מלחמת חרבות ברזל פרצה בהפתעה בבוקר שבת 7.10.23.

כמו את כל עם ישראל זה תפס אותי ואותנו בהפתעה.
מבוקר מנומנם בכנרת בקמפינג קוקו משפחות שעשינו אל הכדור הראשון שיריתי אחה"צ באותו היום.

המלל מטה הוא העתק של הפוסטים שהעלתי בדף קוקו טריפ בפייסבוק.
מילים ותחושות מאותה התקופה.
מילים שיצאו מהלב וראויות להישאר לזיכרון העתיד.

ניסיתי לשתף ולהמחיש איך זה מהצד של אחד שזינק מהסאפ בכנרת ביום שבת
לווסט לחימה מלא בשעת צהרים אחרי.

אלו המילים, אלו התחושות.
איפה ה- 7.10 תפס אתכם?

8.10

מצב הזיה
תחושות קשות

קטונתי מלהכיל או להבין.

חברים נלחמים את חייהם.
לצערי לא כולם בטוב.

התסכול פה אצלנו בשיא שלא היה כמותו.
חוסר האונים,  מתסכל מאוד.

אתה מבין את המשימה שלך
היא הכרחית וחיונית אך לא עוזרת לתחושות שאתה לא שם כתף לכתף, קנה לקנה.

זה כאילו אנחנו חיים פה במציאות אחרת, בעולם מקביל ונקי.

אנחנו לא שאננים, אנחנו על המשמר, אנחנו מודעים לסכנות, אך בעת כזו, כשמרגיש שעברנו קו מסוים,
קשה שלא לשבור את ליבך בחוסר האונים.

אתה לא רוצה להיות עוד שם ברדיו.
אתה מבין את זה, אך אתה מבין גם שרצת מהר לשמור על האנשים, המדינה,
אך אתה צריך גם לראות את התמונה הגדולה.

לעשות את העבודה השחורה,
זה גם חשוב והכרחי, אך התסכול.
התסכול פה בשיא.

זהו לא פוסט עלינו,
זה לא פוסט עלי.
התחושות של כולנו קשות, קשות מאוד.
כולם רוצים לעזור.
שולחים לנו כמויות של אוכל וממתקים בכמות שאי אפשר להכיל רק כדי להרגיש תרומה מסיימת.
אך אנחנו צריכים הנעה לפעולה.
לנצל את מירב היכולות שלנו.

התסכול.
עצב כבד שלא נראה אצלי המון שנים.

בימים קשים אלו,
התמקדו באהובים שלכם,
התפללו או תקוו, או כל דבר שיעזור לנו להירגע ולהתמודד עם המורכבות הנוראית הזו.

יש לנו המון לוחמים ולוחמות שכעת נלחמים את חייהם.
נותר לנו רק לקוות לסוף קרוב עם כמה שפחות נפגעים.

אתה מרגיש ויודע שהמלחמה העיקרית ולא פחות כואבת, תהיה ביום שאחרי המלחמה הזו.
כשיתחילו להאשים זה את זה בשנית.

נותרתי ללא כוחות לזה.
מה רצינו, רק לרוץ בטבע.

סעמק

16.10

עדכון מהלחימה.
יום עשירי למלחמה.

אנחנו נצורים בבסיס.
אין יציאות, לפחות לא משהו משמעותי מעבר לניסיון השלמת ציוד או מקרים דחופים.

כולם במשימות.
מאז פרוץ המלחמה בשבת האחרונה אנחנו תפוסים חזק בשטח מסביב לשעון.
הרבה זמן שטח.
הרבה גבעות, קוצים וכעת גם בוץ וגשם נוסף למשוואה.

התושבים פה בגזרה הבינו שהגיעו חבר'ה רציניים שנמאס להם, חבר'ה שלראשונה מקבלים גב משמעותי לפעול.
אנחנו מנסים לכבות את המוח.
לראות כמה שפחות חדשות, כמה שפחות סרטונים, כמה שפחות את העורף.

זה לא הזמן לבכות, בכינו מספיק.
עוד נבכה עוד לצערי.
פה נדרש ריכוז, פיקוס על המשימה.
לא לחשוב על הבית או כל דבר שיסיח דעתנו מהמשימה ומהסכנה שאורבת מעבר לכתף.
כי הסכנה פה.
בכל יום אנחנו נחספים אליה.
כולם פה על הקצה.
חיילים והתושבים.
לא צריך הרבה בשביל פיצוץ.

