פרולוג

אגן הניקוז של בורות עפרה מכיל למעלה משישים בורות קרסטים שידועים לנו.

אנחנו היינו למעלה משש שעות בבטן האדמה, בתוך הבור ומערת הנטיפים.
חלק מהזמן מבחירה וברוב הזמן מחוסר ברירה.

במערת הנטיפים החלל המרכזי


חילוץ מורכב שלקח שעות רבות, אבן ענקית ששברה יד, עוד אבנים שכמעט וריסקו,
עמדת עגינה שהשתחררה, קידוחים ושינוי עמדות עגינה בזמן שיש אנשים תלויים באוויר,
צוות שלם של חילוץ מערות (מלח"ם) איתנו מחוץ לבור ובתוכו,
זה מה שעבר עלינו בשש שעות הללו שברובן לא ידענו מה עלה בגורל השני.
בחלק מהזמן היו בטוחים שאינני בין החיים.
למעשה, לרגע קטן גם אני חשבתי שאני אהיה כזה. 

אגן הניקוז

הישוב עופרה יושב לפאתי תופעת טבע נפלאה ונהדרת, אינה ייחודית אך מרשימה
בכמות הבורות שבה.

בפאתי עופרה, ממש בגבול הבתים ישנו אגן ניקוז מי הגשמים והאזור,
דבר היצר מספר לא מבוטל של בורות קרסטים מיוחדים מאוד.

מה זה אגן ניקוז.
בשפה פשוטה להסבר אגן הניקוז הוא כמו אמבטיה.
דפנות האמבטיה הם החלק העליון – ההרים או הגבעות סביב.
קרקעית האמבטיה היא אגן הניקוז, כל המים שנאספים בזמן המקלחת שלנו,
נשפכים בפיזור לתוך האמבטיה ועם שיפוע האמבטיה הם נאספים לזרימה
אחת מרוכזת שנשפכים לפתח הניקוז שהוא למעשה, הבור שלנו.

בצורת ההסבר הכי פשטנית ובסיסית זו, היא ההיווצרות הבורות של
אגן הניקוז של עפרה על שלל שישים בורותיו.

למה קרסט אתם שואלים?
קרסט זוהי תופעה של מים שזורמים וממוססים את הסלע שלרוב עשוי מגיר ודולומיט,
מחלחלים לבטן האדמה ויוצרים בור בעומק משתנה לפי כמות המים וזמן החלחול.
זה יוצר תצורות נוף ייחודיות ומיוחדות עם בולענים, פירים, מגדלי קרסט ומערות.

לכל מערה יש שם

מסתבר שלהרבה מאוד מהמערות יש שם.
רובם מומצא על ידי אלו שאיתרו אותם וחלק ירשו שמות עם השנים
ואף אחד לא יודע את מקורם כמו הבור הסיני.

הבור הסיני הוא בעומק 60 מטרים.
עומק שללא ספק עמוק אך אינו הכי עמוק באזור.
השמועה אומרת שהוא נקרא הבור הסיני מכיוון שהוא כל כך עמוק שנכנסים בצד אחד
ויוצאים בצידו השני, בסין.
מצד שני אם יוצאים בו בסין, מה נגיד על אחיו הגדולים, הבורות שנמצאים בסמוך אליו והם
בעומק של מאה מטרים ויותר?
מגיעים לסין ואז חוזרים חזרה?

סולם אחד מתוך שניים כאלו

הבור הסיני הוא אולי הכי מוכר באזור זה.
כשאני אומר מוכר זאת לא הכוונה לעוד איזה מעיין או שמורת טבע שהמוני ישראל
מגיעים מידי שבת עם המנגלים ובגדי הים.
פה מדובר על קהילה ספציפית וייעודית, אוהבי מערות וחוויות אקסטרים.
זהו לא טיול או אטרקציה לקהל הנרחב.
יש פה עבודה פיזית, נדרש לזחול, להשתמש בידיים, להתלכלך ולהיזהר מאוד.
יחד עם זאת, לבור הסיני מגיעים טיולי בית ספר לעיתים.

