מרוץ הבקיארד -DNF – החצר האחורית 2025 – יומן מסע

לשמיעת הפרק בספוטיפיי

ראשית דבר

מרוץ הבקיארד, החצר האחורית והפעם הפרק הזה לא רק לחובבי הז'אנר.
נדבר על אתגרים קיצוניים, קצת היסטוריה, הפן האישי שלי ואיך זה קשור
לניסיון ריצת 300 ק"מ שלי ביחד עם מילואים, פציעה והתמודדות.
נבין מה זה הדבר הזה, כמה רצים פה וכמה משוגעים לדבר יש לנו.
מי ניצח ומי לא סיים.
ובעיקר נבין שלפעמים השמיים הם לא הגבול, תמיד אפשר לפרוץ
את הגבולות עוד כי הגוף האנושי מטורף ועושה דברים בלתי יאמנו.

מה זו התחרות הזו

השבוע התקיים עוד מרוץ בשם החצר האחורית או בשמו הלועזי,
הבקיארד ובשמו המקביל DNF.
למעשה המילה DNF היא ראשי תיבות של "לא סיים" – did not finish

השם אמנם "לא סיים" אבל רץ אחד סיים כמו ענק.
דודו דאנו ניצח את המרוץ עם 40 סיבובים ו-269 ק"מ.

מה זה כל הסיבובים האלו? בואו נבין ביחד.

הפורמט הזה של המרוץ מגיע אלינו מארה"ב ועשה עלייה עם זולי בזמנו
והשנה אורגן על ידי יאיר רמאן ושינה את שמו להולילנד בקיארד.

לפני כשנתיים גם אני השתתפתי במרוץ הזה וסיימתי במקום הרביעי
ורשמתי על החוויות שלי משם בפוסט הזה.

פורמט המרוץ מאוד פשוט אך אכזרי.
בכל שעה עגולה יוצאים לסיבוב מוגדר מראש וקבוע של 6.7 ק"מ.
בכל אותה השעה יש להשלים את הסיבוב בצורה מלאה ולהספיק לזינוק
הסיבוב הבא בשעה העגולה הבאה.

במשך אותה השעה אתה יכול לעשות מה שתרצה כל עוד סיימת את הסיבוב.
אין מדידת זמנים בתוך הסיבוב.
אחד שסיים את הסיבוב בארבעים דקות זהה לאחד שסיים בחמישים ותשע דקות.
המטרה היחידה היא להספיק את הסיבוב במסגרת השעה שלך.
אם רצת ארבעים דקות יש לך 20 דקות לנוח ולהתארגן, אם רצת חמישים ותשע דק
יש לך רק דקה.

חשוב לציין שאתה אמור להספיק את כל הדברים שלך במסגרת השעה.
הדברים האלו נכללים בלהספיק לאכול ולשתות, להטעין טלפון או אוזניות ושעונים,
ללכת לשירותים, להחליף נעליים או בגדים או כל דבר שאתה חפץ בו בריצת אולטרה.

מה שהופך את המרוץ הזה למעניין הוא שהוא ללא סוף.
רצים עד שהאחרון נשאר, אחד ויחיד ורק אז ייגמר המרוץ.

הזינוק מתחיל ביום חמישי בשעה 14:00 ובכל שעה, שלוש, ארבע וכן הלאה
יוצאים לאותו סיבוב של 6.7 ק"מ.
השוני היחיד שישנם 2 סיבובים, אחד ליום ואחד ללילה.
בלילה המסלול יותר רחב ונוח למזער נפילות ובבוקר נכנסים לסינגלים ולשבילים
הצרים.

כעת רצים בסיבובים עד שיישארו רק שני רצים ואז שאחד מהם יפרוש.
ועדיין זה לא מספיק בשביל לנצח!
אחרי שהשני פרש, הראשון צריך לצאת לסיבוב מלא לבד! כדי לנצח.

המרוץ הזה אכזרי שכן אין לו סוף ידוע.
שנה אחת אתה יכול לנצח אחרי שרצת רק מאה קילומטרים ובשנה אחרי להיפסל
אחרי שרצת 500! ק"מ.
כן, כן, 500, לא טעיתי במספר או הגזמתי.

בארץ השיא עומד על 40 סיבובים שבוצעו השנה ובעולם עומד על 111 סיבובים!
זה אומר 111 שעות של ריצה ללא הפסקה!

קחו 111 סיבובים ותכפילו ב- 6.7 ק"מ לסיבוב ותבינו כמה הם רצים ברציפות.
הזיה אה?