לצערי העמוק רק לפני יומיים קבלנו מידע מהגדוד המקביל על דוצ מיותר שבו נהרג לנו עוד לוחם ושומר ישראל.
על שטות.
על חוסר ריכוז ועל מורעלות יתר מיותרת ללא מחשבה כי כולם על הקצה.
עמדה ששכבנו בה בקו הקודם עשרות שעות.
כל כך סתמי.
אבל כולם פה על הקצה.
אנחנו לא צריכים הסחות מהצד.

אנחנו מודעים לתופת בעורף.
לצערי כל כמה ימים חיילים יוצאים להלוויות ואנחנו מקבלים תזכורת כמה נורא בחוץ.

כרגע אנחנו מתנתקים.
מתנתקים כדי לעשות את המשימה ולשמור על המדינה שנראית כרגע באחד מימיה הנוראיים
שידענו בעשרות השנים האחרונות.

יגיע הזמן לחשבון נפש.
לסגור חשבון על המחדלים הנוראיים שעלו בחיי אדם.
יהיה זמן בכי ואבל.
אך כרגע אנחנו בלחימה.
אנחנו פה עד הסוף.

אנחנו צריכים עם חזק מאחורינו וממשלה שתכנס לעניין כבר ותחתור
לפעולה התקפית רצינית וללא היסוסים כדי למגר את החרא הזה מאיתנו.
הגיע הזמן.

אנחנו פה נותנים את התחת שלנו.
הגיע הזמן שזה יהיה שווה משהו.

22.10

עדכון מהלחימה.
שבוע שלישי למלחמה.

סעמק איך הזמן רץ.
הזמן רץ אבל אני לא.
באמא חסרה לי הריצה, המרחבים, החופש, האוויר בשיער, המעיינות פה ושם.

אתה עולה על מדים אתה יוצא מהפאזה, כבר הכל כבד ומסורבל.
לא תמיד יש לך זמן ומתי שיש אתה מרוח עם החבר'ה שותה יותר מידי קפה ואוכל לא בריא.

השבוע וחצי הראשונים אכלנו בעיקר עוגות וממתקים בחבילות שפוצצו אותנו וכעת דליל.
יש גם גבול לכמה גאנק וזבל אתה יכול לדחוף לעצמך כשאתה לא פעיל ספורטיבית.

לא פעיל זה לא מדוייק כי אתה על הרגליים, המון על הרגליים.
יש פה עליות חלום לרצי שטח אבל ללוחמים על ציוד מלא באישון לילה עם עצור לידך זה פחות.
פה העליות פורמות לך תתחת אבל לי הן גורמות חיוך, מכור אחרי הכל.

לשמחתי יש לנו לוחם לשעבר מהפלוגה שהוא הטבח והוא משקיע מנשמתו ורואים.
אז אמנם הרבה שמן ולא בהכרח הכי מאוזן בריאותית אך עם המון השקעה ואהבה
ואתה מנסה ללקט לעצמך משהו שהוא הרע במיעוטו.

אנחנו כבר עייפים.
שלושה שבועות זרוקים בשטח ותופסים משימות.
בעוד אנחנו רואים ברשתות שכולם במחנות הכינוס מתאמנים, אנחנו מאז אותה שבת מקוללת,
7.10 תופסים עמדות ואיזור ופעילים מאז ועד כעת עם סיום לא ידוע.

מי יודע כמה זמן הקקה הזה יקח.
אנחנו עייפים.
לא קל הדבר הזה.
אך זה מה שנדרש.
הפעם יש תחושה אחרת באוויר.
זה לא עוד קו זאת לחימה ולחימה על הבית.
אנחנו פה, כמה זמן שצריך, רק ראבק בואו נסיים את החרא הזה אחת ולתמיד.
לא עוד מבצע רדום, משהו נקודתי וחסר שיניים, בואו נעשה משהו לדורות.
לא חסר רעיונות, רק חסר שיניים שם למעלה.

בשעה טובה מתחילים סבב יציאות לחיילים.
קצת לרענן את השורות ולתת להם אוויר לנשימה שכלכך זקוקים לו.
כאילו שכחנו את עצמנו פה.
שבוע שלישי למלחמה ואנשים עוד לא ראו בית, משפחה, ילדים, אישה, חברה.
וואלה זה משפיע.
מקווה שהכמה שעות הקצרות האלו יתנו לנו אוויר להמשך.
אין ברירה.

