לשמיעת הקטע בספוטיפיי:

פתיח

ברוכים הבאים לפירין בולגריה.

הפעם הפרק יהיה ארוך מהרגיל,
אחרי הכל רצתי כמעט תשע וחצי שעות
וחיכיתי לרגע הזה שלוש שנים.
אז הרבה זמן דורש הרבה סיכום.

הפעם לא נדבר נטו על הריצה והמרוץ, אספר גם את החלק של לפני.
את הפציעה במילואים, את ההשפעה של זה על הריצה והתחושות.
איך פגיעת ראש יכולה לדפוק לך את כל המרוץ.

נדבר על איך התעוורתי ליומיים שבוע לפני הטיסה, כן , כן, עיוור ליומיים.
הקשר של עפר יונג ואביתר בן יהודה ז"ל.
אפילו נדבר על פיטר פן והסרט של ואן דאם בספורט הדמים.
אבל גם נסקר את הנתונים של המרוץ הזה שנקרא אקסטרים ולא סתם.
נבין מה הלך לי שם בדרך ואיך כמעט פרשתי.
איך קרסתי ואיך התרוממתי כמו עוף החול.

אז מרוץ פירין אקסטרים של בולגריה, הרבה יותר מסתם ריצה בואו נטוס.

ראשית דבר

שלוש שנים אני מחכה לרגע הזה!
לעמוד בקו הזינוק הזה, להגיע לנקודה הספיציפית הזו, לסיים ולהגיע לקו הסיום.

הרבה קרו בשלוש שנים האלו.
אישיים ומדיניים, אירועים שכמעט טרפו את הקלפים.
אירועים שנתנו גם בהזדמנות, אבל בעיקר חשש וקשיים כפי שתלמדו להבין.

בולגריה.
ללא ספק לא היעד שאליו כיוונתי או ייחלתי לריצות השטח שאני מארגן לחול אחת לשנה.
או יותר נכון לומר, לא היה כזה, כי אחרי שחקרתי ובעיקר אחרי שהגעתי, הבנתי שהכל זה מבורות.

אבל כוונתי היא שבולגריה היא לא מוכרת מידי לרץ שטח הממוצע או ההייקר (hiker).
בד"כ שאנחנו מכוונים להרים או לנופים המגרים, נפנה יותר לאוסטריה, איטליה, צרפת,
אלפיים וכדומה אבל מי שבאמת מבין, מבין שבולגריה, יוון, כריתים והרבה כאלו ואחרים
הם מקומות מעולים לטבע מדהים והכי מגניב, זול!

ידעתם שיש בפארק הלאומי של פירין בולגריה, יש 230 מעיינות!
230! הזייה!

אבל למה אני מספר לכם את זה?
כי לפני שלוש שנים, אני בכלל לא הכרתי את המרוץ הזה
או חשבתי בכיוון היעד הזה מבחינת הארץ.

אני מאוד אוהב לצאת למרחבים, להרים, לאתגרים.
למדתי לפני הרבה שנים וגם סיפרתי על זה בפרקים קודמים, 
שאהבתי לחבר בין אהבת הריצה והספורט לטבע ולמקומות המיוחדים.

אני לא מטייל קונבנציונלי ובטח שלא רץ שטח כזה.
אני אוהב לחקור, ללכת במקומות שלא תמיד אמורים ללכת שם,
במקומות שלא תמיד אפשר ללכת לשם, אם מעורב בזה חבל ורתמה בכלל מגניב,
אם צריך לצלול לשם אז קדימה! תדליקו אותי.
הבנתם את הרעיון?

מבחינתי ריצת השטח מעבר להנאה שבה, היא כלי על מנת להגיע למקומות מיוחדים.
אני מרבה לדבר על זה.
בעוד שטיול רגלי מחושב בקפידה כמה הולכים, מה סוחבים, |
לאן מגיעים ועל מה מוותרים או לא, בריצות שטח הכל יותר קל יחסית, לפחות עד מרחק מסויים.

ריצות שטח כמו שאנחנו "המשוגעים" אוהבים ריצות "אולטרה" למרחקים ארוכים מאוד,
כמו המרוץ בקיארד 269 ק"מ שסיפרתי לכם פה
זה כבר נהיה מסובך כמו הטיולים ושם צריך לחשוב על מה סוחבים, מה רואים ועל מה מוותרים,
אבל בריצות שטח לא ארוכות מידי, נגיד עד 40 ק"מ זה בקטנה.

כן, אני יודע איך זה נשמע.
לא ארוך ו-40 קמ באותו המשפט ולהגיד על זה בקטנה למרחק
שאנשים מתאמנים למרתון שנים על גבי שנים, זה מתנשא או יהיר.
אבל האמת היא שניהם לא.
פשוט אחרי שאתה רץ כל כך הרבה ומנוסה אז סולם האתגרים שלך משתנה.
מה שאתגר אותי פעם היום זה החימום שלי ומה שמאתגר אותי היום,
בשאיפה בעתיד גם יהיה החימום, אם כי זה כבר נשמע לימופרך אחרי שניסיתי לרוץ 300 ק"מ.

לימים התחלתי להעביר הרצאות השראה עם סיפור חיים, מוזמנים להזמין אותי אליכם לעבודה
ואני מדבר שם בין היתר על זה שפעם חצי מרתון היה נשמע לי מפורך והיום אני אומר לכם 40  קמ
זה בקטנה.

שורה התחתונה ודי הארוכה שהעברתי אתכם, זה שאני מחפש את השונה, את המיוחד,
המגניב, הקיצוני, המאגתר, הכואב, המשמח, המרטיט את הלב.
את הפינה הזו שאתה מגיע אליה ואומר שכל המחיר להגיע לשם היה שווה.
לפעמים זאת תהייה הדרך רוויות אתגרים או חוויות, לפעמים הנקודה עצמה מיוחדת
ושווה וכל הדרך אליה משעמם, לפעמים זה שילוב של השניים.

כאמור עם השנים למדתי להשתמש בריצה ככלי כדי להגיע למקומות שונים שקשה להגיע אליהם,
למקומות שלא שווה "לשלם את המחיר" עליהם.
לפעמים יש איזה בור מים תקוע באיזה חור במדבר, או איזה מערה בלב ההרים, או סתם איזה נקודת עניין שהיא לא מאסט,
אבל כן מגניב לראות אותה או לחוות אותה אבל הדרך אליה ארוכה ומשעממת או מסובכת ומתישה
ובעוד טיל רגלי לא תלך כמה קילומטרים טובים בדרך משעממת רק כדי להגיע לאיזה בור של כמה דקות.
אבל…. בריצה זה סיפור אחר.

בריצה אתה מרוויח את הספורט, את האתגר בלרוץ מרחק גדול, אתה נהנה גם מהתנועה ולא בהכרח מהנוף המשעמם.
הרי אנשים יוצאים לריצה ללא תכלית, סתם אימון או מפגש עם החבר'ה,
אז למה לא לשלב זה בזה.
בור מים שווה או כל אטרקציה אחרת שמדברת אליכם ואת הריצה ביחד.
גם ככה אתה תצא לרוץ אבל בוא על הדרך נעבור בבור הזה.

עכשיו אני יודע שחלק מהרצים איתי אם לא רובם, פחות מתלהבים מהבורות שאני ומעט מהרצים נכנסים אליהם,
אבל זה שווה ערך לכל תצפית, אגם או מקום שמעניין אתכם, הרעיון זה להגיע לפינות מיוחדות
מבלי לשלם את מחיר השעמון בהליכה.
לעשות הייקינג של עשרה קילומטרים זה אירוע של מעל לחצי יום, לרצי שטח זה שעה וקצת,
הבנתם את הנקודה.

וואו כמה חפרתי, רק רציתי לספר לכם שאת המרוץ הסופר מיוחד הזה לא הכרתי.
ראיתי פוסט בפייסבוק הישראלי שמספר על הריצה הזו שרץ ישראלי אחד שאני מאוד אוהב,
איש שטח אמיתי בעולם ספורט הריצה שלי גם כן, מספר שעשה והחוויות משם.

