור לך לצלוח את האתגר הענק הזה, מחמם את הלב ומחייה אותך לקראת המקטע הבא.
מזג האוויר היה יחסית נוח, שמש גבוהה בשמיים ששיזפה אך לא שרפה אותנו. ברמת הגולן, בחלקים הגבוהים, היתה רוח נעימה שייבשה את הזיעה לסירוגין. גם בשעת צהריים, כשהשמש בשיאה ועדיין פחות הורגשה, הרוח ציננה הכול.
לאורך היום פגשנו כמות אדירה של שביליסטים שצעדו על השביל, כל אחד מהם עם תיק ענק מלא ציוד. הצועדים לקו בהלם מכך שעברנו את השביל ביומיים והעריפו עלינו תשבחות, אני כל הזמן אמרתי להם שהם הגיבורים האמיתיים, לצעוד עם 20 קילו על הגב זה לא פשוט בכלל.
מצב הרוח היה בעננים, נוף משוגע, הכול ירוק, פריחה מטורפת, הכול צבעוני.
אסף ואני רצנו יחד כמעט סגרנו את הכוח, מאחורינו שלוש רצות איטיות מאתנו. קצב התנועה שלהן והעצירות המרובות לצילומים לא אפשרו לי לחכות, הסתמכנו על התחנות בדרך לתמיכה במידת הצורך.
הנייד שלי צלצל ללא הפסקה, בין הצילומים והסטורי, קיבלתי שיחות מאנשי הלוגיסטיקה והרצים שלנו. רץ אחד איבד את דרכו, אחר חסר ברשימות של אלו שעברו בתחנה, רצים שמחליטים לפרוש, הקפצות והסעות של רצים מנקודות שונות לאורך הדרך.
אסף ואני הגענו לתחנה הראשונה של אלכסי, ביער יפה ליד אנדרטת פלס"ר-7, הוא ובנו חיכו לנו מחויכים עם פירות חתוכים. לקחנו את הזמן לאכול כמו שצריך, נהנינו מהצל והבריזה, לא מיהרנו לשום מקום באותו יום.
35 ק"מ מהזינוק והתחלנו בטיפוס לרכס ההרים, בנטל ואביטל, יניב חיכה לנו למעלה עם תחנת הזנה, אבל לפני כן היה עלינו לטפס את כל הדרך בחום ובשמש חשופה שעמדה בלב השמיים. המקטע היה קשה ומאתגר, מעייף והשמש לא ריחמה.
טיפוס איטי, כמעט בהליכה מוחלטת וקשה, הנוף מאחור מטריף. אחת לכמה זמן עצרתי לנשום ולספוג את הטבע המשוגע הזה. בשלב זה, כבר קיבלתי דיווחים שלא כולם ממשיכים בתחנה של יניב, חלקם טרם דיווחו וחלק מאחורי. חיכיתי להגיע לתחנה בשביל להתאפס על כל המידע.
עלייה אחרונה, בקצה נמצא יניב, עדיין לא ניתן היה לראותו, אבל הוא שם, חיכה עם קולה קרה. אסף השתרך קצת מאחורי ואני כבר הייתי חסר סבלנות בעלייה, מת לסיים אותה. הנה יניב, מחייך עם מצלמה מולי, עברתי לריצה, לרזומה, חיוך רחב, כיף לפגוש חברים. אסף הגיע דקות בודדות אחרי.
היו לנו שלוש רצות מאחורינו, חורגות רבות מזמני הcut off (זמני הפעילות של התחנה) שהגדרנו, יניב עוד היה צריך להמשיך לתחנה הבאה לחכות לנו שם. כעת הדילמה היתה אם להשאיר רצים בשטח, או להפקיר את הרצים המהירים שיצאו לדרך לפני שעה ועתידים היו להגיע לתחנה הבאה ממש עוד מעט.
היו לנו כמה רצים שסיימו את היום בתחנה הזו לפי התוכנית שלהם, חלק אחר מיצה את היום והחליט לפרוש למתחם הסיום בקשת. האחרים שעטו קדימה.