שבוע שלישי למלחמה.
אנחנו פה, אנחנו חזקים, עייפים אך חזקים.
שרק נעשה ונצליח.
שמרו על עצמכם איפה שלא תהיו.

עד כאן,
קוקו, רות סוף

26.10

האם אני ראוי?
אני לא מרגיש ראוי.
אני יודע שאני ראוי,
אך אני לא מרגיש ראוי.

זה היום ה-20 למלחמה.
קולטים? 20 יום!!!

הייתי אומר שהזמן עובר שנהנים אבל וואלה לא נהנים, הזמן סתם עובר.
בלי הנאה, אבל עם הרבה הנעה.

אנחנו תמיד באותה הגזרה,
כבר מעל 20 שנה שלי ועוד שנתיים וחצי שאני חתום התנדבות.
תמיד באיוש, תמיד בגזרת המרכז.

במלחמת לבנון שחררנו סדירים שיעלו צפונה.
בצוק איתן שחררנו סדירים שירדו דרומה.
חרבות ברזל שחררנו את הסדירים לעזה.
אנחנו תמיד מתגייסים, לא משנה באיזו גזרה המלחמה.

החזית היא לא באיוש.
זאת גזרה שנמצאת במחשכים למרות שהיא הכי פעילה לאורך השנה.
זאת העבודה השחורה של צה"ל.
זה לא מצטלם טוב כמו פלישה לעזה או כניסה ללבנון.
אך העבודה פה סזיפית, מאתגרת ורעילה ברגע שאתה מוריד את תשומת הלב לרגע, אתה חוטף.

אני לא מרגיש ראוי.
אני יודע שאני ראוי אך לא מרגיש ראוי.

התרומות והעזרה זורמות לכל עבר כעת במלחמה.
כולם רוצים לעזור ולתרום ולקחת חלק.
אני מרגיש שמכיוון שאנחנו לא "בחזית" אנחנו לא ראויים לכל זה.

לא נעים לי שרוצים לתת לנו, שרוצים לשלוח לנו דברים, שאנשים משקיעים מכל ליבם,
זמנם, כספם כדי לשלוח אלינו דברים כשאני לא מרגיש ראוי לכך.

אני בא למלחמה על הבית.
חובה לאומית.
אנחנו בסדר, צהל דואג לנו (לא כמו שהחיילים שלי היו רוצים אך לא חסר בשביל להילחם)
מרגיש לי לא נעים לכל הדברים האלו.
העניין עם "החזית" דופק לי את המחשבה.

בעוד שכל החיילים ששחררנו מהגזרה פה נמצאים במתחמי הכינוס
ולא עושים כלום חוץ מלאכול מעולה מכל התורמים ולישון מלא,
אנחנו תופסים גזרה מורכבת ומתישה כבר 20 יום.

אנחנו זרוקים בשטח, בחום, בגשם ובבוץ, יורים ומבצעים מעצרים עם הליכות רבות אך לא "בחזית".

חינכו והכשירו אותי להיות חוד החנית.
זה שנמצא בפעילויות הכי חשובות ומורכבות שיש בצהל.
להיות "בחזית".
פתאום אני לא שם, אני מרגיש שהתרומה שלי לא מקסימלית.

אני יודע שאני ראוי.
עזבתי בית, אישה, ילדות, עבודה, תחביבים ושליחות, רק כדי לבוא ולשמור על המדינה.
מים הכנרת בשבת בבוקר בנסיעה מהירה (אך חוקית😉) אל הבסיס מיד,
עם ילדה בוכה מאחור שאין לנו זמן לעצור לגלידה.

20 יום שאני על מדים בלחימה והחזקה ביד איתנה על הגזרה.
ביד קשה שדיכאה בהצלחה כל ניסיון הרמת ראש של האויב.

20 יום של תרומה ומעל 20 שנות מילואים.
אז למה אני מרגיש לא ראוי?

1.11

עדכון מהלחימה.
28 יום למלחמה.

אלוהים.
28 יום.
איך הגענו לפה.

בקו רגיל בשגרה היינו כנראה כבר יום באזרחות ופה אתה אפילו לא רואה את הסוף.
שביזות סוף המילואים הרגילה לא קיימת פה.
השילוב של חוסר הידיעה מתי זה ייגמר ובעיקר זה שאנחנו במלחמה אמיתית,
מלחמה שונה מהעבר ומרגישה מלחמת קיום,
גורם לכולם להיות פעילים ובהמשכיות ללא ציפייה לסוף.

