חלומות נועדו להתגשם
אי שם בשלהי חורף 2017 חלמתי חלום.
זה היה חלום של שמחה, אתגר, פחד וטבע.
חלמתי חלום, שביל הגולן שמו.
אני לא יודע להסביר מה בשביל הזה גרם לי לבחור בו,
לסמן אותו ולכוון אליו, אבל ללא ספק, הבחירה הגיעה ממקום הכי טבעי שיש
ועם משיכה כזו אי אפשר להתווכח.
חלמתי לרוץ את שביל הגולן.
אורך השביל 130 ק"מ , איך עושים את זה?
מאז כבר עשיתי ריצות של 200 ק"מ ו- 230 ק"מ,
אבל אז הייתי יחסית בחיתולי בעולם האולטרה.
אמנם שנה לפני כן, סיימתי 100 ק"מ של ריצה רציפה בתחרות סובב עמק 2016,
בתוצאה שבשבילי הייתה מצוינת וידעתי שלא משנה מה אציב לפני, אסיים.
אולי לא הכי מהיר, אולי לא הראשון, אולי לא הכי טוב מכולם אבל אהיה האחרון שעומד,
לא משנה מה האתגר.
אז החלטתי ללכת על זה ובכל הכוח.
באותם ימים, מיזם קוקו טריפ הלך ונרקם והייתי בשלבים הסופיים
של ארגון הריצה הגדולה והראשונה במדבר.
קראתי לה באנגלית, אז היה לנו קטע עם אנגלית, להרגיש מרוצי חו"ל.
קראתי לה TDR כלומר צפית דזרט ראן.
נחל תמר וצפית שלימים קרה שם האסון הנורא.
מאז בריצות שארגנתי חזרתי לעברית, השפה הכי יפה שלנו.
התוואי היה שונה ממה שהיה נהוג אז בארץ בריצות חברתיות.
טכני יותר, מאתגר יותר ובעיקר שונה.
מסלול המשלב סולמות, יתדות ומצוקים.
המתח היה בשיאו.
ז'אנר הריצות החברתיות היה אז בחיתוליו ובעיקר הייתה עננה שחורה מעלינו כל הזמן
בדמות הביטוחים, ומה יהיה אם יקרה משהו חס וחלילה.
כמות השיחות והרמות הגבה שקיבלתי בימים ההם הייתה מטורפת וחריגה לי.
בתור אדם המונע מנתינה, חיבור לטבע והנגשה,
נתקלתי בלא מעט קירות ותחושות הפכפכות.
אבל בעזרת חברים יקרים, סיננתי את רעשי הרקע והחלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח!
אני מסרב לחיות בחיים של חששות ושל פחד מעשייה
וכמילותיו של דודו טסה "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"
והנה, מעל 8 שנים של עשייה שמוכיחה את עצמה וטוב לא הקשבתי להייטרים.
הריצה במדבר עברה בהצלחה יתרה, החוויות היו נהדרות, ואני הייתי בשמיים.
ידעתי שהכול אפשרי, רק להמשיך בעשייה.
לקראת שביל הגולן, הייתי מוכן בראש, אבל האם יהיו לי פרטנרים?
ההכנות למסע – דו יומי
חששתי מהלוגיסטיקה ומהארגון של הדבר הענק הזה.
אני בסופו של דבר אדם אחד, שלא מתפרנס מזה כלל
ועושה זאת מתחושת שליחות לחבר כמה שיותר אנשים לטבע.
צריך לג'נג'ל בין משרה מלאה, למשפחה, לתחביב שהפך להיות משהו
שילווה אותי בשנים הקרובות ומניע אותי בבוקר.
החלטתי להתחיל "בקטן", שביל ים אל ים, מחוף אכזיב בים תיכון במערב אל ים כנרת במזרח,
ביום תנועה אחד.
"רק" 80 ק"מ ביום ריצה אחד. זאת בעצם הייתה התוכנית למסכמת הלוגיסטית מבחינתי.
אם ילך טוב , אז שביל הגולן יקרה, שנה הבאה.
והלך טוב, הלך מצוין.
הייתה לנו אז את העזרה הנהדרת של שמעון מחברת ציוד ריצות השטח – רדלייט.
הם הרימו לנו תחנות הזנה בדרך ועזרה בתכנון שלפני הריצה.
מנהלות, רישומים ועוד.
באמת למדתי הרבה מהם.
לצערי, בשביל הגולן, עקב אילוצים לא יכולנו לאחד כוחות וככה מצאתי את עצמי לבד בארגון.
אבל שום דבר לא יעצור אותנו כי נוכחתי לדעת שאני לא המשוגע היחיד בעולם הזה
והחברים נותנים דחיפה ענקית להמשיך בעשייה.
חצי שנה של תוכניות אינטנסיביות ובנייה של המסלול, חיפוש אחרי מקומות לינה,
חיפוש פתרונות הסעה, ניוד רצים וציוד מנקודה לנקודה…
איך עושים את כל זה ועוד לרוץ גם?
אבל שום דבר לא יעצור אותי בדרך להגשמת החלום.
קצת לקראת הריצה צריך להתחיל לשלם לבעלי העסקים.
לינה, אוכל, הסעות ועוד , עכשיו חייבים להתחייב, אי אפשר לחזור אחורה.
ניהול רשימות מסובכות של מי בא, לאן, לאיזה מרחק, האם הוא ישן אתנו, האם הוא אוכל אתנו,
איפה הוא מסיים, איך הוא מתקפל משם, מה קורה אם מישהו לא מרגיש טוב, או אם סתם נמאס לו.
ארגנתי לנו את הכול.
מכיוון שהמסלול הוא קווי, יש לנו אוטובוס שמקפיץ אותנו לזינוק.
יש לנו לינה בערב בין הימים שצריך לתאם.