רכס פירין ביחד עם הר ויהרן שייכים לפארק הלאומי פירין, בולגריה.
מה שמאוד מיוחד בו זאת הסכין המפורסמת שמתשרעת לאורך כמה קילומטרים משמעותיים.
כשרצתי את זה אפשר להגיד על הסכין הזו גם שהיא מרגישה שהיא לא נגמרת….
עוד פיתול ועוד עליה ועוד פיתול וקשה להתקדם, וואו הרבה כוחות נפש היא לוקחת.
אבל רגע, תכף נגיע לזה.

כשאותו חבר פרסם שהמרוץ הזה נחשב קשוח, סופר טכני, מסוכן, עם סכין מטריפה ונוף משוגע,
הוא הדליק לי ת'צורה ואם כל זה לא הספיק, הוא סובב את הסכין ואמר שיש גם ברזלים ושרשרות לטיפוס שם,
יאוווו חלום!
אם יש משהו שמעיף לי את המוח זה הדברים המיוחדים האלו, שרשרות, יתדות, מעקות,
כל אלמנט השונה ומיוחד ובעיקר מסוכן! אני אוהב מסוכן.
המטפלים שלי יתרצו את זה שפגועי טראומה כמוני נמשכים למסוכן כדי להרגיש,
אבל מי אני שאתווכח, אני עושה שטויות מאז שאני זוכר את עצמי וראיתי את המוות לפחות 5 פעמים
בלבן של העיניים ויצאתי בחיים אם כי לא בהכרח שלם,
אבל גם על זה אני מדבר בהרצאה שלי שתצזמינו אותי ובפרקים האחרים שבאתר שלי – קוקו טריפ יומן מסע.

Long story short או בשפה הישראלית, הקיצר….
נדלקתי!
לא היה צריך יותר מידי להדליק אותי.
אני ללא ספק רוצה להגיע לשם.

החיים, החיים

המבוגרים שבנינו יזכרו את הנעימה הבלתי נשכחת של הסדרה שכל בית בישראל ראה,
היה היה, זוכרים? החיים החיים….
ואם אתם צעירים מידי, כנסו ליוטיוב תשמעו את הפזמון הכי זכיר בהיסטוריה של הדור מעליכם.

החיים כמו החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות,
או כמו שחלקנו אוהבים לומר, אתה מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק.
אז לא יודע אם יש אלוהים או לא אבל החיים בהחלט לא צפויים במציאות הישראלית שלנו.

כמובן, איך לו, מלחמת חרבות ברזל, שנתיים של לחימה אינסופית זה מתכון גרוע מאוד
לכל תוכנית אימונים כשאתה צריך להתכונן למרוץ או אתגר קשוח.
החיים עצמם עם אילוצי עבודה, משפחה, חברים ועוד אתגרי קוקו
ותוכניות ריצות שטח בחול שקדמו את בולגריה.

איכשהו בולגריה נדחקה הצידה ונשארה על אש קטנה אבל החלטית,
אני לא מוותר על הרעיון אבל עדיין לא לוחץ בכיוון.

ריצה משותפת  באחד היערות בארץ ופגישה עם רצים שכבר השתתפו במרוץ הזה,
קצת הורידה לי את הרוח מהמפרשים ודי סתמה את הגולל מבחינתי להגיע לשם.
"הסכין לא משהו, לא כזו חדה" הם אמרו.
ואני מתוך בורות, לא התעמקתי ולא שאפתי למשהו אחר למעט הסכין.
מבחינתי המרוץ הזה, למרות שהוא כמעט 40 ק"מ,
מעניין אותי רק בגלל הסכין המיוחדת שמתפרשת על בערך 4 קילומטרים סה"כ.
אם היא לא כזו כמו שחשבתי, אז למה לטרוח?

בולגריה ופירין הפך לשיחת היום בריצות שטח שלי,
זורק לאוויר ומחפש פרטנרים מי יכול ורוצה להצטרף.
עד שלבסוף הכרתי את עדי שהתחיל לרוץ איתנו והפך להיות דמות מרכזית וקבועה
בריצות קוקו.
אבל הכי חשוב הזמינות שלו והרצון להצטרף לבולגריה.
"כן, באמת?!" שאלתי, אמר כן ויאללה למחרת היו לנו כרטיסים לספטמבר 25.

עכשיו רק נשאר לחכות כמעט שנה ולהתאמן לפני המרוץ, יאללה בלאגן.

ינואר 2025

ינואר 2025 שינה את הקלפים לחלוטין.
יותר מדויק לומר, ליל 20.01.2025.
דיברתי על זה בהרחבה וכמעט בכל פוסט ושיתוף שלי מאז,
אבל זה הלילה שבו נפצעתי במילואים.

קצת אחרי חצות, נכנסתי עם כוח חפ"ק המגד לצפון השומרון,
למחומש הכפרים טובאס טמון ושאר קיני הצרעות.
עלינו על מטען רב עוצמה שהוטמן בקרקע.
אביתר בן יהודה נהרג במקום, המגד שלי עף מהרכב ונפצע קשה,
ואני עפתי מההדף בתוך כלוב הרכב האחורי, סופג הרבה מכות מכל הבא ליד.

הוטסנו לבית החולים לתחילת טיפולים ולאחר מכן תחילת החיים החדשים
ועבודה על שיקום פיזי ונפשי.
כמובן שתוכניות כמו בולגריה, ריצות או טיולים והנאות מתגמדות לעומת
מוות של חבר לנשק ופציעה של עצמך והתמודדיות עם דברים קשים,
אך עדיין זה משהו שאני מחכה לו המון זמן.
משהו שרציתי וציפיתי, וכמו שכל דבר שחיכיתם לו עתיד להתבטל זה תמיד מבאס ולא משנה מה הסיבה.
זה ברור שכרגע מה שחשוב שנשארתי בחיים וצריך להתרכז בהחלמה אבל you know  עדיין באסה.

אבל המרוץ בספטמבר וכעת אנחנו בינואר, יהיה בסדר, זה לא שיש משהו לעשות כרגע.
אלו החיים.
החיים, החיים….

פברואר 2025

פברואר 2025 , קצת מעל שבועיים מאז הפיצוץ שלי, בא פברואר וחירב הכל.
יותר מדויק לומר שחר של 04.02.2025.
גם על זה דיברתי בפרקים הקודמים והאחרים שלי.
זה הבוקר המקולל שעפר יונג ז"ל, חבר וחייל שלי כמעט 20 שנה,
נרצחבפיגוע בפילבוקס רק כחמש מאות מטרים מאיפה שאני התפוצצתי שבועיים קודם לכן.

ביחד איתו נהרג צביקה פרידמן ז"ל שהיה מסופח לגדוד
ונפצעו לנו עוד כמה חיילים וקצין
שנכון לשורות אלו עדיין בשיקום ארוך.

מהצד שלי, האירוע הזה שבר את אחרון הכלים שניסיתי להחזיק הכל ביחד.
אני עדיין שוכב במיטת בית החולים כשהתבשרתי על הבשורה הנוראית.
שם התחילה התדרדרות משמעותית במצבי, התדרדרות שלעצרי עדיין לא נבלמה.

אבל כל זה סיפרתי ואספר בהרחבה בפרקים אחרים מכל מיני כיוונים,
כעת אני שבר כלי, לא יכול בכלל לחשוב בכיוון הנאה, אימונים, כושר פיזי
או חשק למשהו.

אבל שוב, עדיין יש זמן, בוא נשקיע בשיקום ונראה מה יהיה.

פיטר פן

אני הפעם מחזיר את כם לילדות, או לפחות את הדור שקרוב אלי.
לא יודע כמה מכם ראו את הסדרה והסרטים של פיטר פן,
אבל לא חושב שיש ילד שלא רצה לעוף כמו פיטר פן.
אני יודע שלפחות אצלי זה היה חלום תמיד.
לרחף מעל כולם, להצליח לטוס, להרגיש את הרוח בשיער,
להגיע מהר ממקום למקום, ממש חולם ומפנטז על זה בילדותי.

עברו כמה עשורי חיים מבחינתי והנה, הגשמתי חלום!
הצלחתי לעוף!