באותה נשימה, אנחנו עייפים.
לוחמים ותורמים ברצון רב אך עייפים.
28 יום ללא סיום.
28 יום ללא שגרה נוחה.
28 יום ללא משפחה ובית.
28 של דריכות יום יומית וסיכון.
28 יום של מארבים ומעצרים.
28 יום של שגרה שוחקת בשטח.

היציאות הקצרות הביתה נותנות נשימה קלה אך לא מספיקה.
אתה לא מספיק להוציא את הראש המים ובא הגל הבא ומחזיר אותך פנימה לעוד שבועיים.

לראשונה במילואים אנחנו חווים גל מעצרים עצום.
כמות המעצרים שהפלוגה יוצאת היא מטורפת.
כולם עובדים ויוצאים המון בחסות הלילה.
מורגש שינוי באוויר, שינוי לא מוסבר ברמתנו אך בהחלט מורגש.

מכיוון שריכוז המאמץ הוא דרומה, אנחנו נשארים ללא רכבים בגזרה ורוב הפעילות היא רגלית.
חוויה נהדרת לפעיל ספורטיבית כמוני אך לא כל חיילי יסכימו איתי.

הליכה של מס רב של קילומטרים הלוך חזור ולרוב בעליות מאתגרות ותוואי שרק על מדים ארוכים ניתן לפלס דרך.

פה כל יום צריך להחליף מדים אחרי שאלו נרטבו בלילה עד שד עצמותיך.
פתאום אתה מוצא עצמך בחוסר מדים שכן כמות היציאה לכביסה לא תואם את רמת הפעילויות.

אני לא יודע כמה זמן זה יקח.
אני לא יודע מה יהיה ביום שאחרי.
אני לא יודע איך זה יהיה לחזור לשגרה אחרי כלכך הרבה זמן בשגרה מבצעית.
אני לא יודע כמה נחזיק ככה מחוץ לחיים הרגילים.
לא יודע איך הבית יסתדר עם זה, כבר עכשיו הוא מתקשה.

אני רק יודע שאנחנו צריכים לתת מערכה טובה הפעם וכמו שצריך, זה מה שמחזיק אותי.

אם יש משהו שאני משווע לו, זה לחזור הביתה, לקחת חלק גם שם.
הבית גם הוא בלחימה, בקשיים.
המשפחה הם האלופים האמיתיים שלוקחים פה חלק.

עד הפעם הבאה
כאן קוקו
רות סוף

12.11

עדכון מהלחימה.
37 יום למלחמה.

הלב שלי לא נקי.
הלב שלי שלם אך לא נקי.

זה היום ה-37 שאנחנו בפעילות מבצעית ברמה יומית ושעתית.
מאז אותה שבת מקוללת אנחנו תופסים קו מבצעי.
בלי מתחמי כינוס, בלי אמנים, בלי גיחות, הפגות, על האש, הפעלות או תמיכה.

מאז אותה שבת אנחנו במעצרים (מלא כאלו), מארבים בכמות שאני לא זוכר,
המון שעות שוכבים בקרקע בהסתוות, בלי שגרה של המתנה או מנוחה.

37 ימים ונראה שרק אנחנו כאלו.
אנחנו ועוד אחוז קטן מהמדינה.

אני רואה ברשתות או בכמה ימים הבודדים שהצלחתי לצאת הביתה שהארץ ממשיכה בדרכה,
או נראה שכאילו לא קרה שום דבר, כשבעצם זה קורה, עדיין.

הלב שלי לא נקי.
התחושות לא עושות לי טוב בלב.

מהצד האחד לוחמים שעזבו הכל ובאו להילחם והשאירו הכל, אבל הכל מאחוריהם.
חייהם נעצרו אי שם ב7.10 בשעת הצהרים.
בעוד יש כאלו לוחמים שלא יחזרו לעולם, משפחות שנותקו מבתיהם.
אנשים שנרצחו בברוטליות אכזרית וקשה מנשוא.
בעוד הארץ ממשיכה בשלה.

הלב שלי לא נקי.
הוא לא נקי כי אני יודע שזה לא נכון לחשוב ככה או להגיד ככה.

בעוד יש המון אנשים שתורמים בשלל צורות, אנשים שחייהם לא יחזרו כפי שהיו, לוחמים שעצרו הכל,
ישנם אנשים שהמלחמה לא נגעה בהם בשום צורה.
כאילו לא קרה כלום.
למעשה אם הם לא ידליקו טלוויזיה הם לא ידעו בכלל מה קורה פה.