קחו 111 סיבובים, כלומר 111 שעות ריצה ותחלקו ב-24 שעות ביממה ותבינו כמה
ימים הם רצים.
אקצר לכם את המחשבון, קצת מעל ארבעה וחצי ימים ברציפות!

אז חשוב לומר שגם שינה זה חלק מהעניין ואתה חייב להספיק בתוך השעה גם לתת
תנומה קלה של שתיים שלוש דקות.
כן, שלוש דקות זה הזמן שלכם לישון.
פאור נאפ אנחנו הרצים קוראים לזה (power nap)
מכירים את זה שאתה עייפים ומתחילים להתאפץ מול הטלוויזיה או ברכב או במשרד או בכל מקום
ואז נותנים איזו הרדמות ארוכה של איזו דקה וזה מעיר אתכם לכמה שעות הבאות?
אז ככה אתם צריכים לעשות במרוץ

כל מי שנמאס לו אחרי מספר מסוים של סיבובים, או שהגיע לקצה היכולת שלו,
או פציעה, בעיה או כל דבר אחר, הוא למעשה נחשב "פורש" או במילים של המרוץ DNF
did not finish.
אתם מבינים? יתכן ותרוצו 200 ק"מ אבל תחשבו פורשים, שלא סיימתם, רק כי
המנצח עשה 206.7 ק"מ, אכזרי אבל אלו חוקי הפורמט.

יחד עם זאת חשוב לומר שלרוב המשתתפים זה נחשב מרוץ לחוויה,
מרוץ שהם רוצים להגיע לאיזה יעד אישי ולא מנסים לזכות בתחרות.
בתחרות הזו לפעמים באים רצים עם מספר קילומטרים מוגדר מראש שהם
רוצים לרוץ וכאשר הם מגיעים אליו הם פורשים בכוונה ללא שום מטרה אחרת.
כנ"ל לגבי אלו שרוצים לעשות מספר סיבובים מסוים שבתכלס זה נגזרת
הפוכה של המרחק.

מצד שני יש לנו את הרצים החזקים.
הרצים שבאים להגיע למחוזות של הסוף.
להיות בחמישייה המסיימת ואפילו לנצח את המרוץ.
יש כאלו שבאים עד חורמה, הם באים לנצח ולא משנה כמה סיבובים
זה ייקח להם ושם המשחק נהיה מעניין.

בתחרות מהסוג הזה שיש לך להשלים "רק" 6.7 ק"מ בשעה,
זה משאיר לך מספיק זמן גם לרצים לא מהירים לסיים בניחותא,
מה שמבטל את יתרון המהירות בתחרות.

אמנם רצים מהירים יכולים לנוח יותר, אך רץ נחוש שיגיע עשר דקות אחריהם
ועדיין יעמוד בזמני השעה, הוא שווה ערך אליהם ויתכן שבגלל שהוא שומר
כוחות יותר או לא לוחץ ורץ מהר, יחזיק אף יותר.
אבל בתחרות הזו אין חוקיות ופה הראש עובד חזק מאוד לא פחות מהרגליים.

בתחרות הזו יש חשיבות ללוגיסטיקה מאחורי הקלעים לא פחות מהאימוני
ריצה של המתחרה.
כשאתה חוצה מאות קילומטרים, אתה בתור רץ מגיע לתשישות וקושי
לבצע מטלות לוגיסטיות שקשורות לריצה.
במקרה של התחרות הזו, גם לא בהכרח יהיה לך זמן לבצע אותם אם הגעת
רק כמה דקות לפני סיום השעה.

אתה בתור רץ רוצה להתמקד ולתעל את האנרגיות המוגבלות שלך
רק לשם הריצה עצמה ולדחוף כמה שיותר רחוק במרחק.
אין לך זמן או אנרגיה להתחיל לתפעל את האוכל והשתייה או לדאוג
לציוד שצריך להחליף וכל המטלות.

בריצה באורך הזה אתה חייב צוות תמיכה בשביל להצליח.
בשביל להגיע למרחקים הממש רחוקים אי אפשר בלי צוות מאחוריך.
תחשבו על פורמולה אחת, הרכבי מרוץ בלי צוות שיחליף להם גלגלים ואת הציוד.
תחשבו שכל פעם שהנהג מגיע לתחנה הוא צריך לעשות הכול לבד,
כמה זמן אם בכלל היה מצליח היה לוקח לו.