מי ידע שמטען חבלה של 50 ק"ג עושה לך כנפיים, חשבתי זה רק רדבול.
הנה, עפתי, חלום.
אבל במקרה שלי זה חלום בלהות.

מה אני אגיד לכם, וואלה לא כיף לעוף.
אולי אם אתה עף בשמיים זה נחמד,
לעוף ב- תוך ול- תוך רכב משוריין זה פחות נעים.

גם אני וגם המגד התעופפנו.
לא יודע מי פחות חסר מזל כשאחד עף מהרכב לתעלה והשני בתוך הרכב.
אצלי הפגיעות הדף מה שנקראות שקופות,
אף אחד לא יכול לראות, רק אני מרגיש.
אצל המגד שלי לצערי רואים טוב מידי.

שב, שב, אתה נופל

החודשים עוברים ואני משתחרר לאחר שלושה חודשים מבית החולים,
ללא ספק התקופה הכי ארוכה שהייתי מאושפז מחיי! עובר משיקום מלא לשיקום ביתי.

בתקופה הזו התחילו לי כאבי ראש משמעותיים מאוד, סחרחורות והתחלתי ללכת בזיגז.
הולך ואוחז בקירות, עובד על יציבות, שיווי משקל ואימונים וסטבולריים.
פתאום ללכת בקו ישר או על מדרגה זה לא דבר טרווילי או פשוט.

הראש כואב ולוחץ לי על המוח,
אני מרגיש כאילו מישהו תופס לי את המוח בשני ידיים ולוחץ פנימה.
לסירוגין מרגיש שהמוח מבעבע, כמו סיר פוייקה שמרימים את המכסה
ורואים הכל קופץ בועות במים רותחים, ככה אני מרגיש עם המוח שלי,
כדור כזה שנמצא בתוך הנוזל של המוח והכל מבעבע מסביב.
כאילו כל כלי הדם בגוף זורמים רק בראש.

אחרי כעשרה ימים מהפיצוץ, בעודי שוכב באשפוז איכילוב,
הייתי חייב לצאת לנשום אוויר, אני לא יכול עם כל העצב הזה והפצועים סביבי.

חבר אומר לי "תחשוב שאתה במלון בלב תא, בחינם, תהנה, מה אתה לחוץ לחזור הביתה"
אז אמנם איכילוב באמת בלב תא ולא עולה כסף אבל מה אגיד לכם, מעדיף בית ובריאות.

הלכתי לחדר פיזיותרפיה במחלקה ועשיתי צעידה עם טיפה ריצה קצרה לסירוגין.
משהו וקל ועדין רק להבין את מצבי, אם אני כשיר לצאת החוצה ולא ליפול.
סהכ 3 קמ בכמעט הליכה מלאה. עזבו שמסילה זה משעמם של העולמות,
אבל ראיתי שוואלה  אני סביר אם אני נזהר.
החלטתי שאני יוצא "לריצה" בחוץ.
ואני אומר במרכאות כי זה לא באמת ריצה ריצה.
זה יותר מה שאני קורא לו ג'עג'וע, ריצה הליכה כזה.
חצי הולך וגם שאתה רץ זה קצב מגוחך כזה.
תוסיפו לכל זה שאתה בלב ת"א באמצע העיר, קבלתם רמזורים כל איזה מאה מטרים,
כלומר עצירה מוחלטת בכבישים הסואנים ותמרון בין כל האנשים
והעגלות בשעת ערב מוקדמת וקבלתם איזה 11 ק"מ בכמעט שעתיים.

מי שרץ מבין שקצב כזה למרחק כזה זה לא ממש ריצה, זה לא ממש אימון אפקטיבי,
אבל אני כמה ימים אחרי שכמעט מתתי ועפתי מהדף של פיצוץ אז אני קונה כל מה שיתנו לי כעת.
זה שבכלל יש לי רגליים ואני מסוגל לעמוד זה לא טרוואלי למי שיצא מהרכב הזה.

כשחזרתי לשיקום ולמחרת באתי ליום הטיפולים שיתפתי שיצאתי החוצה
לעשות חצי ריצה אם אפשר לקרוא לזה ריצה.
הדבר העצוב זה שהם כל כך לא יודעים לטפל באנשים שטיפה חורגים מהנורמה,
כאלו שלא רואים את הפציעה שלהם, כאלו שרצים למחייתם,
שהם התלהבו ורשמו בתיק טיפול כזה בגדול: רץ 11 ק"מ outdoor באנגלית מודגשת,
מי ישמע סיימתי לחצות את ארה"ב בריצה.
מי מסביר להם שבשביל 11 ק"מ אני לא שם בכלל נעליים.
מי מסביר להם שבקצב הזה, גם סבתא בת 90 עוברת אותי.
מי מסביר להם שבשביל כזה מרחק אני לא צריך כלום, בוקסר ואני יוצא.
מי מתלהב שאחד שרץ 200 קמ בשטח מצליח לרוץ וללכת 11 ק"מ בקצב
של צב נינגה ממוצע?!
אבל עזבו, הפרק הזה הוא לא על הטיפול הנוראי שקבלתי,
אנחנו פה לדבר על פירין בולגריה.

יאללה בואו נטוס!

ספורט הדמים – עיוור ליומיים

מי ראה את הסרט ספורט הדמים?
נו, זה של ואן דאם.
לא חושב שיש מישהו בדור שלי שלא ראה את תהסרט הזה.
אז זה לא כמו היום שיש כזה שפע.
פעם היה סרט כולם היו רואים אותו כי אין משהו אחר וגם בואו,
אחד הכוכבים היה ואן דאם.

הקיצר, מי שראה בטח זוכר ומי שלא אספר.
בקרב הסופי שלו, אחרי שהוא התאמן על לחימה עם עיניים מכוסות,
היריב מעיף לו איזה אבקה לעיניים שגורמת לו לא לראות
ואז הוא כאילו ציפה לנצח אותו כי ואן דאם לא יוכל להתגונן כי הוא לא רואה.
אבל כמובן זה סרט אמריקאי והשמלצ' במקסימום והכוכב כמובן התאמן
על לחימה עיוורת אז כמובן שהטוב מנצח למרות שהוא לא רואה.

עכשיו, מה זה קשור לפירין?
אז כזה רק בלי הלחימה, בלי היריב, רק אני ועיוור ליומיים.

כן כן, עיוור ליומיים, אני.
אנחנו לא באמת יודעים מדוע,
רק חושדים שנגעתי במשהו כשפירקתי את התמי 4 בנסיון כושל לתקן אותו.
אבל התועררתי בשעה 02:00 בלילה עם כאבי תופת בעיניים
כאילו דוחפים לי מאות סיכות לעיניים, אני בקושי יכול לפתוח אותם
והם דוקרים אותי בצורה שאני לא יכול לנשום.

אנחנו כשבוע וחצי לפני הטיסה, מה קשור עכשיו?!
איך כל הצרות האלו נופלים עלינו, מכה אחרי מכה!?

אני קם לשטוף פנים עם עיניים פתוחות.
ממש מטביע את העיניים במים.
חוץ מלהרטיב אותי זה לא עשה כלום.

כמו במשפט המפורסם של עספור "עולם ורוד רואים דרך עיניים אדומות"
אז פה אני עם עיניים אדומות בורדו אבל לא רואה שום עולם ורוד או רואה עולם בכלל.
הכל מטושטש אם בכלל מצליח לפתוח עיניים למאית שנייה רק כדי לא ליפול.

טוב, אין ברירה, אני חייב להעיר את הגברת, אני לא יודע מה לעשות.
ניסינו לשפוך טיפות עיניים שלצערי לא עזרו חוץ מהלרטיב אותי.
אח"כ טיפות עיניים של העדשות קצת שיפרו כשיכלתי טיפה לפתוח את העיניים
ולראות לאן אני הולך.
כשטיפה נרגע הכאב החד הצלחתי להירדם לשעתיים הבאות
וכשבבוקר ראינו שזה לא עובר, הכלנו למיון.

אני, אדם בוגר ואמא שלי מובילה את בנה שלא רואה יד ביד.
לראשונה בחיי הרגשתי מה זה אדם עיוור או כבד ראייה
כי מידי פעם יכלתי לתת הצצה כואבת.
מיותר לציין שזה לא כיף בלשון המעטה.

