בדרך למסע

למסע הזה יצאתי הרבה יותר מלומד, הרבה יותר מתוכנן, למוד ניסיון.
דווקא בגזרת האימונים פחות השקעתי באימונים ממוקדים אליו אלא יותר כהשלמה למרתון ת"א שעשיתי שבוע לפני כן.

המסע הזה התחיל הרבה לפני, לפני כשלוש שנים.

אי שם ב – 2017 העזתי לחשוב בגדול, לנסות משהו שגדול ממני, משהו שיכול לתרום ויכול להשאיר משהו אחריו.

מיזם קוקו טריפ קם, בקטן, בלי הרבה יומרות, בלי הרבה ידע מה יוליד יום, בלי חזון מגובש ומלוטש.
שביל הגולן היה החלום, שביל ים אל ים היה המדרגה לשם, ישו היה הבונוס.

שביל הגולן שעשינו באפריל האחרון, 130 קילומטרים ביומיים של תנועה, היה יעד מרכזי והפסגה שאליה שאפתי ולשם ייחלתי שנתיים ברציפות.
אז יצאנו למסע של שביל ים אל ים, 80 קילומטר ביום תנועה.

בעולם רצי האולטרה אלא מרחקים לא קצרים אך מתקבלים בהשלמה ובקלות יחסית ויש יטענו (כמוני) שלפעמים אפילו בזילות מסוימת.
כשרצים המון ריצות, המון שעות על הרגליים, מתחרות לתחרות, פתאום ריצה של 100 ק"מ נשמעת לא כזו מאתגרת.
לאדם הממוצע, זה שלא רץ או אפילו רץ "רק" מרתונים זה נשמע המון, אולי כי זה באמת המון.

יש לי יראת כבוד למרחק.
חברי אומרים ש"יש לי את זה ברגליים" מונח מעולם הריצה, אחד שרץ הרבה ומסוגל לעשות את האתגר, זה נמצא אצלו ברגליים.
מבחינתי כל מרחק מכבד את בעליו ובעיקר בתוואי כזה ובטבע כזה.

ישנם רצים שגומעים את המרחק הזה כאימון סוף שבוע, אבל מבחינתי זה מסע שיש להתכונן אליו, שיש לכבד אותו, שיש להתלהב ממנו.
מעבר למרחק, יש משמעות לשביל הזה, למשמעויות שלו, להימצאות שלנו על השביל.
זה בסופו של דבר עדיין כעשר שעות בתנועה על השביל.

שביל ים אל ים נגמר בהצלחה, מסלול משוגע ויפה, הרצים היו מרוצים, הלוגיסטיקה מאחוריו לא הייתה משולמת מבחינתי, אך בהחלט מובנת לפרויקט גדול ראשון.
שביל הגולן כבר העזתי לחלום בגדול, ארגון הסעות, מקומות לינה, טרמפים, ציודים ועוד הרבה דברים.
לישו כבר באתי מקצוען.

הרבה עוד לפני היציאה לשביל הגולן ידעתי שאני רעב, הרגשתי "שהארוחה" הבאה לא תשביע אותי מספיק.
כבר התחלתי לחפש את היעד הגדול הבא, תוך כדי שאני סוגר מקומות לינה בגולן.

שם נפל האסימון, שם הייתה ההבנה לגבי החזון, לגבי הרצון, לגבי ההמשך.
שביל הגולן הוא לא הקינוח המתוק, אלא המנה הראשונה למשהו גדול שהולך להיות פה, גם אם לא לכולם, אז בשבילי.

אין לנו בישראל הרבה שבילים ארוכים, שמוגדרים כאלו, שיאתגרו את רצי האולטרה.
למטיילים, גם מרחק של כשלושים קילומטר הוא ארוך מאוד, רצי האולטרה מחפשים אתגר רב יותר.

שביל הגולן התאים בדיוק לזה.

מאז ומעולם לא עניין אותי הנתונים הטכניים, כמה מרחק, כמה טיפוס מצטבר (עוד מונח מעולם רצי השטח), ענין אותי רק המשמעות.

ים אל ים זה לרוץ מים תיכון במערב לים כנרת במזרח, שביל הגולן זה מחרמון לכנרת, ישו זה מנצרת לכנרת, אם זה יותר קצר או יותר ארוך, שטוח או גבוה, זה פחות מעניין.
לפעמים זה יהיה קל, לפעמים זה יהיה מאתגר, אבל זה יהיה.
אנחנו נצלח הכול, הלוגיסטיקה תהיה קלה או מורכבת אבל המרחק או הקושי לא באמת פרמטר.
אם המרחק קצר הרווחנו, אם המרחק ארוך נעבוד קשה יותר.