אחד מתושבי עפרה לקח על עצמו יוזמה והנגיש בצורה מדהימה את הבור שנקרא הבור הסיני.
אינני יודע וגם החבר'ה המקצועניים אינם יודעים כיצד זה נעשה בדיוק,
אך מדובר על מערכת סולמות ארוכה מאוד (שישים מטרים כאמור)
סולם ארוך מאוד של כמה עשרות מטרים שיורד עמוק לחלל ראשון,
משם סולם מתכת קל שדומה בצורתו לסולם חבלים.
ואחריו פיר נוסף עם סולם ענק נוסף לעוד כמה עשרות מטרים פנימה.

בירידה מטה זאת חוויה מגניבה ומיוחדת אך האתגר מגיע דווקא בכיוון ההפוך
שאז צריך לטפס בסולמות שישים מטרים מעלה.
מניסיון, זהו אינו טיפוס קל כלל.

סולם דמוי סולם חבלים בין שני מערכות סולמות

מכיוון שהבור הסיני הוא קל ונגיש בעזרת הסולם, הוא הפך לבור הכי מתוייר באזור.
לבורות האחרים כבר צריך ציוד גלישה וידע במערנות ואחרי מה שעבר עלינו שם,
מסתבר שצריך גם קור רוח, מקצוענות וחתיכת אומץ רב.

הבורות האחרים כבר פחות ראו מטיילים אלא בעיקר חבר'ה מקצוענים והרפתקנים
מכיוון שכאן צריך ידע וציוד.

אפרופו שמות לבורות, הנה טעימה קטנה.
ישנו את הבור הסיני כמובן, ישנה המערה האדומה שניתן לה שמה על הדם שניתז שם
בעת גילוייה.
בור נטע, בור שהתגלה יום אחרי שנטז ברזילאי זכתה באירוויזיון.
וישנו בור אחיקם ששם נכנסו וכמעט ולא יצאנו.
בור אחיקם על שם מוצא הבור אחיקם שנרצח בעת פיגוע בשומרון עם שוטרים פלסטיניים.

המלח"ם

המלח"ם – המרכז לחקר מערות בישראל.
הגוף שקם לו בסוף שנות השבעים, שם לו למטרה את החקר מערות על כל גווניו.
זהו למעשה הגוף המקצועי לחקר מערות וחילוצים בעומק.

הפעם אנחנו זכינו לראות את הצוות המקצועי הזה בפעולה.
הם נכנסנו לפעולה מורכבת באונליין, יותר טוב מכל אימון שניתן לתכנן.
אלתורים, מקרים ותגובות, תכנון וחשיבה תוך כדי סיכון ופצועים בשטח.

המלח"ם פועל בעיקר על מתנדבים, אנשים שלמדו והתמקצעו בתחום.
לפי הסיפורים ששמענו מהם, גם לא תמיד בצורה הכי שפויה הידועה לאדם הנורמטיבי.
אחרי הכל לגלוש בחבלים לבור עמוק בחורף מקפיא עם זרמי מים קרים שזורמים עליך
מלמעלה ומקפיאים אותך וכל זה מבחירה, לא בהכרח מעיד על שפיות תקינה.
מצד שני, אני רץ למרחקים של 200 ק"מ, מה לי ולשפיות תקינה?

מצוקת הדיור

אני לא יודע אם מצוקת הדיור היא הגורם לכך.
אולי זה הרצון ליישב עוד חלקים בארץ, או שיש פה רווח כלכלי מיוחד.
אבל תאמינו או לא, אגן הניקוז הנהדר הזה, המקום הכל כך מיוחד הזה,
האזור עם למעלה מ- 60! בורות מיוחדים ושונים, בין סין לנטע ברזילאי,מיועד להריסה.

בסך הכל האזור הבאמת מיוחד הזה, עתיד להיהרס לטובת שכונת מגורים.
אין פה סיפור מיוחד או קורע לב מדוע נאלצים להרוס טבע מטורף שכזה
בארץ קטנה עם מעט מקומות שכאלו, או סיבה באמת טובה.
מדובר בסך הכל בשכונת מגורים נוספת.

כן, בטון, כבישים, תשתיות.
אתם יודעים, גנרי שכזה, עוד הרס טבע, היסטוריה ומדע.
הרי מדוע חשוב לנו להרוס בכזו קלות דבר מיוחד שכזה, שכן בניית שכונת מגורים
ניתן לעשות בכל מקום אחר מבלי לאבד את ההיסטוריה, הטבע והחקר שלנו.