ארוחת ערב חמה לסוף היום הראשון וארוחת בוקר.
את כל זה צריך לתאם, לחייב, לתמחר ולקבוע.
הצלחתי ללקט לי חברים נפלאים, כל אחד אלוף בתחומו.
האחד עזר לי ברשימות, האחר ברעיונות ובמחשבות ואחרים בכל מה שהייתי צריך,
אפילו רק בהרמת המוטיבציה ודחיפה קדימה.
מהר מאוד באו הרצים.
אם חשבתי שנהיה כמה משוגעים בודדים שירוצו , פתאום אנחנו ממלאים אוטובוס שלם.
אני מארגן אוטובוס, איך זה קרה, מעולם לא חשבתי שאני אארגן אוטובוס שלם.
כנראה שאני עושה משהו נכון.
לימים, וכמה שנים אחרי אני כבר מארגן אוטובוסים בקצב כמו שאני מחליף נעליים.
מה שניסיון, עשיה ותעוזה עושים.
לשמחתי, מצאנו כמה אנשים יקרים שבחרו לבוא ולעזור לנו באתגר המטורף הזה,
מתנדבים שיעמדו לאורך השביל ויחלקו לנו מים, אוכל וציוד, עזרה שבלעדיה,
לא היינו מסתדרים.
זה הדבר הנפלא בעולם הזה, הנתינה, מרגש אותי כל פעם מחדש.
וגם רשמתי על זה, על צוות התמיכה בפוסט המורחב פה.
חצי שנה של הכנות, תכנונים, לחץ, מה יהיה, איך יהיה, הכול יתקתק כמו שצריך?
כל הזמן מקבל הודעות ושיחות מרצים , שואלים שאלות, מחפשים פתרונות, מתלבטים.
אני מנסה להרגיע, להנגיש, להסביר ובתוך תוכי מקווה שהכול יהיה בסדר.
אין ספור תרחישים הרצתי בראש וחשבתי שכיסיתי די הכול, אז אנחנו אמורים להיות בסדר…
יאללה שיגיע כבר.
מספר שבועות לפני, בהתקף ספונטניות, הלכתי לטפס על החרמון
עם כמה חברים ועברתי במקטע הראשון של שביל הגולן,
נדהמתי מהיופי שם וידעתי ששם עמדנו לרוץ בקרוב.
מתחיל להסתבך
כמובן אי אפשר שהכל ילך חלק…
ערב פסח מגיע ולמחרת אני עולה עם המשפחה לצפון.
עלינו לשלושה ימים של טבע משוגע בצפון.
לקחנו דירה בairbnb בקריית שמונה
וחורשנו את כל אזור הצפון בשלושת הימים הבאים, חוויה מומלצת מאוד.
כל שמורות הטבע פרוסות עד חצי שעה נסיעה מקרית שמונה לכל צד.
אחלה לוקיישן לטיול כוכב.
אנחנו בטיול סה"כ יומיים לפני הזינוק לשביל הגולן.
מיד בסוף החג.
אנחנו מטיילים בכל הירוק והפריחה, נחלים זורמים ואנחנו עם מעילים.
קר וגשום לסירוגין.
אני רק מקווה שלא יהיה לנו הרבה בוץ בדרך.
אבל מזג אוויר כזה זה מעולה כי שמים מעיל ורצים.
אבל אז הגיעו החדשות…..
בחדשות דיברו על שרב שמתקרב.
איזה מצב הזוי, אנחנו מטיילים עם מעילים ויומיים אחרי בזמן הריצה שלנו
אמור להיות שרב.
למה מזג האוויר השתגע דווקא עכשיו?
היה מאוחר מידי ומורכב מידי בשביל לשנות, או לדחות.
את האתגר הזה אנחנו עושים ויהי מה.
לשמחתי, התחזית השתפרה.
התחזית הראתה שביום הראשון של הריצה שלנו הולך להיות מזג אויר נוח יחסית,
ורק למחרת תבוא התחממות אך עדיין בגבול הסביל, זה עוד לא שרב של אוגוסט.
יאללה, יוצאים לדרך
יום האירוע הגיע, 130 ק"מ לפנינו.
לילה לפני הגעתי ליד קיבוץ האון בכנרת,
לנסות לתפוס כמה שעות שינה לפני האוטובוס בבוקר.
אני ועוד כמה רצים ישנים בדשא של תחנת הדלק באוהלים.
די עלוב אבל סוגר את הפינה.
למזלי למרות כל ההתרגשות, העייפות ניצחה די מהר.
האוטובוס אוסף אותנו מנקודת הסיום ומקפיץ אותנו להתחלה,
קופות הר החרמון.
יש לנו שעתיים נסיעה עד לחרמון והלוגיסטיקה עוד לא נגמרה.
צריך לאסוף רצים בדרך, להוריד ציוד במקום הלינה,
לתאם דרכי הגעה, קצת קשקושים בין הרצים,
חיוכים חיבוקים, אי אפשר לנוח באוטובוס כמו שתכננתי.
פעולה צבאית
ממש אחרי ישוב מסעדה, מתחילים בעלייה לכיוון החרמון.
השעה לפני שש בבוקר ויש פקק אדיר מהכניסה.
מלא גולשים מנסים לתפוס זכות ראשונים על ההר.
אנחנו מתחילים דיונים בתוך האוטובוס בקול רם,
עם המון דעות לפה ולשם.
האם אנחנו ממשיכים לעמוד בפקק כדי להתחיל בשביל הקלאסי,
מקופות החרמון, ממש תחילת השביל כמו שצריך,
או שמא אנחנו מוותרים על המקטע הזה.
האם אנחנו יורדים מהאוטובוס בתחתית הירידה ומוותרים
על קטע הריצה הזה.