שביל ישו

כעת אני בעשייה המורכבת של ישו, המוח עובד על האתגר  אך בורח לשביל הבא.
ישו עוד רחוק אבל כבר חושב על הפרויקטים הבאים.
השבילים הארוכים, הקצרים, טיולי המשפחה, טיולי המבוגרים, המפגשים הבאים.
אני לא יכול להשקיט את הקולות, את הדחף, את הדגדוג הזה.
המוח רץ שמונה פרויקטים קדימה, היומן מתמלא במפגשים, בהתחייבויות, בטבע.

אבל ישו מעבר לפינה, יש המון דברים לעשות.
לפעמים אני יושב וחושב למה זה כל כך מורכב.
זה סך הכול למצוא הסעה, לארגן כמה תחנות בדרך, להכין את המסלול וזהו.

אבל אז בא ה"מה אם" וה"מה עם" ושם זה לוקח זמן.
מי יעמוד בתחנות הדרך, מישהו שיחכה לנו בסוף העלייה הקשה עם אוכל ושתייה, כיצד יעבור לתחנה הבאה.
לא נוכל לסחוב אתנו כמויות של מים, אי אפשר להתקדם יחסית מהר עם כל כך הרבה משקל על הגב, בעצם אפשר אבל זה בתחרויות אחרות.

הלוגיסטיקה והתמיכה ברצים גוזלת המון זמן, זה לא רק המסלול או רק הספקים שאני עובד מולם, זה הכול מהכול.
חולצות, הדפסים, נסיעות, שאלות, תכנונים, רצונות שונים של הרצים וכדומה.

יום האירוע

חמש בבוקר האוטובוס מאיר את החנייה המאולתרת בכפר נחום, מגרש חול חשוף מול שער נעול של הכנסייה.
אני מחלק חולצות ומדבקות מתא מטען של הרכב כמו סוחר בשוק.
אין לנו הרבה זמן, יש לנו נסיעה ארוכה עם הרבה איסופים בדרך, זה עוד לא הזמן להתרווח בכיסא.

יש לנו לו"ז מסודר לעצירה בתחנות אוטובוס, תחנות דלק וחניונים כדי לאסוף רצים בדרך.
חלק מהרצים, עושים חלק מהמקטע ולכן לא יסיימו אתנו בכפר נחום.

יוצאים לדרך

כשישים רצים מול כנסיית הבשורה בנצרת, הכנסייה הכי מפורסמת באזור.
סלפי קבוצתי ויאללה, יוצאים לדרך.

המסלול תוכנן בקפידה בסמטאות העיר, דרך גרמי מדרגות צרים, סמטאות השוק שבשעת בוקר מוקדמת זו ריקים מאדם ובמעבר כנסיות לאורך הדרך עד לתצפית מרהיבה על כל העיר.

יצאנו מהעיר ירדנו לשטח.
עכשיו בחודש מרץ הכול ירוק, הכול פורח, צבעוני ויפה, תקופה נהדרת להיות בטבע.
מזג האוויר הופך להיות אפרורי עם עננים שחורים לכיווננו, אך עדיין נעים.

אני במאסף, משתדל לאסוף את כל הרצים מאחור, המהירים שלנו הרחק מקדימה.
הנוף הופך להיות כל כך מרשים ויפה שאי אפשר להישאר אדישים ועוצרים לצילומים רבים.

השבילים הם בין שדות, בין יערות, קטעי מעבר בין כבישים, אבל הכול כל כך צבעוני, על ההר מול העמק שפרוס לנו מול העיניים שזה לא פחות ממרשים, כל מקום שתסיט מבטך הנוף מרשים.

נצרת, שמורת ציפורי, כפר כנא, מתחילים לצבור מרחק עד שפוגשים את אלון ואיתי בתחנה מספר אחת.

הייתה הרבה מחשבה ודילמות לוגיסטיות איפה אנחנו משבצים תחנות, שיתאים ללוז המתנדבים, שיתאים לרצים מבחינת מרחק ותוואי, שיתאים לנו מבחינה לוגיסטית וגישה פיזית לאזור.
בדיעבד עבד מצוין , לא היה חסר מאום, הפידבק היה טוב, אך כחוכמה בדיעבד יכולתי להשתפר אפילו עוד.