הלב שלי לא נקי.
זה לא בסדר שאני חושב ככה.
אבל למדתי שחשוב להגיד ולהציף, לשחרר ולהמשיך הלאה.
לא התגייסתי בשביל שוויון בנטל, או כי חיפשתי אהדה ברחוב,
התגייסתי כי אני באמת חושב שזה חשוב והכרחי.
כל תרומה שהיא ולא משנה אם זה עם רובה או עם עוגת הבית ללוחמים במתחמי הכינוס.
זה חשוב, זה הכרחי.

אבל הלב שלי לא נקי.
אני ברשתות (בעוונותי) ואני רואה את המטיילים שחזרו לנחלים.
קבוצות הריצה שמארגנים ריצות לזכר. חיי חברה של אנשים.

ואני? אני שוכב באיזה שיח מקווה שהמחבל שיעבור פה לא יראה אותי
לפני שאני אראה אותו כי אני מתכוון לחזור הביתה בשלום.

הלב שלי לא נקי.
אני לא רוצה שאנשים יצניעו את המשך השגרה שלהם לפני ה- 7.10.
שיטיילו ויהנו, זה חשוב, אני מתגעגע לזה בכל ליבי, רק אני מקנא בהם.

אני שלם לחלוטין שאני פה.
לא יכול לשאת את העובדה להיות באיזה נחל מטורף ורטוב כשאחי לנשק נלחמים במלחמה קיומית.
אך אני גם רוצה. אני גם רוצה לטייל ולקפוץ לנחלים.
אני מנסה בכל חלון בין המשימות לזנק פה למעיינות בגזרה למרות שכבר מכיר כל גרגיר אבק שם.

אני פה אני נלחם,
לכמה זמן שיצטרך,
אך ליבי לא שלם.

עד הפעם הבאה
כאן קוקו
רות סוף

20.11

יום 46 למלחמה.
השיאים פה ממשיכים להישבר.
46 ימי מילואים, הכי ארוך שלנו ever.
מעל 20 שנות שירות מילואים ופעם ראשונה שחוצים את רף ה-41 יום ברציפות.
אפילו לא רואים את הסוף 😵‍💫

26.11

עדכון מהלחימה.
50 יום למלחמה.

פאקינג 50 יום!
שמעו, זה חתיכת מאורע לציון.
מאורע היסטורי.
50 ימי מילואים בלי שרואים את הסוף זה משהו גדול.

לא רואה איך המלחמה נגמרת לפני 70 יום במינימום אם לא הרבה יותר.

50 יום זה חתיכת דבר.
איך שלא נהפוך את זה, זה הרבה וזה בהחלט מורגש פה!

משהו באווירת המלחמה, או זה שהפעם זה מרגיש קיומי, החטופים או המכה שחטפנו,
נותן לזמן לעבור בהסכמה יחסית של כולם.
כולם כבר עייפים ומתגעגעים לשגרה אך ממשיכים בעשייה ובשגרה הסיזיפית והטובענית ללא הערמת קשיים.

זה המילואים הכי ארוכים שידעה מדינת ישראל וכמובן גם אנחנו.
מוותיקי הפלוגה עד אחרון החיילים שרק סיימו שירות חובה לפני פחות מחצי שנה
ובמקום הודו או דרום אמריקה קיבלו מלחמה ושגרת סדיר (חשבו שהם באים לגבעת חלפון)

נשבע שיש לי פה יותר כאבים בגוף ושרירים תפוסים מכל הריצות אולטרה שלי ביחד.
מסתבר שלרוץ 50/70/80/100/180/200/230 ק"מ
פחות כואב מאשר שלל מעצרים רגליים עם משקל על הגב.

הגוף עייף, הנפש תשושה אבל כוח הרצון בשיא!
כמה זמן שצריך, רק ראבק, תנו קצת גז לא יודע כמה נשאר לי במחסנית 🤯

50 יום יארבנן.
אני כבר מכיר את הגזרה כמו את כף ידי. כבר מתחיל לתחקר מקומיים על מעיינות נסתרים
שטרם הכרתי בגזרה (וואלה מצאתי אחד, היה שווה את כל המילואים, בקרוב נדקור אותו)
המשימות חוזרות על עצמן ומכניסות אותך לשאננות לא בריאה כי הגזרה אמנם נראית מנומנמת לסירוגין,
אך מידי פעם מתעופפים להם מזיקים לאוויר וצריך לשמור על הראש.