שלוש הרצות התפצלו לזוג ועוד רצה שלא זמינה לטלפון. התלבטות, הזמן לא לטובתנו, היו רצים שעוד מעט הגיעו לתחנה הבאה של יניב ומצד שני היו לנו רצים שחייבים מים אחרי מקטע מאוד קשה.
התדריך שקיבלו הרצים ממני היה ברור מאוד, אנחנו מוגבלים בזמן, האחריות היא על הרצים, זמני הריצה היו מוגבלים ולא ניתן לחכות לכולם. בעתות משבר יהיה עליהם להתארגן בכוחות עצמם, אלא במקרה חריג. אך באותה השעה קשה היה לי לקבל החלטה לעזוב רצות מאחור ועוד אחרי מקטע קשה שכזה.
לבסוף הוחלט שיניב יישאר עד לרגע האחרון האפשרי מבחינת זמני נסיעה לתחנה הבאה, לפני שהרצים המהירים יגיעו לשם, וקיווינו שהרצות תגענה עד אז. הייתי חייב לצאת לדרך ולהמשיך, היה לי עוד לרוץ למעלה מ30 ק"מ והזמן לא היה לטובתי.
הן לא הגיעו.
לשמחתי הצלחנו להשיג אותן בטלפון וסיכמנו שמשאירים להם מים בתחנה בצד, הן לפי התוכנית, סיימו בתחנה זו. הן היו על המסלול, הסתדרו ובמצב רוח טוב, יכולתי להירגע.
אסף ואני יצאנו לדרך, וכעת היינו אחרונים על השביל. בקילומטר החמישים וקצת, החליט אסף לסיים את היום ובעזרת עמית, לקח טרמפ למתחם הסיום בקשת.
נשארתי אחרון על השביל, לבד.
אני אוהב לרוץ עם חברים, אבל גם אוהב להיות לבד בטבע, אני כנגדו, מי ישבר ראשון. תן לי את כל מה שיש לך ונראה אם אני עומד בזה . ככה מצאתי את עצמי מגביר מהירות ומתקדם בקצב תנועה מהיר יחסית ליום הארוך שעבר עלינו.
תחנה רביעית ואחרונה להיום, אלכסי ובנו שם. שביל גישה לאלוני הבשן, כביש ארוך וחשוף לשמש מאחורי הישוב. מרחוק ראיתי את הבן החמוד של אלכסי רץ לקראתי, לא יודע מי התרגש יותר, אני או הוא.
בתחנה פגשתי רצים שהחליטו לא להמשיך והלכו לחפש טרמפ, חלק לא הרגישו טוב ופרשו. לשמחתי. כולם הסתדרו ובשיתוף המתנדבים התעדכנו על כולם.
עזבתי את התחנה האחרונה ויצאתי לדרך. 16 קילומטרים אחרונים להיום, עייף מנטלית ורוצה לסיים. דווקא פיזית, הרגשתי מצוין.
כעת הקצב שלי היה מהיר מאוד, הייתי להוט לסיים ולא תלוי באף אחד, רק קשוב לגוף שאיפשר לי להתקדם מהר. לא אחרי הרבה זמן חלפתי על שני רצים מהקבוצה, הם בקצב איטי, המרחק והזמן הורגש בהחלט. קצת התקשקשנו והמשכתי הלאה. רציתי לסיים.
עוד רץ שם מקדימה, הוא התקדם לאט ואני צמצמתי אליו מהר, הוא לא הרגיש טוב , כאבי בטן. באולטרה, מרחקים כאלו, מאמץ כזה, הרבה שעות של תנועה, אתה יודע שיהיו רגעי משבר, רגעים קשים, מדכאים, כואבים, נפשית או וגופנית. אבל אתה גם יודע שאתה צריך להמשיך הלאה ולא לתת לקולות ולתחושות האלו להשפיע עליך. אתה יודע שבהמשך התחושה תשתפר ואתה רק צריך להוריד מאמץ, להתאושש ולהמשיך הלאה.
אחרי שראיתי שהוא בתפקוד מלא ומסתדר, קיבלתי את ברכתו להמשיך הלאה ולסיים את היום הזה, להפגש באוהל.
פגשתי בעוד שני רצים שהתקדמו גם לאט, אחד מהם גם עם כאבי בטן והמשכתי איתם עד לסוף, למדנו להכיר אחד את השני.