בסופו של דבר, אחרי מאלחשים, טיפות אנטיביוטיקה ומשחות,
אחרי יומיים הצלחתי לחזור לראות ואמרתי לעצמי
שאולי באמת בולגריה פירין לא אבודה.
יש עוד תקווה.

סגור את האור לא בא לי כלום

לצערי מעבר לפציעות הפיזיות והקושי עם הראש,
יש לי עדיין התמודדויות שאני צריך להניע את עצמי.
לצערי אני נופל רבות לאין לי חשק, רצון או משהו שיניע אותי.
הכל נראה תפל וחסר משמעות, אפילו תחרות שחיכית לה כל כך הרבה
זמן נראית לך כמשהו מיותר ולא חשוב במציאות שלנו.

בא לי רק להישאר בבית ולא לצאת.

הרגשתי שאם אני לא מתנתק ונרגע כמה זמן בבית, בפינה שלי,
בלי רשתות חברתיות ושיחות חולן עם אנשים, אני לא אצליח לטוס
או לאזור כוחות לצאת לדרך.
וכך היה, מאז שחזרה לי הראייה אמנם נרגעתי אבל זה גרם לי
להסתגר יותר ולמעט הטיפולים לא יצאתי מהבית.

יחד עם כל התקופה האחרונה והבעיות הרפואיות,
אני גם לא מתאמן כמו שצריך והפעם זה קצת מלחיץ אותי.
הייתי מאוד בחשש מהמרוץ הזה.

המרוץ הזה הוא לא כל כך לבוא באהלן אהלן, צריך להתאמן אליו,
אפילו רצי שטח מנוסים שרצים הרבה כמונו.
אני לאחרונה בקושי רץ ושאני אומר בקושי זה לא בקושי מוכן למרוץ הזה,
אלא בכלל! בקושי רץ, ריצה אחת או שתיים בשבוע, זהו!
עזבו שזה לא מספיק למרוץ, זה לא מספיק גם למרוץ לילה של ת"א עשרה ק"מ.

אבל יהיה בסדר, שרדתי פיצוץ, שרדתי דברים קשים, יהיה בסדר, או שלא.
נעשה מה שנצליח גם אם יקח עוד שעה פחות שעה, מה זה משנה בתכלס,
העיקר לסיים וזה אני בספק אם אני לא אצליח.

הבעיה היותר מלחיצה אותי זה הראש שלי.
אני לא כשיר בריאותית.
לא עשיתי כאלו אתגרים הרבה זמן ללא קשר לפציעה
ומאז הפציעה אין בכלל מה לדבר.

במאמצים חזקים הראש מתחיל לבעבע וללחוץ.
זה מצריך ממני לעצור, לשבת לפעמים, להיזהר בעדינות עם תנועות הראש,
כל מכה או זעזוע קל ואני לא מרגיש טוב וצריך לשבת לנוח.
גם קפיצות למים שאני מקבל מהם מכה רגילה זה משפיע על הראש.
אני צריך להיזהר עם כל מכה לראש כעת וגם במאמץ שהגוף מתאמץ,
הסיבולת עולה, התנשפויות או זרימת דם מהירה
ואני מתחיל להיות מסוחרר וכאב ראש משתק.

עכשיו עם כל זה אני צריך לצאת לריצה מאתגרת.

שיהיה לי בהצלחה מה שאומרים.

אה כן, גם בטיסה יש לי בעיה, הלחץ שם על הראש….
עזבו נו, בואו נדבר על פירין.

יאללה, נתונים

הנתונים היבשים של המרוץ זה 39 ק"מ לפני סטיית תקן,
וטיפוס מצטבר לגובה של 3347 מטר לגובה,
כלומר כמט 3.5 ק"מ לטפס לגובה.

חלוקה העליות מאוד נוחה לתכנון וידיעת המסלול שכן מדובר
בהסכ בשתי עליות.
יש לנו עלייה מרכזית אחת והכי משמעותית עד לסכין, סכין עצמה,
ירידה לעמק ועליה לסכין נוספת עם הר ויהרן לפסגתו
ומשם ירידה עד לעיר.
קל להבנה, קשה מאוד לביצוע.

כשאתה צריך לטפס כל כך הרבה לגובה זה ללא ספק קשה,
איך שלא תכניס את זה.
לטפס מעל 3 קמ בקו ישר למעלה זה מאתגר.

אבל כאן מתחילה הדילמה.
איך אנחנו רוצים שזה יכנס לנו בריצה, או סלחו לי על המילה,
במקרה שלנו איך זה יכנס לתחת כי הוא הולך להיפרם!

האם מעדיפים את זה כואב במכה אחת או מפוזר לאורך המסלול.
האם לתת את העליה בשתי עליות מרכזיות או מפוזר לאורך המסלול כל פעם
קצת.

במקרה של פירין מדובר סה"כ בשתי עליות.
נשמע קל שאומרים שתיים אבל כשמבינים כמה צריך לטפס בכל עלייה,
פה מתחילה הבעיה!

יומיים למרוץ

הטיסה שלנו בשעה שבע בבוקר.
השכמה בשתיים בלילה, עד כמה שאפשר להגיד השכמה
למי שהלך לישון בכוח בשעה אחת בלילה.
אבל זה החיים החדשים, לא מצליחים לישון מוקדם מידי,
הבעיה זה עם טיסות באמצע הלילה.

נחתנו בעשר.
נסענו שתיים לרכס הרי רילה.
הולכים לרוץ את שבעת האגמים, המסלול הכי מפורסם בבולגריה.

אחרי שלוש שעות הריצה יש לנו שעתיים נסיעה עד לבנסקו.
מגיעים גמורים לעיירה, אכלנו במסעדה (שהיתה מצוינת חשוב לומר) ולישון.
אין מה לחשוב על בירה בפאב, אנחנו שפוכים מהיום הארוך הזה.

טסנו סה"כ לשלושה ימים, או יומיים וחצי ליתר דיוק.
יום המרוץ ועוד יום מלא לפני והיום שנוחתים בו בעשר לפניו.
יום אחרי המרוץ טסים על הבוקר חזרה, קצרצר.

כמובן שקוקו מגיע ליעד חדש, צריך לחקור ולטייל ולנסות ולנצל
את כל היום והאזור, לא באמת נשב בעיירה לנוח לקראת המרוץ,
זה בזבוז זמן ובעיקר משעמם, אני לא אוהב להשתעמם.
כשמשעמם המחשבות רצות וזה לא טוב במצבי.

תכננו שתי ריצות לימים של לפני.
היה ברור שצריך משהו רגוע יחסית.
אני אומר יחסית וקצת בשחצנות לא אמיתית (אל תסקלו אותי)
כי לרוץ עשרה ק"מ עם 500 מטר טיפוס יום לפני מרוץ הרים משוגע וקשוח
זה לא כזה רגוע, אבל אנחנו לא רצים רגילים יחסית אז יהיה מה שיהיה,
ואמרנו, שעה לפה או לשם במרוץ זה לא קריטי.

עשינו את שבעת האגמים ולמחרת את אגם פופולוב מעל בנסקו.
המסלול הכי מפורסם בחבל בנסקו.

ללא קשר לפירין, שני המסלולים מומלצים מאוד בטח לרצי שטח אבל גם למטיילים,
המקום היה מלא במטיילים, לא צפוף אבל מטוייל ויפה מאוד.
אעלה גם המלצות באתר שלי kukutrip.co.il בהמשך.

כשעברתי על המפות ראיתי גם במסלול של בנסקו כמה תצפיות משוגעות
על רכסים מגניבים אבל זה הראה לי מסלול של כ-14 קמ עם 750 מטר טיפוס,
זה קצת מוגזם מידי יום לפני תחרות סופר קשוחה שאנחנו חוששים ממנה.

החיים קורים בזמן שאתה מתכנן תוכניות


כבר אמרתי לכם שבאתי למרוץ הזה בגלל הסכין, כל השאר זה בונוס.