זה אותו הדבר במרוץ שאתה נמצא בו על הגבול שלך.
זאת לא תחרות רגילה שאתה בא למרחק מסוים שאתה מוכן אליו,
פה המרוץ יכול לקחת אותך גם  פי שתיים ושלוש מהתוכניות שלך.
אתה מגיע לרמת עייפות ותשישות קיצונית וצריך מישהו שינהל אותך.

כשאתה מגיע למרחק כזה ארוך עם כל כך הרבה שעות שחוצות לילות שלמים,
אתה מגיע לעיתים קרובות מאוד לחוסר רצון לאכול כי יש לך בחילה או משהו מציק לך,
אתה כבר לא שותה מספיק בגלל אותם הסיבות והכל נהיה מורכב מידי.
בלי צוות שעוקב אחריך ורושם מה אכלת ומתי ומכריח אותך בהתאם זה לא יעבוד.

אתה צריך אחד שיחכה לך עם תה או מרק חם כשקר או עם קרח לשפוך עליך
אם ממש חם.
אין לך זמן להתעסק בדברים האלו, אתה מגיע כמו לתחנת פורמולה אחת,
יש כמה דקות להכין אותך וקדימה לעוף חזרה.

אתה צריך מישהו שיפקס אותך, שיסיח אותך מכל הסחות הדעת,
ייתן לך לשבת או לשכב בעמדה שלך והוא יתפעל את מה שצריך.

ובכלל חשוב צריך מי שיעיר אותך בזמן לזינוקים.
אם אתה מתכוון לשים את הראש כמה דקות כדאי שתקום בזמן לזינוק.

הולילנד בקיארד 2025

כדי לעשות סיפור ארוך קצר, דודו דאנו המנצח הראשי של התחרות השנה
עם ביצוע מדהים של 40 סיבובים ו- 269 ק"מ.

המרוץ האחרון היה בשנת 2023.
פברואר 2023, לפני שידענו שעתידה להיות מלחמה.
בשנה שאחריה כמובן לא הייתה תחרות כי המדינה הייתה במלחמה,
והשנה זינקו כמו בפעם הקודמת לפני שנתיים, מעל למאה רצים.

הגעתי לביקור מספר פעמים לאורך הסופש הזה ואני חייב להגיד לכם
בנימה אישית וכאחד שדי מכיר את רצי האולטרה בארץ, שראיתי המון
אבל באמת הרבה פרצופים חדשים.

בניגוד לפעם קודמת שבה גם אני התחרתי, ראינו הרבה רצים מעולם
השטח והאולטרה, כאלו שבסצנה וממי שציפית שיגיע להתחרות בריצה מהסוג הזה.
אך השנה הסיפור היה אחר והרבה פנים חדשות.
בשיחות שלי עם צוות התמיכה ואנשים סביב, הרבה הסכימו איתי ויש שמות
חדשים לחלוטין.

מצד אחד זה יפה ומגניב שבא דם חדש ועוד אנשים נכנסים לעולם המצומצם שלנו,
אך יחד עם זאת קצת עצוב לראות שהרבה ותיקים לא מגיעים.
האם זו סופה של תקופה? האם התחלף עידן ודור רצים? אנחנו זן נכחד או שפשוט
הוותיקים מאסו בזה ומחפשים את עצמם בתחרויות מעבר לאוקיאנוס?
או אולי הסמיכות והחפיפה עם מרוץ ספרטה ביוון גם היווה אלטרנטיבה
אם כי לא היו לנו הרבה רצים ישראלים שמתחרים שם.

השנה עם כל הפרצופים החדשים היו לנו כמה ותיקים מוכרים.
חבר'ה רצי אולטרה קשוחים ומנוסים שיפחידו כל מתמודד מולם.
עם אליטה שכזו באמת קשה לנבא מה יוליד יום.

אבל כבר אמרנו, הפורמט הזה קשוח ויש כל כך הרבה משתנים לקחת בחשבון
כך שאפשר אולי להמר על החמישה או השלישיה הסופית אבל על המנצח מאוד קשה.

שמות כמו תמר, דודו, מיכאיל, סופי, עידו, חיים ועוד רבים וטובים, החיזוי הוא קשה והמרוץ
הוא ארוך מאוד.

בשנת 2016 התחרתי וניצחתי במקום השני כללי באולטרה תנך תשח במקצה ה- 70 ק"מ.
סיפרתי על זה בעבר, אך אחרי פתיחה מאוד חזקה שלי בזינוק ודי מוגזמת ביחס אלי יש לומר,
הביא אותי להתמקם במיקום בין שישי לחמישי לסירוגין.