אני לא יודע כמה זמן המלחמה הזו תיקח.
אני רק יודע שאני מתגעגע ממש לטיולים.
זה ממש חסר. השגרה, הטבע, המרחבים, החופש והשלווה, החיוכים!
אני מנסה בכל זמן שיש לצאת לריצה לנקות את הנשמה הכבדה אך אני מתגעגע לטיולים הארוכים,
לנסוע ממש רחוק ולטבול באיזה גב מים מעופש.
לצאת לריצה במעלה ההרים עד שאני מגיע תשוש לרכב אחרי עבודה מאומצת.
תנו לי הרים לטפס וכמה שיותר ולא עוד מארב בשיח קוצני.

אין לנו זכות להתלונן.
יש אנשים שאבדו משפחות, חברים, בתים שרופים ומה לא.
אנחנו "רק" השארנו מאחרינו את כל חיינו בשביל המטרה החשובה הזו.
אך זה לא הופך את זה לקל יותר.

אז מה ההימורים אומרים?
נחצה את רף 100 ימי המילואים הפעם?   

21.11

אני בוחר להסתכל על העשייה והטוב ולא על הזבל, מיץ של הזבל.

אנחנו 47 יום בפנים.
47 יום שהשארנו הכל מאחור.
הכל!

משפחה, קריירה, עבודה, חברים, חברות, תחביבים, חיים.
זרקנו הכל בשניה באותה שבת שחורה וקפצנו בלי לחשוב פעמיים.

47 יום של לחימה, מארבים, ירי, מעצרים ועוד.
ואז אתה נתקל בזבל, מיץ של זבל.

הכל אצלי מוצף, הנשמה עמוסה ומרגיש שהכל על הקצה רגע מגלישה.

2 אירועים שביאסו אותי.
זבל! מיץ של זבל.

אני בוחר להסתכל על העשייה והטוב ולא על הזבל, מיץ של הזבל.

ישראלי שעסק בפעילות פלילית בגזרה שלנו נפל על הכוח שלי.
בלי להיכנס לפרטים הוא סיכן את הביטחון בצורה גלויה וברורה שלא משתמעת לשני פנים.

אחרי הסתערות הכוח שלי, הקללות שהמיץ הזה שלח לעברי הוא בלתי נתפס.
אנחנו השארנו הכל מאחורינו ואז בא המיץ ו"מברך" אותי ואותנו בשלל ברכות.
אנחנו נותנים את התחת שלנו במילואים הכי ארוכים שידעה ישראל, לשמור על האזרחים
וגם על זבל כזה והוא בא ומברך ומקשה בידיעה על העבודה שלנו.

חייב להגיד שהוא הצליח להיכנס לי מתחת לעור.
לרוב אני אדיש לטמטום, כי זה מה שהוא, מטומטם ועם מטומטמים אי אפשר לנצח.
אבל אחרי כל מה שאתה תורם ושומר גם עליו למרות שלא מגיע לו והוא לא רוצה, הוא עוד מפריע ומברך, יש גבול!

לא אשכח כשרצתי את ה – 200 ק"מ שלי בשביל ישראל, אחרי 180 ק"מ ריצה
ובערך 40 שעות תנועה הגענו לעלייה חדה מאוד במסלול.
עברנו כצפוי להליכה כי זווית חדה שכזו אי אפשר לרוץ ובטח לא אחרי 180 ק"מ.
רץ שבא מולנו בירידה, חצי ערום בלי שום ציוד וניכר לפי המראה והלבוש שריצה ארוכה לא תהיי מצידו,
בא ושואל אותנו "למה בהליכה", גם כאן הטמטום הצליח לגעת בי והתפוצצתי עליו.
שיפתחו לך מטרייה בתחת בירכתי אותו.
לא שעתי היפה, אבל בוא… מי אתה ומה אתה יודע מה עברנו עד ההערה הטיפשית שלך.
אבל בסדר זאת הלצה.
לא מטומטם כמו העבריין שחושב שאני לא אעכב אותו או ארה בו אם יעבור על גבולות הגזרה שלי.

אחרי כל זה אתה מגולל ברשת לנקות את הראש אתה נתקל בסיפור החייל שחזר הביתה ומפגינים יורקים עליו כי הוא משרת בצבא.
עכשיו? עכשיו זה הזמן? פאקינג מלחמה! מלחמה קיומית.
איך הזבל הזה מתחרש פה? איך? אני לא מבין את זה.