הרצים הם אנשי שטח נחושים, קשוחים, בעלי ניסיון, אך המתנדבים הם אלו הגיבורים האמיתיים של אתגרים כאלו.
בעוד הרץ סופג את האתגר, את הקושי, את ההישג, המתנדב נמצא בתחנות, אך הוא תורם פי כמה ובלעדיו לא ניתן לעשות דברים משוגעים כאלו.
המתנדבים הם אלו שתומכים ברצים, באים לתת מעצמם למשהו גדול ומיוחד, מקווה שאנחנו כרצים נתנו להם בחזרה, הכרת תודה ענקית, דרכם אנחנו מניעים עצמנו.

יצאנו מכפר כנא, השביל המקורי עובר שם, בין הבתים, בשכונות, סימון שבילים כתום מתנוסס על הבתים.
באחד הצמתים עולה דילמה לאן פונים, אין סימון, כאינסטינקט בא להסתכל במפת השעון, שכן מהקומה מעל צועק לנו "ישר, השביל ישר" המקומיים מכירים כבר את המטיילים שעוברים בכפרם בדרכו של ישו.

שני ערבים קודם לכן, נפגשתי עם אלון בשרון, העברתי לו את קניות הסופר הענקיות שעשיתי.
הפעם במקום לגשת לסופר ולהתחיל להתלבט מול המדפים, ניסיתי דבר חדש, הלכתי על משלוח.
ישבתי בנחותה מול קובץ האקסל המורכב שחבר הכין לי, גם זה חלק מההפקה אבל זה לסיפור אחר.

מארזי מים, מארזי קולה, שקיות עמוסות אוכל, חטיפים שונים ומשונים, כל הרכב שלי מלא באוכל שלא פחות משני פועלים בטרנזיט העבירו לי ברחוב צדדי בדרום ת"א.
לא סחרנו בסחורה גנובה, סתם שם מקום עבודתי.

לראשונה קניתי במבה וביסלי לתחנות הזנה, מסתבר שהביסלי הצלחה מסחררת שלא חזיתי אותה ולפעם הבאה צריך כמויות גדולות יותר כי זה נחטף מהר יותר מלחמניות חמות ביום קר.

והנה, יומיים אחרי נפגש בחיוך המאיר פנים של אלון, לידו איתי שבא לרוץ אתנו ולצלם על הדרך בתחביב מקצועי שלו, בפאתי כבר כנא, בדרך צדדית.
הצמיג של אלון מראה סימני חולשה ועתיד לסיים בפנצ'ריה בכפר הסמוך בעוד כמה שעות.

אני סוגר את הכוח, יש לנו רק רץ אחד מאחור שמתעכב, קשה לו, הוא טרם עונה, לצערי אני מכיר כבר וכרגע אין מה להיכנס ללחץ.

בדרך אוסף עוד רצים ואני מתגבש עם חבורת רצים שסוגרים את כוח הרצים.
תמיד במרחקים ארוכים כאלו , נוצרות מיני קבוצות שמחזיקות לרוב עד הסוף.
יתכן שישנה קבוצה, כמה דקות לפניך אבל לא תראה אותה כל הדרך.

 

 

תחנה 2

הגענו לתחנה שתיים, דן ובנו מחכים לנו שם, תחנה לתפארת, כל הציוד מדוגם על השולחן.
דן גר בישוב מעבר לכביש ובא לתרום לנו כמה שעות.
בנו החמוד מבצע רישום של כל הרצים.
לכל רץ יש מספר רץ שאותו הוא מוסר בתחנה, אנחנו רוצים לעקוב אחרי הרצים ולתחום למקטעים קטנים במקרה של בעיות.

אלון חבר לתחנה הזו והגיע עם בורקסים חמים ומאפים אחרי שתיקן את הפנצ'ר בכפר.
איזה טעים ומחזק זה ככה מאפים חמים בלי שציפית להם.

החבורה שאיתי רצה קדימה, אני מתענג עוד כמה דקות על הקולה, מוודא מי מהרצים חסר לנו.
כמה שיחות טלפון שאני מרים, אחד עבר ולא נרשם, השני בסדר אבל לא לחכות לו, השלישי לא זמין.

איפוס זריז ואני יוצא לדרך.
כעת אני באמת אחרון ולבד.
כמה קילומטרים מהירים שלי ואני מדביק את החבורה שלי ממקודם.