לא תכננתי את זה ורק אחרי עשרה קילומטרים הבנתי שזה המצב ואמרתי לעצמי
שוואלה, אני קרוב, יש סיכוי לפודיום הפעם.
אם אני חמישי כלומר יש ארבעה לפני והאמת שאני מכיר אותם ויודע שהם מאוד חזקים
ומהירים ממני אבל כמו בבקיארד, זהו מרוץ ארוך, 70 ק"מ עם המון עליות,
יש עוד הרבה מאוד זמן והכל יכול לקרות.
וכך קרה.

עם שלל אירועים ושינויים הצלחתי להתקדם ולנצח במקום השני הכללי.
אחד שפך מנוע עם כל העליות במרוץ אחרי שפתח חזק מידי.
השני עצר לשירותים בצד הדרך וראה אותי חולף על פניו.
השלישי לא היה מספיק מהיר ביחס אלי ונשאר מאחורי עם כי זינב בי כל הדרך.
מפה לשם סחבק סיים שני.

אז גם פה, תשע שנים אחרי, המרוץ הוא ארוך ואי אפשר לחזות מה יהיה.

כל אחד מהרצים עם סיבותיו הוא, לא סיימו את המרוץ.
האחת נפלה, האחד פרש, האחד מיצה, האחר הגיע ליעד האישי שלו,
ולבסוף נשארו שניים על המסלול, דודו ומיכאיל, ראש בראש שני ענקים.

בפעם הקודמת, לפני שנתיים, מיכאיל נשאר אחרון ביחד עם חנן כזוג רצים
לאחר שאני פרשתי אחרי 230 ק"מ של ריצה ותמר קצת אחרי.
הם הספיקו לעשות 2 סיבובים ביחד עד שמיכאיל שכנע את חנן לפרוש ביחד
ולמעשה לקבוע את העובדה שלא יהיה מנצח באותה השנה.

כשמיכאיל הגיע השנה, אין ספק שהוא פייבוריט שהוכיח את עצמו,
אך מולו עומדים אנשים בעלי ניסיון ענק במרוצי אולטרה וההימורים קשים מאוד.

אני לא יודע מה גרם למיכאיל להחליט בסיבוב ב-39 להגיד מספיק, אבל דודו
יצא לסיבוב ה- 40 כמנצח הגדול של המרוץ.

שאפו ענק ללוחם הזה, הרץ החזק דודו דאנו.

מאחורי הקלעים – קוקו

השנה לא התחרתי.
אם זה בכלל פרמטר או איזה הכרח שאני אתחרה בזה,
כאילו מי שם אותי שהשנה כן והשנה לא וכולי.

לפני כשנתיים במרוץ האחרון של הבקיארד כן התחרתי והשנה
כשיאיר רמאן פרסם את המרוץ, הוא שלח לי הודעה שהוא מרים
את התחרות ואם אני מצטרף.
"אפילו לא תמורת שלום עולמי" עניתי לו.

יאיר התקשר אלי בזמן שאני שוכב במיטת בית החולים בשיקום
ועולה מידי יום לעבוד על פיזיותרפיה ויציבות כדי שלא אתנדנד
כשאני מנסה ללכת ישר.
באותם רגעים של השיחה זה בכלל לא היה רלוונטי מבחינה פיזית,
וגם לא נפשית.

באותם ימים יצאתי לריצה ברחובות העיר של קיימת, פתח תקווה.
הייתי בשיקום בבלינסון והייתי יוצא לריב עם מכוניות בריצה ברחובות העיר.

למה אני אומר לריב? כי לא הייתי בטוב אז.
הייתי קופץ לכביש בלי התייחסות לכלי הרכב ונובח על רכבים שהיו קרובים מידי.
אתם יודעים, התנהגות רגילה סה"כ.

אבל הייתי רץ בכוח עשרה קילומטרים וגם אז התפוצץ לי הראש מכאבים וסחרחורות,
איפה אני ואיפה מרחקים ארוכים.

אבל, ובלי קשר לפציעה שלי, עוד שסיימתי את התחרות לפני שנתיים,
אחרי שהחלטתי שמספיק לי ויצאתי מהתחרות אחרי 230 קילומטרים למרות
שכיוונתי ל- 300 ואני מדבר על הסיבות האלו בהרצאה שלי.
החלטתי שאני יותר לא מתחרה בתחרות מהסוג הזה.