זה קצת יותר מידי בשבילי.
אני נלחם חזק, אני עומד איתן אבל הנפש, מה עם הנפש?
אני כבר מרגיש על הקצה.
אני כבר תקופה מנסה לא לראות סרטונים בנושא ולהתעלם מכל המצב מעבר לגזרת מילואים שאני אחראי עליה.
חדשות אני כבר כמה שנים לא רואה,
אשתי שרואה בבית אני מבקש להעביר תחנה או שאני קם לעשות דברים אחרים.
אני כבר לא יכול לשמוע את זה, להתעסק עם זה.
עד שראינו סדרה, רואים כוחות גרמנים מסתערים על כפר צרפתי מנומם ויורים בכל התושבים והילדים ששם בלא מפריע.
ברצינות?! עכשיו סצנה כזו? בחיית דינק, זה רודף אותי.

תן לי אויב מולי ואני בשיא המאמץ אבל כתבה בחדשות שוברת לי תמוח.

נמאס לי ממיץ הזבל הזה סביב.
כמה רוע יש, כמה מיץ סביבנו.

אני בוחר להסתכל על העשייה והטוב ולא על הזבל, כי באמת אני על קצה ההכלה שלי.

6.12

בואנה זה יותר ארוך ומייגע מה-200 וה-230 ק"מ שרצתי ביחד!

באנו לשבור שיאים, רק שהשיא לא ישבור אותנו😬🙄

23.12

הגענו למלחמה,
המלחמה פה גם על הטבע.
ג'יפים ורייזרים בשטח שמרגיש אזור ספר.

קבלנו כלים מתאימים כדי להגן ולשרת גם על המרחב הזה ועל הדרך הרווחנו טיול.

הצלחנו להבריח ג'יפים שהורסים את הטבע, מפגעים פוטנציאליים
שראינו מה יכולים לעשות עם טנדרים והברחנו נוער שבאים ליידא אבנים.

עוד יום במרחב, כבר 80 יום.

יצאנו לטבע, הפעם למלחמה עליו

26.12

עושים היסטוריה!
80 יום, קחו לכם רגע.
80 יום מילואים.

80

איך הגענו לפה? איך ממשיכים מפה?
עד מתי זה לא סתם עוד סלוגן זאת אשכרה שאלה ללא תשובה.

בעוד המוטיבציה בשיא, המסביב מתפרק.
כמו מגדל קלפים כל פעם קלף אחר נופל וכל המערכת מתנדנדת.

אין חייל או מפקד בפלוגה ללא בעיה כזו או אחרת שמטרידה את מנוחתנו.
הבית/עבודה/ילדים או תשישות הכוח.

אתגרים פיקודיים, אתגרי שגרה שוחקת ואתגרים מהעורף.

80 יום שאנחנו תופסים גזרה מורכבת כמה שעות אחרי האירוע הנורא בדרום.

ענינו נשואות דרומה.
פוחדים לפתוח את הטלפון בבוקר ולקרוא ידיעות מהלילה.
מנסים להתעלם ולא לשמוע, לא לקרוא.
לעצום את העיניים כמו ילדים שמאמינים שאם הם לא רואים זה  לא קורה.

אבל באותה נשימה עושים היסטוריה.
החיילים אריות!
למרות ואולי בגלל, העייפות, המוטיבציה גבוהה ותחושת השליחות בשיאה.
כולם מבינים את צו השעה, זה המקום וזה הזמן.
הגיע הזמן לעשות היסטוריה.

צה"ל מוכיח עצמו שוב ככור היתוך מדהים, אפילו בעידן הדיגיטלי.

משחקי רשת כמו פאב ג'י מרכזים את כל החיילים בחדר,
בצעקות למסך הפלאפון "חפה עלי" ו"פתח לי את הפינה, בוא אחרי, תזהר יורים"
אבל לפחות זה סוג של תקשורת לא? (אני מזדקן מהר מידי לצעירים האלו😄🙄)
ביחד עם משחק השולחן קאטן שלא מתאים לאנשים תזזתיים כמוני,
מרכז את כל המחלקה לשבת על שולחן ולהעביר חציר וכבשים ממקום למקום
(מתישהו אמצא שלוות נפש לשבת ללמוד את זה, אולי ב-80 יום הבאים? 😀)

בסופו של יום, לא משנה הגיל או מצבך בחיים, כולם צועדים ביחד במעלה הכפר בדרך לעצור איזה נבלה אחר.