אני מתכנן להתעכב שם, לצלם, ולתעד, להעלות רחפן עם עדי
ובשאר אפשר להתקדם מהר יותר, לרוץ וכו.
יותר מאשר שאני לא רוצה להשתולל בריצה ולשרוף את עצמי,
אני רוצה להנות מהסכים הזו שחיכיתי לה הרבה זמן ולצלם,
בסופו של דבר זה מה שישאר לנו אחרי שהזכרון יבגוד בנו.

אבל ככל שהתקרבנו למרוץ ואחרי כל התלאות שלקח לי להגיע לשם,
התקליט התחיל להשתנות.

פתאום מלבוא לצלם על הסכין ולסיים מבחינת שלושתנו לא מעניין באיזה מקום,
אני פתאום נוטה יותר לכיוון הלבוא ללחוץ.
כשאנחנו אומרים בריצה "ללחוץ" זה אומר שבאים לרוץ חק, מהר יחסית  אליך.
ללחוץ על הגז כמה שאתה מסוגל.

פתאום אני מתכונן למלחמה, אני נגד הגוף ונגד ההרים.
הצחוקים בנינו מי מסיים ראשון בישראלים זה נשאר בגדר הצחוק
אבל איפשהו מחלחל פנימה.

מאז שנרשמנו למרוץ אני ועדי, עמית לא נשאר חייב והצטרף, איזה אח.
עכשיו אנחנו שלושה ומתחיל צחוקים לאורך החודשים עד למרוץ
מי יסיים ראשון, שני ושלישי בישראלים.
כמובן שהכל בהומור ולמעשה הרי אנחנו הישראלים היחידים במרוץ הזה,
כלומר מי מסיים מאיתנו מקום ראשון או שני.

עם עמית רצתי לפני כחודשיים במרוץ מוצרט בהרי זלצבורג אוסטריה.
שם הבחור אתגר אותי אז לא הייתה ברירה אלא להחזי מלחמה ולהשאיר אותו מאחור.
אז גם פה בפירין זא התכנית, אחד פחות לדאוג לו שיעקוף אותי.

עדי לעומת זאת יריב ראוי.
הכל כמובן בהומור וביריבות חברתית וספורטיבית וגם כי עמית בחור מהיר.
עדי טרם התחרה בחול והוא באמת ברצינות תהומית.
אני סבור שכל אחד שטותניק שעושה שכונה כמוני צריך איזה רציני שידאג
לחבר הכל ביחד וקצת לאזן את הבלאגן הישראלי.

בעוד אני רצתי בנמל ת"א או הסתגרתי בבית, עדי נסע לטפס את עליות
רכס הכרמל ביגור.
לצבור גובה בטיפוס על הרים כהכנה כלשהי למרוץ שרחוק מלהספיק לך.
את ריצות קוקו בשישי אני רק מעכב אותו בהליכה שלי לסירוגין אז נראה לי
שאני מהמר שאני מגיע שני בישראלים חחח.

אבל מה שהוא לא יודע זה שיש קובי שכונה וקובי רציני בתחרות.

אני חייב להחזיר אתכם רגע למילואים.

במילואים אני סמל מחלקה.
כל החיילים שלי יודעים שאיתי הכי כיף לעשות משמרות או עמדות פילבוקס של כמה ימים,
כי הם יודעים שאיתי זה צחוקים, עושים "שכונה" ואפשר לחפף.
אבל באותה נשימה הם יודעים שבמבצעיות ובדברים שיש בהם סכנה אני לא משחק.

אני הכי דוגל בלהקליל הכל, החיים שלנו כל כך בלחץ שצריך לשחרר ולהרפות,
להינות מהחיים או לנסות לא לסבול מידי.
עד שזה מגיע לסכנה.
שם עובר אצלי הגבול.
מצחוק זה הופך לפקודות, רצינות וחוסר פשרות.

באחד המעצרים שלנו במלחמה, טרום הפציעה שלי,
הובלתי כמפקד מחלקה את הצוות למעצר באחד הכפרים.
נכנסים עם פנתר (רכב משורין גדול) כולם על ציוד לחימה מלא אבל בלי קסדות,
אנחנו עדיין רחוקים מהכפר ורק שנגיע לפאתים יש סיכוי לסכנה, אפשר להתרווח כרגע.
ברגע שהנווט הקידמי מדווח "נכנסו לעיר" אני אומר לכולם לשים קסדות על הראשים
למרות שאנחנו ברכב משוריין.

כולם בעיני עגל בוהים בי, כאילו מה הוא נפל עלינו עכשיו, עוד לא פורקים מהרכב.
אחרי שאגה אחת שלי כולם שמו קסדות.
אם קובי אומר אז באמת צריך, אין משחקים.
צריך להפריד בין צחוקים לתכלס.

עכשיו תראו, בתכלס לא אכפת לי מהם (חחח סתם סתם)
אכפת לי שאם אני פורק שיהיה מי שישמור לי על הגב.

יאללה, מספיק צחוקים, קצת רצינות, בואו נצא לבולגריה.

לא יודע למה, אני נכנס למוד לחימה.
משהו בגוף שלי צועק שהוא צריך את זה.
את הדריכות, את הלחימה, את הלחיצה על הגז, את האתגר,
את השבירה של הגוף, להרגיש שאתה על הקצה שלך.
לא יודע למה.
עדי לועג לי ומחקה אותי איך רציתי רק להתעכב על הסכין ולעשות תמונות
ועכשיו אני צועק להם ברחבות בנסקו "הו הו הו, בית שאן סרט מלחמה"
(זוכרים את הסרט כדורגל על בית שאן סרט מלחמה? לא? תעשו גוגל, סטינו מהנושא יותר מידי)

עדי צודק, אבל אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק, המציאות קוראת בין התוכניות.

ערב אחרון לפני המרוץ.
עדי כמו תמיד רציני ומחושב, מצהיר שהוא הולך לישון ב- 21:00.
ואני השכונה חושב לעצמי, וואי איזו הגזמה.

אני ועמית יוצאים לסיבוב ברחובות בנסקו הדי משעממת.
אין באמת משהו לעשות שם למעט מסעדות או איזה בר פינתי
מאוד בסיסי לבירה עם החבר'ה.

האמת שאני מסתובב עם עמית ואני במתח.
אני על דופק גבוה ולא רק בגלל העליות פה ברחובות.
אני אשכרה בלחץ ממחר.
אני פאקינג סופר חושש מהמרוץ הזה.

מה יהיה מצבי הגופני?  אני אעמוד בזה?
כמה נורא יהיו העליות? אצליח בכלל להנות? באיזה מקום אסיים בישראלים חח.
אבל בעיקר מטריד אותי מצב הגוף.
אני יודע שזה יגיע השאלה מתי.
הראש שלי שלא בסדר.
אין פה שאלה של אם אלא זמן.

אני בסטרסט.
אני אומר לעמית "יאללה חביבי, בוא נקפל, נקשיב לעדי, הוא יודע מה הוא עושה.
אנחנו בדרך למלון אבל סחבק כמובן שלא נרדם, כי מה לעשות, מציאות חדשה.
בכוח מצליח להרדים את עצמי לקראת חצות להרוויח איזה שש שעות מטכליות שינה.

מבנה מרוץ אקסטרים פירין

ליום אחד בקיץ, בנסקו לובש חגיגי ומתכונן ליום ריצת שטח.

ללא ספק העיירה הזו בנוייה על החורף ועל סקי.
זה ניכר בכל פינה בעיר, הריצה זה מאוד שולי אצלם למרות שיש לא מעט משתתפים.
בעלי החנויות והמסעדות די אביווילנטים לגבי הריצה משיחות שעשינו איתם.

המרוץ יוצא ישירות מהעיירה בנסקו, בחלק הכי נמוך שלה
ומתחיל בטיפוס לעבר רכס פירין שנמצא ממש מעל העיירה.

יש לנו 4 ק"מ של כביש סלול ומשם עוד 2 ק"מ של שביל נוח ביער
עם שבילים רחבים עד לכניסה ליער הסבוך ממש.
הכל, אבל הכל בעלייה קבועה.