אנחנו לקראת שש בבוקר ומזג האוויר מעולה לריצה כעת.
הרצים הנלהבים להוטים לצאת לדרך כל עוד מזג האוויר נעים,
אבל אני נלהב לסמן וי על כל השביל, גם עם המקטע החסר הזה.
אנחנו ממש פה, לא חבל?
אחרי הרבה ויכוחים כל אחד מנסה למשוך לצד אחר,
קיבלתי החלטה להישאר על השביל המלא ולעלות לחרמון!
חשבתי על זה,
המסלול ארוך מאוד וייקח לנו את רוב שעות אור היום לריצה,
אנחנו עתידים לסיים בשעת ערב מאוחרת.
זה אומר שאנחנו נחצה את השעות החמות של הצהריים בכל מקרה,
חצי שעה לפה או לשם לא יהיו משמעותיים בשעות כאלו.
היה לי חשוב יותר לסיים את האתגר במלואו.
אבל עדיין יש פקק אימתני שלא זז כי השערים לחרמון עוד סגורים.
שלחנו את הרצים האסרטיביים לדבר עם הסדרנים.
אשכרה קיבלנו אישר לנסוע בנתיב הנגדי.
לרגע הרגשתי כמו כוכב רוק בדרך להופעה.
אבל אז מהר מאוד חזרתי למציאות הישראלית.
הנהגים צרי העין חסמו אותנו בכוונה כדי שלא נעקוף אותם.
גישת "אם אני בפקק, כולם בפקק".
אבל אנחנו והם נוסעים למקומות שונים, אנחנו לא מתחרים על מי יעלה ראשון להר.
הם הלכו לגלוש בחרמון, ואנחנו בכלל לרוץ בשביל הגולן.
זה לא בא על המקום שלהם.
אז כמו פעולה צבאית שלחנו אנשים למטה להזיז רכבים ולהסביר,
לבקש, לנסות לרתום אותם לאתגר שאנחנו הולכים לעשות,
את שביל הגולן 130 ק"מ ביומיים.
אחרי הכול זה משהו שטרם עשו בישראל בזמנו.
זה עבד! הגענו לחניית קופות החרמון.
איזה מרגש, יוצאים עוד רגע לדרך!
ארגון מהיר, בדיקת ציוד אחרונה,
סלפי קבוצתי ויאללה יצאנו לדרך.
חשבתי שזהו, נגמרה הלוגיסטיקה, נגמרו התיאומים והתכנונים.
עכשיו אני יכול להתרכז בריצה, בטבע, בשביל.
מציאות
די מהר קיבלתי את השיחה הראשונה של היום.
שיחת הטלפון מחזירה אותי למציאות ולהבנה שהלוגיסטיקה לא באמת נגמרה.
מעבר להתמודדות עם האתגר, השביל, העליות, הנוף,
אני צריך לנהל את האופרציה הזו של תחנות.
לראות מי מהרצים החליט שלא להמשיך, או כאלו שהתברברו במסלול,
לעקוב מי נכנס ויצא מהתחנות שפרוסות לאורך המסלול ועוד שלל מטלות.
אני רץ במאסף מאחור.
אני רוצה לסגור את הכוח שלא יהיו לנו זנבות ולוודא שבאמת כולם מסיימים.
זה לוקח לי הרבה מאוד זמן כי זה לא הקצב שלי, אני מאוד איטי כעת בעל כורחי.
לא מרגיש לי טבעי להתקדם בכזה קצב תנועה, אבל התפקיד מחייב.
ניצלתי את הקצב היחסית איטי בשבילי להרבה הפסקות בלי להרגיש רע.
להתפעל מהנוף ולצלם הרבה.
שנה וחצי אני חולם חלום, אין סיבה שהוא יגמר לי מהר מידי, לטבע זמנים משלו.
לאורך המסלול יש לנו שני מתנדבים צדיקים, יניב ואלכסיי שהגיע עם בנו הקטן.
בעזרת שניהם הרמנו ארבע תחנות הזנה של אוכל ושתיה בדרך.
הם חיכו בחניונים עם שולחן וכיבוד. מים, קולה, פירות, עוגיות יין של פסח,
ותפוצ'יפס מלוח שהתברר כהצלחה יתרה ולמדתי למפגשים הבאים מה אנשים אוהבים.
התחנות האלו זה הרבה מעבר לאוכל ושתייה.
לראות פרצוף מוכר שמחייך אליך בסוף העלייה,
אחרי שאתה כבר כמה שעות רץ ומטפס על הרים,
מוסיף לך אנרגיות חדשות.
לדעת שהמתנדבים באו רק בשביל לעזור לרצים לצלוח את האתגר הענק הזה,
זה מחמם את הלב ומחייה אותך לקראת המקטע הבא.
היום המזג אוויר היה יחסית נוח.
שמש גבוהה בשמיים ששיזפה אך לא שרפה אותנו.
ברמת הגולן, בחלקים הגבוהים, אפילו הייתה רוח נעימה שייבשה את הזיעה לסירוגין.
גם בשעת הצהרים, כשהשמש בשיאה היא עדיין פחות הורגשה כשהרוח ציננה הכול.
לאורך היום פגשנו כמות אדירה של שביליסטים שצעדו על השביל,
כל אחד מהם עם תיק ענק מלא ציוד.
הצועדים לקו בהלם מכך שעברנו את השביל ביומיים והעריפו עלינו תשבחות.
אני כל הזמן אמרתי להם שהם הגיבורים האמיתיים,
לצעוד עם 20 קילו על הגב זה לא פשוט בכלל.
אנחנו עם תיק קטנצ'יק, לא כמוהם, אבל כל אחד והספורט שלו אני משער.
מצב הרוח היה בעננים, נוף משוגע, הכול ירוק, פריחה מטורפת, הכול צבעוני.