לקראת הארבל וקרני חיטים

אנחנו מתקרבים במהירות לאחד המקטעים היותר יפים, מאתגרים ומרשימים שיש לנו במסלול ובכלל בארץ.
קרני חיטים בעונה זו שהכול פורח זה מחזות שרואים בתמונות שולחן העבודה במחשב.
צוק הארבל זה נוף שאנשים טסים אלפי קילומטרים לחו"ל בשביל לראות.

ההתקדמות בנחל מאתגרת, אמנם התוואי ללא עליות אך הקרקע בוצית מאוד, הרבה קוליסים באדמה ומקטעי מים רחבים.
בהתחלה עוד ניסינו לאגף את המים, חצינו גדרות, טפסנו על סלעים, הזזנו קוצים, עד שלא היה ברירה ונכנסנו למים.
תמיד שאני בסופו של דבר נכנס למים זה מרענן ואני תוהה לעצמי למה לא עשיתי את זה מההתחלה.

ההתקדמות בנחל איטית, הרגליים עייפות, לא נשאר לנו הרבה מים לשתייה לעומת השביל שמוצף מים.
מתחילים בעלייה חדה לארבל, בהתחלה שטח ואח"כ כביש סלול עד לשער השמורה.
העלייה בימים כתיקונם לא קשה במיוחד וזורמת, אך כעת אחרי כמעט 46 ק"מ והרבה זמן על הרגליים זה קצת יותר מאתגר.
אבל זה מסתיים יחסית מהר.

תוך כדי המסלול ועם תגובה לשינויים הזזנו את אלון לתחנה הזו שיבוא ויעבה את מערך התחנה,
בפועל זאת החלטה מצוינת, הוא מחכה לנו עם פיתות חמות, חיוך ועזרה, לא זקוקים ליותר מזה.

בנקודה הזו אני מבין שיש לנו כמות לא מועטה של חבר'ה שהחליטו לא לסיים את המקטעים שלהם, הספיק להם.
מעבר זריז עם שאר המתנדבים על מי נשאר לנו על המסלול ומה מתרחש ואני יוצא לדרך לבד אחרי שנשארתי אחרון בתחנה.

 

ישורת אחרונה

מהר מאוד חברתי חזרה לקבוצת הרצים שהייתי איתה רוב הריצה, מגיעים ל"כנסייה של אלוהים" מקטע על הארבל עם היסטוריה עתיקה ומקום מעולה לתמונות.

אנחנו במצוק ארבל.
בכריזה של השמורה שומעים שהשמורה נסגרת ומבקשים לצאת, אנחנו רצים מהר לחצות את השמורה בזמן ולא להישאר אחרי שעות הסגירה עם צפי לקנס ובעיות.

שעת אחר הצהריים ואנחנו בירידה הטכנית מהארבל, יתדות, מצודה מדהימה ושביל ארוך אחד למטה.

אנחנו חוצים את הכפר ואדי אל חמאם למרגלות הארבל, חציית שדות חקלאיים ואנחנו על כביש 90 מול הכנרת בשביל ההיקפי שלו.
אנחנו נפרדים מכמה רצים שאיתנו בקבוצה, זה נקודת היציאה שלהם שהגדרנו מראש למי שלא רצה את המרחק המלא.
אנחנו שלושה רצים בקבוצה, יש כמה בודדים אחרינו והראשון בדיוק הגיע לנקודת הסיום.

יש לנו עוד עשרה ק"מ לסיום האתגר.

 

לבד על השביל

בוער לי, בוער לי לסיים כבר, יש לי כוחות, אין לי סבלנות.
כבר עשר שעות אנחנו על הרגליים וקצת מיציתי, אני רוצה לסיים.

אני לא רוצה להפסיק, אני רוצה לסיים.
נפרד מצמד חברי שנשארו איתי במסע הארוך הזה, אני עובר לריצה מהירה,
חייב לסיים.

יש לי תחנה רביעית ואחרונה עוד שישה קילומטרים ממני.
מחכה לי שם אלון, אלון אחר, לא ההוא מקודם, כך יצא, שני אלונים,
שונים אך תרומתם זהה ונפלאה.

אני מתקדם בקצב מהיר, הכי מהיר שהיה לי בכל 65 ק"מ האלו.
המסלול נוח בשביל חקלאי רחב וגדול לאורך הכנרת, קל לתנועה.

אני מרגיש כאילו רק כעת התחלתי, כולי מוצף.
אנרגיות, תחושות, מחשבות, דאגות, דילמות, הכול מתערבב.