למעשה המרוץ מוגדר כמקטע של 6 ק"מ מהזינוק ועד לתחנה הראשונה.
כל זה תואי יריץ אבל עליה קבועה ומתישה של כ – 500 מטר לגובה, בהחלט לא קל.

התחנה הראשונה מגיעה אחרי שישה קילומטרים, מרחק קצר ללא ספק
אבל זאת הסיבה שמכאן יוצאים לעוד 13 ק"מ במקטע של הסכין שהוא טכני בטירוף
ורק ברגל אפשר להגיע לשם וגם אז זה בהליכה זהירה על תהום הסכין.
זה כל כך מסוכן ותהומי ששמו מעקה להחזיק כדי לא ליפול.

אחרי התחנה הראשונה, ממשיכים בטיפוס אבל פה מתחיל העסק להיות רציני.
נכנסים לתוך יער סבוך מאוד עם סינגל צר מאוד לריצה מפותלת בזווית נוראית כמה היא חדה.
מפה החזקים מתחילים להתקדם והבנוניים מתחילים להאט.

למעשה מהזינוק ועד לסכין יש מרחק של תשעה קילומטרים עם 2000! טיפוס!
זה משוגע!
הזוויות פה זה אחד החדות שראיתי.
נוראי.
אי אפשר להתקדם בלי לעצור כל כמה רגעים לתת נשימה.
הזווית פה חדה בצורה קיצונית וכולם בלי יוצא מהכלל
עוברים להליכה מתישה עם המקלות.

מקלות, זה גם עוד קטע.
יש כאלו בריצה שהם בלי מקלות.
אני לא מבין את זה.
אני אשכרה מחליק אחורה מהזווית, העלים המחליקים והשיפוע,
איף הם מצליחים בלי מקלות, נשגב מעיני.

אבל 2000 טיפוס במכה אחת בלי מנוחה בלי מישור בלי הפוגה,
פשוט קו ישר אחד שמטפס לאורך 9 ק"מ ב- 2000 טיפוס הזה, קשוח מאוד.

יש קאט אוף ראשון בהגעה לסכין אחרי  ארבע שעות.
כלומר 10 ק"מ עם 2100 טיפוס.
זה הקאט אוף הכי רציני בתחרות.
ומי שלא בעולם הריצה, קאט אוף משמעותו שאם לא תגיע בזמן
פוסלים אותך ואומרים לך לרדת חזרה.
קולטים?! אחרי שטפסת 2000 מטר יגידו לך לרדת למטה, נורא.
מפה אין שום דרך אחרת חוץ מלמטה או להמשיך על הסכין.
אני אמרתי לעדי ועמית שאין מצב בעולם שאם אני לא עומד בזמנים,
אני יורד, ימות העולם ואני ממשיך, מצידי שיורידו אותי עם אזיקים למטה.

אם עברתם את הנקודה הזו בזמן, כל השאר באיזי מבחינת הזמנים.
אני מדגיש מבחינת הזמנים כי הריצה עצמה קשוחהההה.
אבל הזמן לסיים הכל הוא 14 שעת וזה כבר זמן מוגזם מאוד.

אחרי הטיפוס הנוראי הזה, אפשר טיפה לנשום שכן הסכין היא במגמת עלייה,
אבל השיפוע סביל ולא חד כמו מקודם.
ההליכה פה היא איטית מאוד.
גם פקקים וגם תהומות והשביל הוא למעשה סלעים חדות ומעקה להחזקה,
קשה מאוד לעקוף אם אתה לא קוקו.

אני לא הכי חזק בעליות, אבל בירידות אני שד משחת.
אחרי הזינוק וככל שהריצה מתקדמת די מתייצבים האנשים שנמצאים בסביבה שלך.
קצת לפניך ואז מאחוריך ואז לפניך, אתם משחקים תופסת לאורך המרחק.

אישית אני התקבעתי עם איזה חמישיה שאין ל ימושג מיהם אך זהיתי אותם לאורך הדרך
כשעקפו אותי בעליות ואז נשארו מאחור בירידות כשטסתי קדימה.
מסתבר שהרבה פוחדים מהירידות ודי מתעכבים במקומות שאפשר ממממ למות כזה.

אני טוב בירידות ואין לי פחד.
גם לא לחות לי לא ליפול חח מקסימום הכאבים יפסקו.
סתם, אני צוחק.
אבל אין לי פחד בירידות ואני זריז רגליים אז שם אני עוקף את כולם.
יורד מהצד וקופץ כמו איזה עז כשכולם מסתכלים עלי עקום,
חלק בהשתהות וחלק בכעס.
אבל בעליה אחרי הם עברו אותי חזרה.

הסכין במגמת עליה לסירוגין והיא באמת אחת הסכינים הארוכות שהכרתי מחיי.
האמת מחזה מדהים! אבל מגיע השלב שדי נמאס לך.
קשה לך פיזית, אתה כבר מעל חמש שעות רק מטפס למעלה
זה שובר לך את הגוף והנוף באיזה שלב מתחיל לחזור על עצמו.
מדהים אבל הבנו.

אחרי הסכין יש לנו ירידה מההר, חדה משולבת סלעים ודרדרות אבל מי שפחות חושש
יכול להתקדם פה מהר וכאן פתחתי פער משמעותי על החבורה שהייתה בסביבתי
ועברתי לחבורה מתקדמת יותר.

בירידה הזו בפעם הראשונה והאחרונה יש קצת החלקות מהקרקע
וצריך להיזהר אבל ברגוע.

תחנה שניה נמצאת בסוף הירידה, בעמק.
נקודה מעולה ובדיוק בתחתית האמבטיה של הריצה.

המרוץ בנוי משני עליות, שני הרים ועמק גדול באמצע, שם אנחנו בתחנה שניה.

חוצים עמק ומטפסים שוב, אלוהים לא נמאס להם מההרים?
מטפסים על הר ויהרן והפעם זה "רק" 700 מטר עליה למה שאני מכנה
עלייה אחרונה!

העליה הזו נכנסת קצת יותר טוב.
פה הזווית הגיונית וסבילה עד כמה שאפשר להיות סביל כשאתה מטפס 700 מטר במכה אחת.
אבל היי, אחרי שטפסנו 2000 במכה , לטפס "רק" 700 זה תענוג מפוקפק.

הבעיה שפה התוואי הופך להיות סלעים ואין שביל.
אבל אין שביל בכלל!
אני לא סתם מגזים, אין שביל!
רק סלעים צהובים ענקיים בעלייה.
מקטע נוראי שאתה כבר רוצה להחזיר נשמתך לבורא.

אבל זה הישורת האחרונה, תכף הטיפוס נגמר ואז יש לכם
12 ק"מ ירידה קבועה עד לבנסקו חזרה.
למעשה כל מה שטפסנו בבוקר.
8 ק"מ בשדות די מעצבנים שהשביל בהם לא ברור,
ואז 4 קמ בעיר עד לסיום המיוחל.

בכלל הסימון היה חצי כוח והיה מחלוקות בנינו האם הסימון היה טוב או לא.
אני טוען שהוא היה סביר אבל ללא ספק צריך את השעון להבין רעיון כללי.
מה גם המסלול בשעון לא תאם את המציאות ולפעמים רצים בשביל
שהם סימנו אבל השעון כמה מאות מטרים ימינה.

יום המרוץ – הצד של קוקו


קמים למלחמה!
אני בהתרגשות שיא ואני רוצה לזנק כבר.

הזמנו "ארוחת בוקר" במלון הפשוט שלנו לשש בבוקר כי העיירה לא נפתחת לפני תשע.
קצת מצחיק לקרוא לזה ארוחה שכן קבלנו קפה ואיזה מאפה גדול כזה אחד, זהו.
אבל יאמר לזכותו שהמאפה היה טרי חם וטעים, סגר לנו פינה.

מנזקים!
שלושתנו כתף לכתף בק"מ הראשון.
עליה מההתחלה כבר אמרנו.
אני רץ בקביעות בלי לעבור להליכה בכלל למרות שמאוד רציתי.
העליה פה יחסית חדה אבל זה כביש אז אפשר לרוץ אבל צריך להיזהר לא להישרף.