אני רץ עם אסף ואנחנו "כמעט" סגרנו את הכוח.
מאחורינו שלוש רצות איטיות מאתנו.
קצב התנועה שלהן והעצירות המרובות לצילומים לא אפשרו לי לחכות.
הן התקדמו לאט בצורה מוגזמת ועוד עוצרות לצילומים, זה מייאש
ויש לי לרוץ היום כמעט 70 ק"מ, אני חייב להתקדם כדי לסיים לפני החושך.
הסתמכתי על התחנות בדרך שיתנו להן את התמיכה אם יזדקקו.
הנייד שלי צלצל ללא הפסקה, בין הצילומים והסטורי,
קיבלתי שיחות מאנשי הלוגיסטיקה והרצים שלנו.
רץ אחד איבד את דרכו, אחר חסר ברשימות של אלו שעברו בתחנה,
רצים שמחליטים לפרוש, הקפצות והסעות של רצים מנקודות שונות לאורך הדרך.
בשעה טובה, אסף ואני הגענו לתחנה הראשונה של אלכסי,
ביער יפה ליד אנדרטת פלס"ר-7.
הוא ובנו חיכו לנו מחויכים עם פירות חתוכים.
לקחנו את הזמן לאכול כמו שצריך,
נהנינו מהצל והבריזה, לא מיהרנו לשום מקום באותו יום.
אחרי 35 ק"מ מההתחלה, התחלנו בחלק המאתגר של היום.
טיפוס לרכס ההרים, בנטל ואביטל.
פיקוד ושליטה
יניב חיכה לנו למעלה עם תחנת ההזנה השנייה של היום.
להגיע לתחנה הזו נדרש לטפס את כל הדרך בחום ובשמש חשופה
שעמדה בלב השמיים.
המקטע הזה היה קשה ומאתגר, מעייף והשמש לא ריחמה.
הטיפוס היה איטי, כמעט בהליכה מוחלטת וקשה,
אבל הנוף מאחור היה שווה הכל.
אחת לכמה זמן עצרתי לנשום ולספוג את הטבע המשוגע הזה.
בשלב זה, כבר קיבלתי דיווחים שלא כולם ממשיכים בתחנה הזו.
חלקם טרם דיווחו וחלק מאחורי.
חיכיתי להגיע לתחנה בשביל להתאפס על כל המידע בעיניים מאשר בשיחות
בלתי פוסקות.
סוף העלייה יניב מחכה עם קולה קרה שחיכיתי לה הרבה זמן.
אסף שרץ איתי עד פה, השתרך קצת מאחורי ואני כבר הייתי חסר סבלנות בעלייה,
אז לחצתי חזק כדי לסיים את זה כמה שיותר מהר.
בשעה טובה אחרי הלגימת קולה הקרה הזו אסף הגיע
ויכלנו להסתנכרן על הרשימות רצים.
נכון לנקודה זו היו לנו שלוש רצות מאחורינו שחורגות רבות מזמני הcut off
(זמני הפעילות של תחנת ההזנה) שהגדרנו.
יניב המתנדב בתחנה עוד היה צריך להמשיך לתחנה הבאה לחכות לנו שם.
המתנדבים והתחנות מתגלגלים לפי התקדמות הריצה.
כל תחנה תלויה בזו שלפניה ומתי מגיע הרץ הראשון הכי מהיר שיחכה לו מישהו,
לעומת הרץ האחרון שמגיע לתחנה ומאפשר לקפל אותה אחריו.
כעת הדילמה הייתה מה אנחנו עושים עם שלוש הנשים שטרם הגיעו שכן
התחנה הייתה אמורה להיסגר מזמן ויניב המתנדב צריך לנסוע לתחנה הבאה,
אחרת נפספס את הרצים המהירים מקדימה.
מסתבר ששלוש הרצות התפצלו לזוג ועוד רצה שלא זמינה לטלפון.
התלבטות מה עושים והזמן לא לטובתנו.
בתדריך שאני מעביר לרצים תמיד ברור מאוד בנושא הזה.
אנחנו מוגבלים בזמן, האחריות היא על הרצים.
כל קיפול, או אי עמידה בזמנים והרצים שהם אנשים בוגרים, צריכים לדאוג לעצמם.
אנחנו באזור מיושב ולא חסר דרכים להסתדר, כמו עוד טיול שבת רגיל.
זמני הריצה מוגבלים ולא ניתן לחכות לכולם בכל קצב.
בעתות משבר יהיה עליהם להתארגן בכוחות עצמם, אלא במקרה חריג.
אך באותה השעה קשה היה לי לקבל החלטה לעזוב רצות מאחור
למרות שהן חורגות בהרבה מהזמנים.
מה גם המקטע הזה הוא הכי מאתגר של היום וחם בחוץ, הן חייבות מים.
לבסוף הוחלט שיניב יישאר עד לרגע האחרון האפשרי
מבחינת זמני נסיעה לתחנה הבאה, לפני שהרצים המהירים יגיעו לשם.
שקיווינו שהרצות תגענה עד אז.
אני אישית הייתי חייב לצאת לדרך ולהמשיך לרוץ.
היה לי עוד לרוץ למעלה מ – 30 ק"מ והזמן לא היה לטובת, אם אני רוצה לסיים לפני החושך.
הן לא הגיעו.
לשמחתי הצלחנו להשיג אותן בטלפון וסיכמנו שמשאירים להם מים בתחנה בצד,
הן לפי התוכנית שלהן מסיימות בתחנה זו גם ככה, כלומר יש להן פה רכב.
הן היו על המסלול, הסתדרו ובמצב רוח טוב, יכולתי להירגע.
אסף ואני יצאנו לדרך, וכעת היינו אחרונים על השביל.