אני עומד לסיים משהו שהתחלתי לפני שלוש שנים.
שלוש שנים, שלוש שבילים ארוכים בישראל, שלוש שנים של מיזם קוקו.
זה לא עוד 70 ק"מ של ריצת שטח, זה הרבה יותר מזה.
בשבילי לפחות.

זה עוד מסע שעמלתי עליו רבות, קשה מאוד, כמו סוג של לידה, יצירה שיצרתי.
לדעתי היא הייתה הטובה ביותר מכל היצירות שיצרתי.
אני למוד ניסיון, יש עוד מה לשפר אבל את היצירה הזו ליטשתי וליטשתי עד שיצא משהו נפלא.

איך אני שמח לראות את אלון, תחנה רביעית, רק שישה קילומטרים מהסוף.
אלון הרים לנו תחנה לתפארת.
הוא מקבל אותי בחיוך רחב ועוגיית אוריאו ממש טעימה עכשיו.

אני שניה לפני הסוף, מרשה לעצמי להוריד את הוסט, להסתובב קל כנוצה,
ככה לפחות זה מרגיש אחרי הורדת המשקל מהגב.
לקחתי על הגב הכול, אוכל, מים, רשימות תחנות ורצים, מטען ניד, מעיל וציוד חם ועוד עוד.

מרשה לעצמי לעבור בנחת עם אלון על רשימת הרצים החסרים שלנו.
הטלפון שלי מוצף הודעות, אנשים שדיווחו מה קורה איתם וסתם יותר מידי קבוצות עם תעבורה גבוהה מידי.
צמד הרצים לקבוצה שלי מגיעים, אני בדיוק יוצא.
אני רוצה לסיים.

המקטע האחרון הוא הכי "משעמם" במסלול, מספר קילומטרים בטיילת סלולה במקביל לכנרת.
אנחנו צריכים להגיע לכפר נחום, הכנסייה שאליה הגיע ישו.
המקטע הזה ארוך, סלול, טיילת אבן ארוכה ומייגעת, אני רוצה לסיים כבר.
השמש ירדה, אחה"צ מאוחרות, שקיעה ואני מגיע בדמדומים לכפר נחום לחנייה.

חמישה רצים שנותרו בחנייה, חלק סיימו זמן קצר לפני, חלק חיכו לי.
מאחורי צמד הרצים שמגיע בעוד כמה דקות.
מטלת המאסף הסתיימה.

שביל ישו 70 ק"מ סיימתי.

 

דבר המחבר

הדבר הנפלא הזה לא היה יכול להתקיים ללא מספר אנשים וספקים.
אלון קורן – מתנדב תחנה 1/3
דן בוקיש – מתנדב תחנה 2
אלון סגל – מתנדב תחנה 4
איתי בן זאב – צלם
אלי רגואן – איש הדוחות והתכנונים
חברת דוגית וסונטו
חברת ברוקס
וכמובן לכל הרצים, אלו שבאים ולוקחים חלק פעיל בדבר הזה.

מיזם קוקו ממשיך ופועל.
בעזרתכם נגיע לכל שביל ופינה בארץ עם גיחות לחו"ל מידי פעם.
נמשיך ונעשה, נמשיך ונטייל, נמשיך ונחבר בין אנשים, ננגיש את הטבע.
עם המשפחות, עם הילדים או רק הבוגרים.
נמשיך ונעשה.

נפגש בטבע
תודה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

קצת מקוקו

מטוס נורד יער מגינים
הייתי נער מתבגר, לא זוכר את הגיל המדויק. נסענו לטייל ביער המגנים. לא באמת ידעתי עדיין איפה כל דבר נמצא, או איזה יער שייך לאן ומה מתחבר למה. היינו מטיילים המון, בכל מקום בארץ. בפורמט משפחתי ובטיולים מאורגנים דרך העבודה של הורי. בתור ילד ונער, הלכתי אחרי הורי, לא תמיד הבנתי וידעתי לקשר לאן הנחל...
קרנש קאוור
אפריל 2016 רכב עם נוסעת מקרני שומרון מדווחת על זריקת אבן לרכבה מהכביש בדרך לישוב. עוד אחד מיני רבים. מיידי האבנים מזמן לא שם, הם בד"כ בני עשרה שובבים שרק מחפשים להעביר את הזמן אחרי בית הספר. אבל עכשיו אנחנו צריכים לקפוץ לשם ולעשות סריקות כל הערב, הלכה ארוחת הערב. לא מזמן ירדתי מ- 48...
שביל ישו
מסע בן 70 ק"מ, מנצרת לכנרת, מסע שהתחיל אי שם לפני שלוש שנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.