השקיעה מולנו והגענו לכביש הגישה של מושב קשת, מקום הלינה שלנו ללילה. נאלצנו לרדת מהשביל ולהוסיף לנו כמה קילומטרים כדי להיכנס לקשת, מחיר הלינה במקום מסודר. כביש הגישה לקשת ארוך, מאוד, אני לא יודע אם זאת העייפות מדברת או שהוא באמת כזה.
ישנו באוהל מרכזי גדול ואכלנו בחדר אוכל של המושב. אוכל חם כמו שצריך, סגר לנו את הפינה והקל עלי מאוד מבחינת סידורי האוכל אחרי יום פעילות קשה.
הלוגיסטיקה עדיין לא נגמרה, גם בסופו של היום הראשון, כשאנחנו באמצע האתגר. צריך לראות מי ממשיך אתנו מחר ליום השני של האתגר, באיזה מקטע הוא מתחיל או מסיים, חישוב כמויות אוכל ומים שנשאר לנו לתחנות, לעשות חשיבה כמה קשה או קל יהיה לרוץ בחום שצפוי להיות מחר.
אני עם שפשפת מציקה וחבר המליץ למרוח טלק. פעם ראשונה ששמעתי על כך, והחלטתי לנסות. לשמחתי בבוקר קמתי כמו חדש, הפתעה חיובית.
ההוואי החברתי והכיף של הביחד נגס לנו בשעות שינה, אך למרות זאת התרסקנו לשינה מוקדמת יחסית.
יום שני לאתגר.
ממשיך במסע 130 ק”מ ביומיים בגולן, יום שני של האתגר
בבוקר הצטמצמנו מאוד, רק מספר מועט של רצים תכנן לצאת לדרך. חלק מראש תכננו על אתגר של יום אחד, אחרים הרגישו שהעומס של יום קודם נתן אותותיו והחליטו לא לצאת לדרך, חלק בנו על מקטע קצר יותר מיום זה.
התארגנויות, קצת אוכל ויצאנו לדרך.
17 ק”מ של סבך אחד גדול. החלק הדרומי של שביל הגולן לא יריץ בעליל. אין שביל, אין כיוון וללא מסלול ניווט בשעוני הניווט היינו מאבדים את דרכנו מספר רב יותר ממה שאיבדנו בפועל.
חצינו כמה פלגי מים קרירים ונפלאים. בהתחלה עוד ניסינו לאגף אותם בשביל לא להירטב, אבל מהר מאוד הבנו שלא נצליח, צריך להיכנס למים, אז עדיף כבר ליהנות מהם.
בדרך, עקב שילוט לקוי- עד לא קיים, בשילוב של ניווט לא מוצלח של אחד מחברי הקבוצה, כמעט ונכנסנו לשדה מוקשים. המקום לא משולט ולא מגודר, ולא ברור איך דבר כזה קורה ב2019. למזלנו השומרוני הטוב, חקלאי שעצר את רכבו על הכביש שעבר מעלינו, עצר אותנו בצעקות והצלחנו להיחלץ בזהירות עד אליו.
הגענו לתחנה הראשונה של היום השני, שם פגשנו את אכלסיי והבן החמוד שלו שבאו לעזור לנו בתחנות. מזג האוויר עדיין נפלא וצונן של בוקר , לא רמז על הבאות.
אני כמו אתמול, במאסף. עד לתחנה הראשונה רצנו מקבץ אנשים יחדיו, אך בתחנה הראשונה כמה מהם מחליטים שלא להמשיך, כל אחד משיקוליו הוא. ככה מצאתי את עצמי יוצא לשני המקטעים הבאים של 35 ק”מ במצטבר, בגפי.
עכשיו הייתי הרץ האחרון על השביל, מלפניי עוד שני זוגות רצים.
השעה היתה כבר שעת צהריים, השמש בשיאה, קופחת מלמעלה, אין מנוח לרגע. שני המקטעים האלו חשופים בצורה מלאה לשמש, החום לא מציק כמו שהשמש נותנת מכות בראש כל הדרך. אין עצים, אין צל, אין לאן לברוח.