דיברתי על המרוץ הזה בהרחבה בפרק כאן שסיפרתי לכם קודם.
אני חושב שזה מרוץ ותחרות מאוד מיוחדת ובהכרח לא שולל להמליץ לרצים
לחוות את הריצה הזו, אך יחד עם זאת, זה פורמט מאוד נישתי ולמרחקים
מוגזמים זה כבר יותר מידי בשבילי ובטח לא להמלצה וחושב שיש מעט מאוד רצים
שהפורמט הזה יתאים להם.
לבוא לעשות כמה סיבובים זה נחמד בשביל הקטע, אבל מגיע השלב שאתה
מרגיש כמו אוגר וזה כבר מוגזם ומתחיל לעבוד על המוח והנפש ובמקרה שלי
הביא אותי למחוזות שניסיתי לברוח מהם על ידי הריצה.

כשסיימתי את התחרות ההיא, יצאתי בלב שלם ובהכרה מלאה שאני לא
ארצה בעתיד לנסות לרוץ 300 ק"מ כי זה באמת חוויה מאתגרת, קשה ולא בהכרח
מהנה, יותר מענה.

הפורמט הזה, למרחק כזה הוא כל כך לא אני, כל כך לא קוקו,
זה פשוט לא מתאים.
אני איש של מסעות, הדרך חשובה לי יותר מהאתגר.
הנוף, החוויות שבדרך, ההגעה מנקודה אחת לשנייה, זה קוקו.

אבל אז רק רציתי לחוות ולנסות, אך יחד עם זאת חשוב לדעת ללמוד מטעויות
וזאת הייתה חתיכת טעות.

אני צוחק כי אני לא מצטער שהתחרתי שם למרות התוצאות של חוסר העמידה
ביעד המאתגר שהצבתי לעצמי.
רציתי לנסות בעצמי.
לפעמים צריך לעשות משהו בשביל להגיד שלא אעשה אותו שוב.

אבל החיים כמו החיים הרצון לנסות לרוץ 300 ק"מ חזר ודגדג לי.
אמנם לא בצורה קיצונית אבל מספיק לכדי לקבוע תכנית כיצד אני צולח את זה.

התחלתי עם שרשרת אתגרים של ריצה בארץ עם מרחקים הולכים וגדלים
עד לריצה המסכמת המיוחלת, 300 ק"מ.

תכננתי לעשות כמה דברים שטרם נראו בארץ והכל היה מוכן ומתוכנן.
אבל החיים כבר אמרנו.

היינו בשיא התוכנית ואז שביעי באוקטובר שינה את פני ההיסטוריה
וכל התוכנית שלי הלכה לעזאזל.

מילואים שלא נגמרים לא גרמו לי לוותר על הרעיון אלא רק לדחות אותו.
אבל אז קרה 20.1.25 אותו לילה מקולל שאיבדנו את אביה שישב ליד
ונהרג במקום בפיצוץ המטען במילואים ובמקרה שלי חיסל את התוכנית לחלוטין.

מאז אני לא כשיר בלשון המעטה.
כאבי ראש סחרחורות ועוד בעיות שאצטרף להמתין בינתיים.
אבל רציתי להרגיש אבק כוכבים אז באתי לבקר פעמיים לאורך הסופ"ש.

ישבתי בספסל שם וקשקשתי עם החברים כשחטפתי סחרחורת
נוראית עד לרמה שעוד רגע הייתי חייב לשכב על רצפת היער,
יער בן שמן שבו התנהלה התחרות.
אשכרה קיבלתי תזכורת בלייב למה אני שבור ולמה זה לא רלוונטי מבחינתי
להיות איתם בקו הזינוק אם אני מסוחרר בישיבה מבלי שזזתי מטר.

לפני שנתיים נשארנו חמישה כאמור כמו שסיפרתי לכם קודם לכן,
מיכאיל, תמר, חנן אני ודודו.

קצת לפני שהגענו ל-200 ק"מ דודו אמר שהוא מסיים מאתיים ופורש.
לא כי הוא עייף ברגליים, הוא למחרת יצא לעוד ריצה ארוכה החייה הזה,
אבל נמאס לו.
הוא לא צריך להוכיח לעצמו כלום, משעמם לנו כבר כמה שעות, לא נהנים,
המסלול כבר מאוס ובכלל די, כאילו למה להמשיך, זה לא נגמר וללא תכלית מסוימת.

ואני… אני צריך למשוך עוד מאה קילומטרים! רציתי 300.

כל כך קינאתי בדודו שהוא פורש ומסיים, כל כך רציתי גם.
נמאס לי כמוהו לפני המון שעות ואני מושך רק כי רציתי 300.