בקילומטר החמישים וקצת, החליט אסף לסיים את היום,
בעזרת עמית לקח טרמפ למתחם הסיום בישוב בקשת.
נשארתי אחרון על השביל, לבד.
תראו, אני אוהב לרוץ עם חברים, אבל גם אוהב להיות לבד בטבע.
אני כנגד איתני הטבע, מי ישבר ראשון.
תן לי את כל מה שיש לך ונראה אם אני עומד בזה .
ככה מצאתי את עצמי מגביר מהירות ומתקדם בקצב תנועה מהיר
יחסית ליום הארוך שעבר עלינו.
פתאום אני לא תלוי באף אחד, אף אחד לא מגביל אותי,
אני יכול לרוץ ברגיל שלי ולהתקדם מהר בכיף שלי.
תחנה רביעית ואחרונה להיום, אלכסיי ובנו שם.
השביל גישה לאלוני הבשן, כביש ארוך וחשוף לשמש מאחורי הישוב.
מקטע די מייאש, כביש סלול שנמשך עד אחרי האופק ואתה לא מרגיש
שאתה מתקדם בכלל, זה מרגיש ארוך מהרגיל.
מרחוק ראיתי את הבן החמוד של אלכסי רץ לקראתי,
לא יודע מי התרגש יותר, אני או הוא.
בתחנה הזו, רביעית ואחרונה פגשתי כמה רצים
שהחליטו לא להמשיך והלכו לחפש טרמפ.
חלק מהם לא הרגישו טוב והחליטו שלא להמשיך.
לשמחתי כולם הסתדרו בעזרת המתנדבים ושאר הרצים.
עזבתי את התחנה האחרונה ויצאתי לדרך.
יש לי 16 ק"מ אחרונים להיום, עייף מנטלית ורוצה לסיים.
המעניין שדווקא פיזית, הרגשתי מצוין.
כעת הקצב שלי היה מהיר מאוד, הייתי להוט לסיים ולא תלוי באף אחד,
רק קשוב לגוף שאפשר לי להתקדם מהר.
לא אחרי הרבה זמן חלפתי על שני רצים מהקבוצה שהיו בקצב איטי.
המרחק והזמן שעבר מהזינוק בהחלט הורגש ונתן את אותותיו על הרצים.
אחרי שהתקשקשנו קצת המשכתי הלאה, כשאני משאיר אותם מאחורי,
רציתי לסיים כבר.
באופק רחוק ראיתי עוד רץ שם מקדימה.
הוא התקדם לאט ואני צמצמתי אליו מהר.
כשהגעתי אליו הוא סיפר לי שהוא לא מרגיש טוב , כאבי בטן.
באולטרה, מרחקים כאלו, מאמץ כזה, הרבה שעות של תנועה,
אתה יודע שיהיו רגעי משבר, רגעים קשים, מדכאים, כואבים, נפשית או וגופנית.
אבל אתה גם יודע שאתה צריך להמשיך הלאה ולא לתת לקולות
ולתחושות האלו להשפיע עליך.
אתה יודע שבהמשך התחושה תשתפר ואתה רק צריך להוריד מאמץ,
להתאושש ולהמשיך הלאה.
אחרי שראיתי שהוא בתפקוד מלא ומסתדר, קיבלתי את ברכתו להמשיך הלאה
ולסיים את היום הזה,
נפגש באוהל צעקתי לאחור שהשארתי אותו באופק.
לקראת הסוף פגשתי בעוד שני רצים נוספים.
גם הם התקדמו לאט כשאחד מהם גם עם כאבי בטן.
אבל היינו ממש לקראת הסוף אז כבר המשכתי איתם עד הסוף,
וקצת למדנו להכיר אחד את השני.
סוגרים יום ראשון
הגענו לכביש הגישה הארוך של מושב קשת כשהשקיעה מולנו.
בקשת אנחנו הולכים להעביר את הלילה.
קשת נמצא הכי "באמצע, מבחינת המסלול.
מחלק את שביל כמעט לשני חלקים זהים.
על מנת להיכנס לקשת נאלצנו לרדת מהשביל הרשמי
ולהוסיף לנו כמה קילומטרים כדי להיכנס לישוב עצמו,
אבל זה "המחיר" בשביל לינה במקום מסודר ונוח.
כביש הגישה לקשת מרגיש ארוך מהרגיל,
אך אני לא יודע אם זאת העייפות מדברת או שהוא באמת כזה.
ללינה ארגנתי בתשלום אוהל מרכזי גדול עם מזרונים מהמקום.
רק להביא שק"ש ואתה מסודר עם שירותים ומקלחות נוחות.
אתר קמפינג מסודר.
היה משעשע מאוד לישון חבורה ענקית באוהל הענק הזה.
בנוסף לכל המנהלות, הצלחתי לארגן לנו כניסה לחדר אוכל של הקיבוץ לאכול שם
ארוחת ערב חמה וטובה.
זה היה שיחוק מעולה שכן לאף אחד לא היה כוח להכין אוכל או להתעסק עם זה
אחרי שרצת מעל 10 שעות בהרים.
אי אפשר לנוח פה
כולם אכלו והלכו לישון וסחבק צריך לדאוג לשאר המנהלות.
הלוגיסטיקה עדיין לא נגמרה, גם בסופו של היום הראשון,
או יותר נכון לומר כשאנחנו באמצע האתגר.
מכירים כמו בטירונות או במבצעים שהחיילים הולכים לישון אבל הפיקוד
נשאר ער כדי לסכם את היום שהיה ולתכנן את היום הבא לפי השינויים?
אז כזה.
אני יושב עם אלכסיי המתנדב שלנו שממשיך לחפק אותנו גם למחרת על התכנית.
צריך לראות מי ממשיך אתנו מחר ליום השני של האתגר,
באיזה מקטע הוא מתחיל או מסיים.