עדי מתחיל להיעלם לי מאחור ועמית פתאום עוקף אותי.
אני אומר לו להירגע, יש לנו ריצה ארוכה, זה לא הזמן להישרף.
אני כבר רץ על הקצה שלי, זה לא שהוא רץ בקלילות,
הוא חייב ללחוץ בשביל לעקוף אותי ואנחנו 2 קילומטרים מהזינוק, תרגיע.

לתחנה השנייה אני מגיע ראשון ואוכל שני ענבים ויוצא לדרך.
לא מבזבז פה זמן, אני בתוצאה נהדרת שמקדימה את הלוז הצפוי שלי בהרבה
ואנחנו סהכ אחרי שישה קילומטרים בקושי שתיתי משהו.

הבעיה פה שאני חמור!
ועל טעויות משלמים במזומן!

בין התחנה הראשונה לשנייה יש סה"כ 13 ק"מ.
ללא ספק מרחק לא רב בכלל לריצת שטח אבל הבעיה שזה מקטע שלוקח בערך שלוש שעות.
זה מקטע בעליה חדה מאוד, 2000 מטר טיפוס כאמור, הליכה בסכין החדה
ואז ירידה ארוכה עם סלעים לסירוגין.

האסטרטגיה זה לחסוך במשקל.
לצאת בזינוק עם ליטר אחד ולהחזיק בווסט עם פלסקים (בקבוקי שתיה) רקים
ואז בתחנה הראשונה אחרי שישה קילומטרים למלא
ולהיכנס למקטע הארוך עם הרבה מים שתזדקק להם.

הבעיה שהגעתי בזמן טוב לשישה קילומטרים ופתחתי חזק את הריצה.
באופן צפוי אחרי שש הרגשתי טוב ושאנן ולכן אמרתי חבל על הפער
שפתחתי על כולם ולבזבז זמן בלמלא מים, המשכתי הלאה עם הליטר שלי.
זאת הייתה אחת הטעויות שכמעט עלתה לי במרוץ.

לא אחרי הרבה זמן בעליה החדה שמתחילה פה אני מבין שטעיתי אבל מאוחר מידי.
אני אומר לעצמי "יהיה בסדר" אבל בפועל לא היה בסדר, היה די נורא.
אבל ממש נורא ואני ממש דביל שויתרתי על זה.

בעלייה החדה מתחילים לעקוף אותי החבר'ה החזקים והזווית פה מקשה עלי.
אני עוצר לראשונה ועומד הפוך למסלול, לתת לרגליים לנוח על שרירים אחרים
כי אנחנו בזווית משוגעת למעלה.

עם הזמן בעליה הזו עמית מדביק אותי וקצת עובר אותי, עדי הרחק מאחור,
ראיתי אותו ממש מרחוק והאמת שלא היה נראה בשיאו אבל אנחנו במלחמה
צריך להתקדם, אין לי את הכוחות הפיזיים והנפשיים להתקדם לא בקצב המותאם לי
וזה גם משהו שסיכמנו מראש, כל אחד בקצב שלו בלי רגשות אשם או טינה.
זה חשוב להבהיר את זה מראש שלא נצפה למשהו אחר ואח"כ לאכזבה,
כי בניגוד לריצות שלפני תחרות שאתה מחכה אחד לשני בתחרות צריך לתאם
מראש מה עושים, האם רצים כתף לכתף עם כל המחיר המשתמע מזה
או כל רץ לעצמו שגם פה יש מחיר.

לסכין בסוף העלייה הנוראית אני ועמית מגיעים ביחד.
אנחנו מנצלים את זה לצלם אחד את השני וממשיכים במגמת עלייה על הסכין.
מפה אנחנו מתחילים לשחק קדימה אחורה בנינו עד שלבסוף בירידות שמגיעות
לסירוגין אני פותח פער שכן אני משתולל ועוקף את הרצים מצד התהום ללא חשש,
מקסימום ניפול חח.

הסכין מדהימה עם מעקה מגניבה ועננים שמכסים לנו את הנוף
ונותנים מראה מרשים למרות שמכסים את הנוף בעמק אבל זה נותן הרגשה שאתה מעל העננים.
הבעיה שהסכין לא נגמרת.
העלייה החדה של ה- 2000 מטר טיפוס די פירקה אותי ומפה זה כבר מלחמת הישרדות.
העליות האלו קשות לאללה.

הסכין לא נגמרת, עליה קבועה למעלה, בזווית סבירה אבל זה שאתה לא יכול לרוץ
בגלל הסלעים והתהום ובמגמת עליה, זה מקטע ארוך וקצת מייגע.
אתה חושב שהסכין נגמרת בסוף הרכס מולך אבל אז פונים שמאלה ויש עוד סכין,
כמה הסכין הזו ארוכה?!

המים מתחילים להיגמר לי ואני נכנס למשמעת מים.
כל פעם טיפה בפה רק להרטיב אותו.
הפציעת ראש שלי מתחילה לצוץ מוקדם מידי במרוץ.
אני סהכ על תשעה קילומטרים מהזינוק, אמנם 2000 טיפוס עברתי
אבל יש לי לרוץ עוד 30 והמוח מבעבע לי.
אני חייב לשתות והרבה.

אני מסתכל בשעון, את ה- 300 מטרים האחרונים לקח לי לעשות בכמעט 40 דק.
בקצב הזה אני בבעיה חמורה מבחינת המים.
הזמן עובר אבל המרחק לא והראש שלי במצב לא טוב בכלל.
איזו טעות לא הייתה לקחת עוד מים, הייתי יהיר וזה מתנקם בי כעת.

נכנסתי למוד הישרדות, להחזיק חזק עד התחנה בק"מ ה-19.
הבעיה שזה ייקח המון זמן עד לשם ואני לא מרגיש טוב.
בתכלס גם אין יותר מידי מה לעשות, אנחנו על הסכין שלא נגמרת בגובה 3000 ומשהו
מעל פני הים, זה לא שיש פה איזה ברז, בקושי שביל יש פה.

משיא גובה פירין וסוף הסכין יורדים בירידה חדה עם דרדרות והחלקות לסירוגין לכיוון העמק.
הכל מכוסה עננים מרשים כזה ואני רואה עמק גדול מולי ועליה חדה בהמשך
לכיוון הר ויהרן.
אני אומר בראש "הלוואי, הלוואי וחותכים פה שמאלה או ימינה לרדת למטה, פליז לא עוד עליה עכשיו"
אני כבר די מפורק והראש שלי צורח בפנים, אני מיובש והמוח מבעבע לי.
אם בעבר סתם הייתי אולי מתייבש, מאז הפציעה המוח מבעבע ומשבית אותי,
מכריח אותי לשבת להוריד דופק, אני לא יכול לעשות את זה בעמידה במצבי.

כשאי ממשיך למטה והעננים מתבהרים אני מבין שאכלתי אותה,
מטפסים גם את הרכס הזה, סעמק.

בעמק אני עוצר להשתין בפעם הראשונה אחרי כמה שעות.
הצבע יוצא כל כך כהה שזה אשכרה עוד רגע שחור.
אני מבין שאני בבעיה חמורה ואני חייב להשיג מים.

העליה להר ויהרן זה כבר עם שרשראות!
כן, שרשראות על ההר, צריך לתפוס בהם ולטפס למעלה.
כאילו מה אני בדנג'ן?! מה קשור שרשראות בעליה חדה מעלה.

פה העלייה היא עם סלעים.
בעליה הראשונה זה היה שדות נוחים להליכה פשוט בעליה חדה ונוראית,
פה זה סלעים ענקיים שאתה חייב להשתמש בידיים.
אם אתה מרים ראש אתה רואה את זה שלפניך כאילו הוא יושב לך על הראש,
זה כמה זה תלול.

אני כרגע בעליה שאחרי העמק, עברתי את הסוג אמבטיה.
מבינים את הרעיון? כמו אמבטיה בבית שיורדי מהחלק הרחוק ירידה,
למטה החלק התחתון של האמבטיה ואז עולים צד שני.