"אתה דביל, התחייבת למספר" הוא אמר לי.
והוא צודק, התחייבתי לעצמי לנסות לעשות 300 ועכשיו אני "תקוע".

מצד שני אני מאוד מעריך את דודו.
אני תופס ממנו רץ סופר חזק.
הוא באמת לא אנושי כל כך .

שנינו חברי ספורטאי חסות של חברת סלומון,
אבל שנינו שירתנו באותה היחידה כשהוא כמה מחזורים מעלי.
מן הסתם סיפור החיים שלנו מתכנס בצורה קצת דומה עם שירות
זהה ועולם ריצות השטח ואולטרה בפרט.
לוחמים שלצערי משהו נדפק להם בראש לאורך הזמן.
דודו שירת בימ"מ המון שנים ואני אלפי הבדלות, במילואים.
אבל הרעיון דומה, חוץ מהכושר שהלוואי עלי חצי ממנו.

אבל לפני שנתיים באותה הנקודה ודיברתי על זה בפרק שהפנתי אתכם
קודם לכן, נו, זה שמופיע פה.
הייתי שמח ש"ניצחתי" את דודו הגדול.
הוא פורש ואני ממשיך, רץ שאני תופס ממנו ברמה גבוהה והרבה יותר חזק ממני
יוצא מהתחרות ואני ממשיך אחריו.
דיברתי על זה אז, לנצח את הגדולים זה היסטוריה, להפסיד להם זה כבוד
שהפסדת לגדולים ביותר.
חנן בזמנו שעבר אותי זה כבוד אדיר לדעת שהפסדת לרץ אדיר וחזק.
מעבר לתשואות אליו זה אומר עליך שאתה גם באותה המשבצת,
אמנם בקצה שלה אבל עדיין במשבצת.

עזבו את זה שהוא פרש כי נמאס לו, לא כי הוא לא יכול פיזית ולמחרת
יצא לעוד ריצה כשאני שוכב בבית מפורק וחייב לנוח.
אבל מצד שני, זאת התחרות, אתה צריך להיות חזק בראש לא פחות מהגוף אם לא יותר.
להסתובב כמו אוגר במשך כמה עשרות שעות מצריך ממש כוחות נפשיים שכנראה באותו
הרגע לי היו יותר.

אפ אני קופץ שנתיים קדימה, אני מגיע לבקר בדיוק בסיום אחד הסיבובים של המתחרים
ואני פוגש את דודו שתמיד מגיע ראשון, נו מי אם לא הוא, בסוף כל סיבוב.

"מה שלומך, איך אתה" אני שואל.
הוא עונה לי שהוא בא הפעם עד הסוף.
אז הוא היה בכושר טוב עם ראש לא מספיק, הפעם הוא בא בלי כושר הוא אומר,
כאילו זה קצת מצחיק שדודו אומר שהוא לא בכושר אבל טוב נו זה האיש.
זה כמו האלו בכיתה שמקבלים 98 במבחן ואומרים שנכשלו.

הוא אומר שהפעם הוא מגיע בלי כושר אבל עם ראש חזק.
זהו, פה הבנתי מי יהיה המנצח.

צריך שיקרה משהו ממש בלתי צפוי כדי שהוא לא ייקח.

שלוחם כמוהו ננעל בראש ומחליט, היריב צריך לפחד.
ככה חינכו אותנו, להינעל על משהו.

כמו אמסטף שננעל ואי אפשר לשחרר, אז ככה.
קחו את הנעילה בראש ואת הכושר ברגליים שיש לבחור הזה,
קבלתם מנצח.
עכשיו השאלה כמה סיבובים זה ייקח.

הולילנד בקיארד 2025 הייתה תצוגת ענקים מרשימה מאוד
עם קרב באמת אדיר של החמישייה הסופית.

אני פה היללתי את דודו כמנצח אך זה באמת קרב ענק
עם רצים סופר חזקים ומנוסים כמו תמר, עידו, מיכאיל, סופי וחיים
ועוד כאלו שטרם הכרתי ונתנו תצוגה מטורפת עם מרחקים של 200
ק"מ.

מרוץ נישתי או לא, לחובבי הז'אנר ולקהילה שלנו היה מותח ואדיר!

שאפו ענק ליאיר רמאן שהרים את הכפפה ונכנס בהצלחה כבירה לנעליים
הענקיות של זולי והרים לנו את המרוץ הזה ואמן שיצליח ויתמיד.

תודה