בגלל ששביל הגולן הוא כל כך ארוך לא כולם רוצים לרוץ הכל.
חלק באים לעשות מקטעים מסוימים ואנחנו צריכים להבין כמה רצים
יעברו בכל תחנה כדי לדעת כמה מים ואוכל שיחכה להם.
ובעיקר ניסינו להבין כמה מאתגר הולך להיות מזג האוויר למחרת.
מנסים להבין כמה קשה או קל יהיה לרוץ בחום שצפוי להיות מחר,
שמגיע לשיאו.
מסתבר שאני עם שפשפת מציקה שאחרי המקלחת הראתה
שהיא פה ולא הולכת לשום מקום.
שקלתי לעשות את מנהג צה"ל ולהשפריץ עליה דיאודורנט בכאב עצום,
אך אחד הרצים המליץ למרוח טלק.
טלק?! על שפשפת? פעם ראשונה ששמעתי על זה.
אז אמרתי, יאללה בוא ננסה, מה יכול להיות.
קסם! קמתי בבוקר כמו חדש.
מסתבר שזה עובד.
באוהל הענק עם ההוואי החברתי והכיף של הביחד נגס לנו קצת בשעות שינה,
אך לבסוף העייפות הכריעה והתרסקנו לשינה מוקדמת יחסית.
יום שני לאתגר, יוצאים לדרך, צוות מצומצם
קמנו ליום שני של האתגר, בוקר טוב.
בבוקר הצטמצמנו מאוד, רק מספר מועט של רצים מתכנן לצאת לדרך.
חלק אמנם תכננו מראש על אתגר של יום אחד, אך אחרים הרגישו שהעומס
של יום קודם נתן אותותיו והחליטו לא לצאת לדרך, וחלק בנו על מקטע קצר וסמלי להיום.
קצת התארגנויות של בוקר, קצת אוכל ויצאנו לדרך.
החלק הדרומי של שביל הגולן בכי רע.
17 ק"מ של סבך אחד גדול.
אין שביל, אין סימון, אין כיוון והצמחייה כל כך גבוהה שלא רואים אחד את השני.
האמת ללא מסלול ניווט בשעוני הניווט היינו מאבדים את דרכנו
יותר פעמים ממה שאיבדנו בפועל.
חצינו כמה פלגי מים קרירים ונפלאים.
בהתחלה עוד ניסינו לאגף אותם בשביל לא להירטב בנעליים
כי יש לנו דרך ארוכה מידי להיום, אבל מהר מאוד הבנו שלא נצליח.
אם צריך להיכנס למים, אז עדיף כבר ליהנות מהם.
קוקו בום
בעודנו הולכים בסבך עצום, אני נמצא באמצע החבורה כאשר אחד הרצים מוביל.
הוא מוביל אבל ללא ספק המוביל הכי פחות טוב שהיה לנו שכמעט עלה לנו בחיים.
אנחנו שומעים חקלאי על טרקטור שנמצא על שביל מעלינו, צועק לנו להיזהר.
אנחנו לא כל כך מבינים ואנחנו רחוקים.
אבל אחרי כמה דקות של ניסיונות הבנו שאנחנו בדרך הבטוחה להיכנס לשדה מוקשים.
האמת שלא ראינו שום גדר או שילוט ולמעט אותם צעקות של החקלאי הזה,
לא ראינו תיעוד לזה, אבל לא בא לי לבדוק האם או צודק או לא.
אחרי איפוס מסלול, מצאנו את השביל חזרה וניסינו להתמיד איתנו בתנועה
עד שהגענו לתחנה הראשונה של היום השני, שם פגשנו את אכלסיי והבן החמוד שלו.
עדיין מוקדם בבוקר ומזג האוויר עדיין נפלא וצונן כששום דבר לא רמז על מה עומד לבוא.
יש אישור הרטבה – מכת שמש
אני כמו אתמול, רץ במאסף.
עד לתחנה הראשונה, את ה- 17 ק"מ עוד רצנו מקבץ אנשים יחדיו.
לצערי בתחנה הראשונה כמה מהם מחליטים שלא להמשיך, עם כל אחד והסיפור שלו
אבל ככה מצאתי את עצמי יוצא לשני המקטעים הבאים של 35 ק"מ במצטבר, לבד בגפי.
עכשיו הייתי הרץ האחרון על השביל שמלפניי עוד שני זוגות רצים, זהו.
אנחנו חמישה אנשים סה"כ על השביל.
זה העלית של מי ששרד.
כשהשעה הייתה כבר שעת צהרים, השמש הייתה בשיאה,
קופחת מלמעלה, דופקת במוח בלי הפוגה כלל
.
שני המקטעים האלו של שביל הגולן חשופים בצורה מלאה לשמש.
אין שום צל, אפילו עץ אחד לא ראיתי.
ממש מדבר ברמת הגולן.
האמת שהחום לא מציק כמו שהשמש נותנת מכות בראש כל הדרך.
היא פשוט מאדה אותך ולא נותנת לך אפשרות להוריד טמפרטורה.
אין עצים, אין צל, אין לאן לברוח.
בניגוד ליום הראשון שהיה ירוק ופורח באקסטרים,
אפילו ההתחלה של היום השני היה מלא בפריחה ומים,
פה המקטעים צהובים וחמים, והאמת די משעממים.
אתה נמצא בעלייה מתמדת מתישה ובין שיחי קוצים כואבים ויבשים.
אתה לא יכול לרות בכלל שלא לדבר על להתקדם מהר.
אי אפשר לפתח מהירות, יותר מידי מקטעי הליכה ובשילוב השמש,
זה מרגיש שלא נגמר הדרך.
לעומת זאת הראש והנפש כן נגמרות לאט לאט.