80 יום עבר, עוד 45 למניאק (לפחות עד השינוי הבא)

אנחנו פה בשבילנו, בשבילכם, בשביל לחזור לשגרה, בשביל להמשיך את החיים.
רק מבקשים, אל תשכחו אותנו.
כשקר וגשום תזכרו שיש חיילים שוכבים בחוץ.
בקידוש של שישי ובטיולי שבת תזכרו שיש חיילים במארב כדי שיוכלו לנסוע.

אנחנו פה בשביל האחדות.
תנסו לא לשבור לנו את    האשליה.

2.2     

13 דק

13 דקות הליכה זה מה שמפריד בין המיטה הלא נוחה שלי במוצב לבין לחיצה על ההדק
וקולות פיצוץ שאני סותם את האוזניים לא להתחרש.

13 דקות הליכה.
זה מה שמפריד משגרה מנומנמת ודי משעממת לקולי שריקות, קללות בערבית ואבנים שעפות לך לכיוון המוח.

13 דקות הליכה.
זה מה שמפריד בין הסתובבות של החיילים על מגבת וכפכפים בדרך למקלחת לבין היצמדות לקיר
וחיפוש בעיניים מי הבן ז#&@ שמנסה להוריד לנו את הראש ולשרוף אותנו עם אש לכיווננו.

13 דקות הליכה.
זה הכל.
13 דקות של מציאות מאפס למאה.
13 דקות בין שקט לירי.
13 דקות בין מלחמה לשלום.
זה הכל.
13 דקות וחייכם משתנים מהקצה לקצה.
13 דקות בין שגרה של תוכניות ריאלטי מטופשות לבין הותר לפרסום.
13 דקות, סהכ 13 דקות בהליכה איטית ורגועה.

זה לא שהמוצב המשעמם שלנו נמצא בלב מקום שאתה מצפה ש-13 דקות הליכה יהוו כזה שינוי.

המוצב שלנו נמצא בלב ישוב יהודי.
למעשה הוא שייך לגוש ישובים יהודיים עם איסור שהייה של בני דודנו ללא יוצא מהכלל.
גוש סגור ותחום כדי למנוע מצב שכזה.

גוש סגור אך 13 דקות משם זאת מציאות אחרת.

מגוש סגור במציאות של בתי כנסת, ערבי שישי משפחתיים, גני משחקים עם מגלשות ענק
(הכי גבוהות בישראל) פיצריות והמבורגר די בנוני,
אל שריקות התרעה של כל הכפר כתגובה לכניסה של כוחות צבא.

13 דקות.
זאת המציאות.
13 דקות שבהם לפני רגע אחזת בידית הנשק שלך בכזו דריכות וכוח
עד כדי כך שפחדת שהידית תתפרק לך ביד לבין שהורדת קסדה והתחלת להריץ צחוקים עם החיילים
על מה כמעט פגע במורן לפני רגע או איך מיכאל התלהב לירות לכיוון.

13 דקות שעמדת בזיג רחוב מנסה להבין מאיפה מגיעות האבנים והבקבוקים
לבין מקלחת חמה וארוחת ערב על חצי ב' בלי נשק בשאננות רגילה.

13 דקות הליכה.
זאת המציאות שבה אנחנו חיים בישראל.
זה עד כמה מורכב פה.
זה עד כמה הכרחי להיות פה.
זה עד כמה זה הזייה ולא ברור איך יוצאים מפה.
זה משהו שמפוצץ לי את הראש.
הקיצוניות בין המצבים משגע אותי.
כיצד אני אמור להתנהג בכל סיטואציה.
איך אני יכול להיות בחשש תהומי לחיי לבין שגרה מנומנמת בהפרש של 13 דקות הליכה.

המוח שלי מתקשה לעכל איך לפני 13 דקות הייתי מוכן לירות ללא ספק או חשש בכל מחבל שנקרה מול עיני
לבין שאני מסתובב ברחוב ואומר לילדים חמודים בגינת המשחקים מול המוצב שלום ומחייך אליהם בנועם.

13 דקות הליכה.
זאת המציאות.
פעם הבאה שתצעדו 13 דקות מהמשרד לחפש ארוחת צהריים במתחם ליד, תזכרו את המציאות שנמצאת 13 דקות משם.
זה שאתם לא רואים אותה זה כי יש שם מישהו שוויתר על כל עולמו כדי לעצור בגופו שה-13 דקות של שם לא יגיעו לכאן.

13 דקות הליכה.
הם שם ואתם פה.
תזכרו את זה.

אחרי 131 יום השתחררנו.
השתחררנו עם צו נוסף ביד לעוד שלושה שבועות.
שפשוף נעים.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.