המקטעים האלו צהובים, חמים, בעלייה מתמדת ובין שיחי קוצים , אין מקטע שבו ניתן לפתח מהירות, הרבה מקטעי הליכה, יותר מידי. כל זה, בשילוב עם השמש, הקשה מאוד, מנטלית וגופנית. להיות לבד לגמרי על השביל, בלי נפש חיה מסביב, לא תרם.
השעות רצו, התקדמתי בקצב יחסית טוב למרות ההליכה אבל השמש לא נתנה מנוח.
הרגשתי שאני חייב לצנן את הגוף אחרת לא אסיים. למזלי היו כמה נקודות מים צוננות. לא פסחתי על אף אחת, לא משנה כמה לא מפתה היא נראית, או כמה לא נקייה, הזזתי עם היד את השכבה העליונה של המים ונכנסתי. לא הכול עמוק אז נשכבתי, נצמדתי לאבנים רק כדי להצטנן כמה שיותר.
זה החזיק אותי רענן וחדש לעוד כמה קילומטרים, עובדה שהערכתי מאוד. כל מה שיעזור לי לעבור את השעות החמות.
בין שני המקטעים פגשתי באלכסיי, יחד עם אסף שעזב אותי אחרי המקטע הראשון ועתיד היה לחזור באחרון ועם איתי שהגיע לצלם ודילג בין התחנות ועוד כמה רצים שהחליטו לפרוש.
היינו חמישה אנשים על השביל, שני זוגות בהפרשים שונים, ואני, בגפי.
34 ק”מ של שני המקטעים האלו עמדו להסתיים. הרבה מאוד שעות לבד, חמש שעות בקירוב. נשאר המקטע האחרון, 17 ק”מ אליו אסף ואיתי עתידים היו להצטרף אלי.
הגעתי לתחנת המפגש האחרונה עם אלכסיי שליווה אותנו.
אסף ואיתי חיכו לי שם. לשמחתי השמש קצת פחות יקדה והמקטע האחרון היה מוצל יותר מחלקו הראשון.
כפות רגליי כאבו, הנעל סיימה את שרותה אחרי למעלה מאלף ק”מ ביחד, הרגשתי שזה נגמר. עוד כמה יבלות ברגל לא תרמו כל כך. למרות זאת, העובדה שאסף ואיתי שהצטרפו אלי למקטע האחרון קצת הפיגה בי חיים חדשים. המצחיק שדווקא איתם הקצב שלי ירד ביחס לקצב כשהייתי לבד, למרות כאבי הרגליים. הרשתי לעצמי ללכת יותר, לקשקש יותר, לא למהר, לקחת את הזמן.
למעט אלכסיי שחיכה לי למטה בנקודת הסיום, כל מי שרציתי נמצא איתי. אין מה למהר, עוד רגע מסיימים וכשאני אומר רגע, הכוונה לעוד שלוש שעות בערך, אבל אחרי 23 שעות פחות או יותר של תנועה ביומיים, שלוש שעות זה מעט.
הקילומטרים האחרונים, בניגוד לרוב היום השני, מטריפים ביופיים. תצפית משוגעת על הכנרת, וכמה נקודות ציון שסימנתי לעצמי לחזור לשם שוב.
השמש התחילה מזמן בשקיעתה וסוף סוף טיפה נעים וניתן להזיע פחות. המסלול מסתיים בעין תאופיק, אבל המשכנו לפי התכנון שלנו לתחנת הדלק ליד קיבוץ האון למרגלות הכינרת, מה שהוסיף לנו שלושה ק”מ.
כשאני מתכנן את המסלולים, יושב עם המפה ובונה לנו ציר תנועה, מסתכל מה מעניין מסביב, מתי כדאי לרדת מהציר המרכזי לנקודות עניין באזור, מאיפה להתחיל ולסיים, אני לא תמיד יודע לאן השביל יוביל אותי. לא תמיד אני מכיר את השביל מעבר למראה שלו על המפה, אבל דווקא הלא נודע הזה זה מה שמעניין, שם מגיעים למקומות היפים. בשביל הגולן, כשישבתי עם המפה ותכננתי לסיים בתחנת הדלק למרגלות הכנרת ולא בעין תאופיק, נקודת הסיום הקלאסית, התייחסתי בביטול לתוספת שלושת הקילומטרים הללו. ידעתי שכל קילומטר נוסף לכזה אתגר הוא משמעותי, אבל הצורך הלוגיסטי גבר על החשש והעצלנות בהוספת מקטע לא הכרחי. אבל אז, אחרי 13 שעות על הרגליים, עם כפות רגליים כואבות, ויבלות שפחדתי לבדוק, זה בהחלט היה מורגש. כמובן שלא יכולנו להתארגן לוגיסטית אחרת, היינו חייבים לסיים בכנרת למטה, אבל זה לא עזר לכפות רגליי הכואבות.