ואז בנוסף להכל להיות לבד לגמרי על השביל,
בלי נפש חיה מסביב, לא תרם לתחושה הכללית.
אבל כמו שאמרתי לכם קודם, אני במלחמה נגד הטבע.
תן לי את הכי טוב שלך ונראה אם אני מצליח.
ווואלה הטבע נתן לי בראש.
שמש בשיאה עם חום ובלי צל ובלי טיפת מים.
השעות רצו, והתחלתי להתקדם בקצב יחסית טוב
למרות ההליכה המרובה בהתחלה אבל עדיין השמש לא נתנה מנוח.
הרגשתי שאני חייב לצנן את הגוף אחרת לא אסיים.
אני בוער וחלש, מרגיש שהמנוע מתחיל להישרף.
למזלי הגעתי למקטעים של נחל סמך.
טיפת אושר רטובה ביום לוהט שכזה.
לא פסחתי על אף אחת! לא משנה כמה לא מפתה היא הייתה נראית,
והיו בהחלט כאלו שלא היו ראויים.
בכל יום אחר הייתי ממשיך ומדלג אבל הפעם אין סיכוי!
לא משנה כמה לא נקי המים היו, הייתי מזיז עם היד
את השכבה העליונה של המים ונכנסתי.
לא הכול היה עמוק, חלק מאוד רדודים, אז נשכבתי,
מנסה להיצמד לאבנים כמה שיותר נמוך רק כדי להצטנן כמה שיותר.
האמת… זה עבד!
זה החזיק אותי רענן וחדש לעוד כמה קילומטרים, עובדה שהערכתי מאוד.
לא להאמין כמה להיות רטוב ביום חם שכזה משפר את ההרגשה,
כמה הגוף מתאושש להתקדם בצורה טובה יותר.
ממש כמו ברכב, אי אפשר להתחמם מידי מבלי לעצור,
לעומת שאתה בטמפרטורה טובה אפשר ללחוץ על הגז.
כרגע אני בוחר בכל מה שיעזור לי לעבור את השעות החמות האלו.
בין שני המקטעים הייתה לנו תחנה נוספת.
כמו כל היומיים האלו אלכסיי עם בנו מחכים לנו וכרגע רק לי כי אני אחרון על השביל.
אסף שהספיק עוד לרוץ איתי את המקטע הראשון של הבוקר ופרש,
פוגש אותי פה בתחנה אבל רק כדי לעזור עם המים והאוכל, הוא לא מצטרף לריצה.
התוכנית שלו זה להצטרך אלי למקטע האחרון של השביל, 17 ק"מ עד לכנרת.
עדיין היינו חמישה אנשים על השביל, שני זוגות בהפרשים שונים,
ואני, בגפי.
שני המקטעים האלו, 35 ק"מ שהרגישו כמו נצח, עמדו להסתיים.
יותר מחמש שעות שאני רץ לבד בחום ברמת הגולן לבד, יותר מידי זמן לבד.
אבל מריח את הסוף!
נשאר לי רק את המקטע האחרון, 17 ק"מ.
אחרי שאתה רץ 115 ק"מ, עוד 17 מרגיש לך שזה קצר מאוד,
למרות שזה עתיד לקחת שלוש שעות.
הגעתי לתחנת ההזנה האחרונה של המסע שלנו.
בריזה של סוף
בתחנה האחרונה אסף חיכה לי שם.
איתי שהגיע על תקן צלם ורץ לסירוגין מצטרף גם הוא לאסף איתי למקטע האחרון.
לשמחתי אנחנו קרובים ל אחה"צ והשמש קצת פחות יקדה
והמקטע האחרון הוא יחסית מוצל יותר מחלקו הראשון.
הכפות רגלים שלי כאבו כשהנעל סיימה את שירותה אחרי שרצתי איתי יותר מאלף ק"מ .
הרגשתי שזה נגמר והאמת הייתי צריך לזרוק אותן לפני המסע הארוך הזה,
אבל רציתי סיום הולם אליהן, לא נורא עוד 17 ק"מ, רק להחזיק חזק.
ברגליים היו לי עוד כמה יבלות שלא תרמו, תזכורת לטבילות שהתקררתי קודם לכן.
למרות כל זה, העובדה שאסף ואיתי שהצטרפו אלי למקטע האחרון קצת הפיגה בי חיים חדשים.
המצחיק שדווקא איתם הקצב שלי ירד ביחס לקצב כשהייתי לבד, למרות כאבי הרגליים.
איתם הרשתי לעצמי ללכת יותר, לקשקש יותר, לא למהר, לקחת את הזמן.
למעט אלכסיי שחיכה לי למטה בנקודת הסיום, כל מי שרציתי נמצא איתי.
אין מה למהר, עוד רגע מסיימים וכשאני אומר רגע, הכוונה לעוד שלוש שעות בערך,
אבל אחרי 23 שעות פחות או יותר של תנועה ביומיים, שלוש שעות זה מעט.
הקילומטרים האחרונים, בניגוד לרוב היום השני, מטריפים ביופיים.
תצפית משוגעת על הכנרת, וכמה נקודות ציון שסימנתי לעצמי לחזור לשם שוב.
השמש התחילה מזמן בשקיעתה וסוף סוף טיפה נעים וניתן להזיע פחות.
המסלול מסתיים בעין תאופיק, אבל אנחנו ממשיכים לפי התכנון שלנו
לתחנת הדלק ליד קיבוץ האון למרגלות הכינרת, מה שהוסיף לנו שלושה ק"מ לשביל המקורי.
כשאני יושב בבית ומתכנן את המסלולים, יושב עם המפה ובונה לנו ציר תנועה,
אני מסתכל מה מעניין מסביב, מתי כדאי לרדת מהציר המרכזי לנקודות עניין באזור,
מאיפה להתחיל ולסיים ואני לא תמיד יודע לאן השביל יוביל אותי.