אני כרגע בעליה צד שני ועמית מזהה אותי מרחוק.
אני רק שומע מאחורי רחוק מישהו צועק "הופ הופ"
אני מחייך לעצמי חיוך ענק בשמחה אבל אני מפורק ומרוקן מאנרגיות להחזיר לו הופ הופ.
בסיום המרוץ הוא אמר לי שהוא ציפה שאצעק חזרה, אבל אמרתי לו "אחי הייתי מפורק"
בקושי לנשום הצלחתי אז לצעוק?
אני מיובש, הראש שלי מבעבע, אני כבר שעתיים בלי מים בכלל
ואני באמצע עליה על סלעים למעלה עם שרשראות.

זה הרגיש לי כמו נצח!
אבל הגעתי לתחנה השנייה שאני מיובש ומרוקן מאנרגיות לחלוטין.
אמרתי לעצמי שאני לוקח כמה רגעים בלי לחץ מחזיר אנרגיות ואז אצא.
קיוויתי שאפגוש פה את עמית, הייתי המון שעות לבד,
בודד ולבד והייתי שמח לפנים מוכרות בזמן שאני סובל ונאבק פה בהרים.

אבל מסתבר שבירידה החדה מההר עד לתחנה השנייה נפתח פער משמעותי
שכן אני בירידות דוהר למטה, פער שהוא לא הצליח להדביק עד לסיום.

בתחנה השנייה אני ממלא שלושה בקבוקים ואחד מהם מוריד במקום.
אמרתי לעצמי לסיים את כל הבקבוק.
אבל לצערי אני עדיין דביל ולא למדתי ויצאתי מהתחנה הזו גם עם ליטר אחד.
יש לי מקטע של 8 ק"מ עד לתחנה הבאה, בקטנה.
אני לא לומד.

זה 8 עם 700 טיפוס אבל הבעיה שהשביל פה על הר ויהרן הוא הכי טכני
עם סלעים שהיה לנו בכל היום הזה.
המקטע הזה ייקח לי מעל לשלוש שעות, שוב אני בלי מים.

למזלי תדלקתי הרבה מים וקולות בתחנה וקצת נרגעתי ככה שאני די במצב סביל.
העלייה במקטע הזה יותר הגיונית.
היא קשה ומאתגרת והראש שלי בכי רע, הראש מבעבע לי כבר הרבה שעות
ואני יושב על סלעים לסירוגין מוריד דופק.

אם בעבר הייתי עוצר רגע ועומד מוריד דופק , מאז הפציעה אני חייב לשבת,
להחזיק את הסלע חזק לחכות שהסחרחורת תעבור בתקווה שלא תפיל אותי לרצפה,
להוריד דופק ואז אפשר להמשיך עד לעצירה הבאה.

 הדבר היחיד שאני מתנחם בו זה שזאת ללא ספק העלייה האחרונה בריצה.
בסופה זה 12 ק"מ עד לעיירה בירידה חדה וקבועה וכאמור אני אוהב ירידות.
את הירידות אני לא סופר, זה לא מדד.

תמיד בריצות קוקו, מההתחלה אני צועק לכולם "עלייה אחרונה"
מי שרץ איתי יותר מפעם אחת מבין שזה חרטא שכן יש לנו מלא עליות בהמשך,
רק החדשים תמיד בהלם "מה? באמת?" ואני אומר להם "כן, עלייה אחרונה ואני משקר"

שהייתי קטן תמיד בטיולים הילדים שואלים מתי מגיעים וההורים בשביל לעודד אומרים עוד עשר דקות,
עוד כמה דקות, עוד רגע, כל פעם מחדש זה הופך להיות עוד עשר דקות למרות שיש עוד שעתיים.
אז אותו דבר עם העליות.
באיזה שלב זה הפך לצחוקים ולקטע של קוקו, אז המשכתי.
אבל הפעם זאת באמת העלייה האחרונה! ואני צוחק לעצמי שאין לי למי לצעוק את זה.
ובואו נודה על האמת אין לי אנרגיות לצעוק כרגע חחח.

הגעתי לתחנה השלישי והאחרונה, בדיוק אחרי שיא גובה הר ויהרן.
איפה שגולשים סקי עם הרכבלים ואני שואל בתחנה אם מפה יורדים ברכבל.
הם הסתכלו עלי בהלם לא הבינו מה אני רוצה, הרגעתי אותם שאני צוחק.

היינו פה חמישה חבר'ה שפגשתי לסירוגין לאורך המסלול.
אנחנו קצת מקשקשים באנגלית שבורה, חלק מבולגריה, אחד מיוון, ועוד
אחד דובר אנגלית שפת אם שלא הבנתי בדיוק מאיפה הוא.

כולנו עייפים כבר ומגיעים לתחנה ביחד ואני מחליט שבירידה אף אחד לא עובר אותי וככה היה.

עם היווני דיברתי קצת בירידה.
הוא לא היה נראה טוב בלשון המעטה ועשיתי את הטעות שאלתי אם הוא בטוב.
אין לי אנרגיות או רצון להיתקע איתך פה על ההר ולטפל בך אבל הנחמדות שלי גרמה לשאול.
ואז הוא התחיל לדבר ולספר שהוא די גמור וכואב לו הכל.
אמרתי בלב "אחי תצטרף למועדון" אבל אני בניגוד לאחרים, עובד לפי מקטעים.
אני יכול להיות מפורק בעליה ואז שנגיע לירידה אני יכול להיות אוסיין בולט ולטוס למטה.
לרגע אני יכול להיראות גמור ורק אחרי סוס שרק יצא מהאורווה.
אני עוד רגע מגיע לירידה ואני נעלם לך חביבי.

היווני מספר לי שהוא מגיע מיוון כאמור ואצלם יש מרוצי שטח לא פשוטים
כמו אולימפוס זגוריה ועוד אבל פה זה משחק אחר ורמה אחרת של קושי.
שנינו צוחקים שלא סתם קוראים לריצה הזו "אקסטרים" פירין.
לא צחקו עם השם אקסטרים.

8 ק"מ בירידה דרך שדות שלא רואים שילוט ואני פשוט יורד דוך.
ראיתי דגל בקצה הירידה ואני דורס הכל אין לי סבלנות פה לחפש את השביל שלא קיים,
אני רק רוצה לסיים.

הירידה באופן מפתיע לא קלה, הגוף עייף והבלימה על השרירים כואב ומעייפת ובמקרה שלי
הבעיה המרכזית שלי זה הראש הדפוק ואז הבטן.
כשאני רץ מהר בירידה אני רוקע על הרצפה וכל הגוף מקבל מכה
ואני מרגיש את כל החלקים שלי בבטן עפים לכל צד .
זה אשכרה כואב ממש שאני צריך לעבור להליכה להרגיע את הבטן כמה רגעים ורק אז להמשיך.

יום לפני כן חשבנו שנטוס את הארבעה קילומטרים האחרונים בעיר בכיש.
זה ירידה וכביש והסוף אין סיבה לא ללחוץ, אבל בפועל אתה גמור מעייפות,
הרגליים עבדו כל כך קשה בעליות שקשה להן לבלום בירידות.
אני אמנם לסירוגין רץ בקצב מהיר בקצב 4 דקות לק"מ אבל אז הבטן קופצת לי
והראש מבעבע ואני עובר להליכה קצרה להרגיע וממשיך לרוץ וחוזר חלילה.

חמש מאות מטר לפני הסוף, אני עוצר.
נותן לאלו שמאחורי לעקוף, כעת שוב דבר לא חשוב חוץ מזה.
מוריד את הוסט, מוציא את הדגל של אביה ועפר ז"ל .


מתלבש חזרה מסדר הכל ורק אז יוצא לחמש מאות מטרים האחרונים של הריצה.
עשיתי את זה, עשיתי את זה פחות מהזמן שחשבתי, סיימתי כמו גדול.


חששתי מהגוף, מהראש, בריצה עצמה היו רגעים שחשבתי לפרוש,

בטח לפני התחנה השנייה שהייתי מיובש לחלוטין,
או בעליות שרציתי די להתעלף, אבל כמו שאני אומר בהרצאות שלי
בסוף הכל נגמר,
רק להחזיק חזק ובסוף הכל נגמר.

מרוץ אקסטרים פירין בולגריה, הייתה חוויה חד פעמית אדירה.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.