19:30 זמן ישראל, הגעתי למטה, לתחנת דלק האון, המקום שהגדרנו כנקודת הסיום.
חלום שביל הגולן התחיל כמשהו רחוק, לא בר השגה. במרוצת החודשים הלך ונרקם לאט לאט, שלב אחרי שלב, אירוע ריצה רודף אירוע. כל אירוע ריצה שהרמתי קירב אותי יותר למטרה, לידיעה שזה אפשרי.
חצי שנה של עבודה על ההפקה הכי גדולה שהרמתי עד כה. תהליך של ניסוי ותהייה של למעלה משנה, עוד מאז אתגר ה- ים אל ים.
זה היה מסע של חיים, מסע שליווה אותי כמה שנים, עוד במחשבות ובפנטזיות.
זה היה מסע מלמד, מאתגר, חווייתי, גדול מהחיים. זה היה מסע שלמדתי בו כל כך הרבה, שנחשפתי לחברויות, לנתינה, לעזרה הדדית. זה היה מסע של תעוזה.
באתגרים גדולים שכאלו, אתה תמיד יודע איך תתחיל, אבל אתה לא יודע מה יהיה בדרך ואיך תסיים. אתה יודע שיהיה מאתגר, שיהיו חלקים קשים, מייאשים, חלקים שפחות תבין למה אתה שם, אבל באותה נשימה אתה יודע שבסוף הדרך אתה תדע בדיוק למה היית שם. אם אין לך את השאלות לתשובות האלו, עדיף שלא תצא.
הפרויקט הזה חיבר כל כך הרבה אנשים, הגעתי והכרתי אנשים וארגונים שלא הכרתי לפני כן. רצים, מתנדבים- תומכי לחימה אני קורא להם, המועצה האזורית של הגולן, רצי הגולן, חברים קרובים שעזרו לי בקשיים ואפילו הגעתי לזה שבנה את השביל עצמו.
המסע הזה לימד אותי מחדש על הגולן והראה לי את השוני המגוון בארץ שלנו. מדבר ברמת הגולן, ירוק ורוחות בחלקו הצפוני, רטוב וחם בחלקו הדרומי, לא מה שאתה חושב על צפון הארץ.
כעת משזה מאחורי, הגיע הזמן לעבור לפרויקטים הבאים. יש המון כאלו, המוח לא מפסיק לרוץ, כל הזמן חושב איפה ומה נעשה, איפה אפשר להיכנס לשביל ומאיפה נצא.
יש כל כך הרבה מקומות שלא ראינו, שלא חווינו. אבל אני לא ממהר, יש לנו חיים שלמים לפנינו.
הייתי נער מתבגר, לא זוכר את הגיל המדויק. נסענו לטייל ביער המגנים. לא באמת ידעתי עדיין איפה כל דבר נמצא, או איזה יער שייך לאן ומה מתחבר למה. היינו מטיילים המון, בכל מקום בארץ. בפורמט משפחתי ובטיולים מאורגנים דרך העבודה של הורי. בתור ילד ונער, הלכתי אחרי הורי, לא תמיד הבנתי וידעתי לקשר לאן הנחל...
אפריל 2016 רכב עם נוסעת מקרני שומרון מדווחת על זריקת אבן לרכבה מהכביש בדרך לישוב. עוד אחד מיני רבים. מיידי האבנים מזמן לא שם, הם בד"כ בני עשרה שובבים שרק מחפשים להעביר את הזמן אחרי בית הספר. אבל עכשיו אנחנו צריכים לקפוץ לשם ולעשות סריקות כל הערב, הלכה ארוחת הערב. לא מזמן ירדתי מ- 48...