לא תמיד אני מכיר את השביל מעבר למראה שלו על המפה.
היום, הרבה שנים אחרי אני מכיר המון כי רצתי המון, ברוב שבילי ישראל ליתר דיוק,
אבל אז לא הכרתי כל שעל, אני בתקופת למידה.
אבל דווקא הלא נודע הזה זה מה שמעניין, שם מגיעים למקומות היפים.
שם זה החקירה, הגילוי, ההנאה במציאה.
כשתכננתי את שביל הגולן, ישבתי עם המפה ותכננתי לסיים בתחנת הדלק
למרגלות הכנרת ולא בעין תאופיק שזו נקודת הסיום הקלאסית של השביל.
התייחסתי בביטול לתוספת של השלושה קילומטרים האלו, אחרי הכל רצים 127 ק"מ,
מה זה עוד 3.
אמנם ידעתי שכל קילומטר נוסף לכזה אתגר הוא משמעותי,
אבל הצורך הלוגיסטי גבר על החשש והעצלנות בהוספת המקטע הלא הכרחי.
כשאני מתכנן את המסע, אני מחפש מקום נוח לאוטובוס לאסוף את הרצים,
אני מחפש מקום שיוכלו להשאיר רכבים ושיהיה נוח על הציר תנועה.
שהאסופים בתחנות ייקח את הזמן הקצר ביותר.
בגלל זה היה הגיוני לסיים למטה על סובב כנרת ולא בחניון תאופיק למעלה ברכס
שהיה גוזל לנו הרבה זמן נסיעה.
אבל כשאתה בתוך הריצה ואתה אחרי 13 שעות על הרגליים, עם כפות רגליים כואבות,
ויבלות שפחדתי לבדוק אותן, זה בהחלט היה מורגש השלושה ק"מ האלו.
כמובן שלא יכולנו להתארגן לוגיסטית אחרת, היינו חייבים לסיים בכנרת למטה,
אבל זה לא עזר לכפות רגליים שלי שהתחננו שנעצור.
19:30 זמן ישראל, הגעתי למטה, לתחנת דלק האון,
המקום שהגדרנו כנקודת הסיום.
חלום שחלמתי ויצאתי להגשים אותו.
סיום שהוא התחלה של מורשת
חלום שביל הגולן התחיל כמשהו רחוק, לא בר השגה.
אחרי הכל להרים ריצה של 130 ק"מ, למשך יומיים עם אוטובוסים ולינה
זה סופר מורכב עם המון משתנים ואני בסופו של דבר בן אדם אחד ללא
גב כלכלי או לוגיסטי.
במרוצת החודשים התוכנית נרקמה לאט לאט, שלב אחרי שלב,
אירוע ריצה אחרי עוד אירוע כשבכל אחד כזה אני לומד, טועה ומשפר.
כל אירוע ריצה שהרמתי קירב אותי יותר למטרה, לידיעה שזה אפשרי.
חצי שנה עבדתי ללא הספקה על האתגר הזה,
על ההפקה הכי גדולה שהרמתי עד כה.
תהליך של ניסוי ותהייה של למעלה משנה, עוד מאז אתגר ה- ים אל ים.
זה היה מסע של חיים, מסע שליווה אותי כמה שנים,
עוד במחשבות ובפנטזיות.
זה היה מסע מלמד, מאתגר, חווייתי, גדול מהחיים.
זה היה מסע שלמדתי בו כל כך הרבה, שנחשפתי לחברויות,
לנתינה, לעזרה הדדית.
זה היה מסע של תעוזה.
באתגרים גדולים שכאלו, אתה תמיד יודע איך תתחיל,
אבל אתה לא יודע מה יהיה בדרך ואיך תסיים.
אתה יודע שיהיה מאתגר, שיהיו חלקים קשים, מייאשים,
חלקים שפחות תבין למה אתה שם,
אבל באותה נשימה אתה יודע שבסוף הדרך אתה תדע בדיוק למה היית שם.
אם אין לך את השאלות לתשובות האלו, עדיף שלא תצא.
הפרויקט הזה חיבר כל כך הרבה אנשים.
הגעתי והכרתי אנשים וארגונים שלא הכרתי לפני כן.
רצים, מתנדבים- תומכי לחימה אני קורא להם, המועצה האזורית של הגולן,
רצי הגולן, חברים קרובים שעזרו לי בקשיים ואפילו הגעתי לזה שבנה את השביל עצמו.
המסע הזה לימד אותי מחדש על הגולן והראה לי את השוני המגוון בארץ שלנו.
מדבר ברמת הגולן, ירוק ורוחות בחלקו הצפוני, רטוב וחם בחלקו הדרומי,
לא מה שאתה חושב על צפון הארץ.
מאז המשכתי בעשיה, למעשה לא עצרתי בשמונה שנים עד היום.
הפרויקטים של הריצה לא מפסיקים, צריך ליצור יש מאין.
צריך להמשיך במסורת, באהבת הארץ וידיעת הארץ.
צריך להמשיך לחקור ולשתף.
אני כל הזמן חושב איפה ומה נעשה,
איפה אפשר להיכנס לשביל ומאיפה נצא.
יש אנשים שנכנסים לאתרי חדשות, אני נכנס לאתרי מפות.
משחק, בוחן שבילים, מחבר מקומות ורוקם תוכניות.
יש כל כך הרבה מקומות שלא ראינו, שלא חווינו.
אבל אני לא ממהר, יש לנו חיים שלמים לפנינו.
למרות שהמציאות לפעמים מאיימת לקצר אותם.
אני במסע החיים ורק שלא נעצור ונמשיך בעשייה.
שביל הגולן.
הגעתי.
סיימתי.