המלח"ם ושוחרי הטבע מבינים את הסכנה שבדבר.
זה לא עוד מערה שנהרסת.
אנחנו שומעים את הסיפורים על הרס טבע בכל מיני מקומות בארץ.
לא חסר סיפורים על קבלנים שגילו מציאות היסטוריות ובשל החשש של עצירת הבנייה
או אובדן כסף, הם פשוט שפכו על הכל בטון והמשיכו הלאה.
במקרה הטוב הם נשפטו ושלמו קנס שלא משפיע עליהם, במקרה הרע אף אחד לא ראה.

אנחנו לא רוצים לאבד עוד פיסה מיוחדת בארץ קטנה.
כל פיסה שלעצמה אולי קטנה, אך במרוץ השנים אנחנו מסתכלים אחורה בערגה על מה
שפספסנו, על מה שהזנחנו, על מה שאמרנו "לא נורא, זה "בקטנה".

אז אנחנו לא מעוניינים להגיד שזה בקטנה כי זה מאוד בגדולה.
יצאנו לעשות מעשה.

תחת הארגון המדהים של חיים חבשוש, אחד המטיילים הרציניים והמקצועיים שיש לנו בארץ,
יצאנו חבורת שוחרי טבע עם השפעה כזו או אחרת בעולם הווירטואלי עם שני מקצוענים
מהמלח"ם, יואב ושחר.

המטרה היא העלאת מודעות וניסיון מקסימלי לשינוי לטובה.

הרעיון הוא לעבור בין כמה נקודות באזור, לתעד, לחוות, לדבר, להבין
ולשתף הלאה שאנשים יהיו יותר מודעים לנושא.

אחת הבעיות בעולם המערות הוא חוסר המידע.
כן, לחוקרי מערות וחובבים למיניהם מהתחום, המידע נגיש וידוע ברמה כזו או אחרת,
אך לציבור הרחב יש חוסר ידיעה משמעותי.
אני חושב ששתי הסיבות העיקריות לכך הן העובדה שטיול מערות הוא הרבה פחות
נגיש שכן לרובם (אלא אם הונגשו במיוחד) יש צורך בציוד סנפלינג, או דורש זחילה,
התלכלכות בבוץ, ידע התקדמות בבור וכמובן התמודדות עם פחדים של חושך, קלסטרופוביה,
הלא נודע וכדומה.
והנקודה הנוספת דווקא טמונה בחוקרים שכן כל המידע והטיפול במערות בארץ נעשה
"במחשכים".
ישנה אג'נדה של לא לפרסם כדי לא להרוס.
אם הציבור יכיר הוא יגיע בהמוניו ויהרוס את הטבע, את הממצא הזה.
יש בזה מן האמת, אך יש בזה גם בעיות אתיות ומוסריות ובמקרה שלנו גם טבעיות.

אני מחשיב את עצמי כמטייל די רציני, כאחד שיש לו המון מה ללמוד עוד, אך
יחד עם זאת מחזיק בהרבה מאוד ידע על ארצנו.
והנה, אני, מעולם לא שמעתי על אגן הניקוז של עפרה, בטח לא ידעתי כמה בורות יש
שם או מה החשיבות של המקום.
כן, נתקלתי ברשתות במידע חלקי ואקראי על המקום הכי מוכר באזור, הבור הסיני.
אך לא ידעתי שיש לו 59 אחים ואחיות כמותו.
לא ידעתי שהדבר הזה הולך להיהרס.
רק אחרי שנחשפתי לבור הסיני וייצר ההרפתקנות שלי משך אותי אליו, התחלתי לחפש
מידע ברשת ונחשפתי להרס הצפוי.

כעת אנחנו משלמים את מחיר האנונימיות וההסתרה.
כעת אנחנו צריכים את הציבור שישפיע לטובה וייתן לחצו.

הקו הדק שבין מחזה מרשים לפחד משתק

דופק גבוה, אני מתנשף בכבדות, הידיים שלי עייפות והרגל מסתבכת לי ברגלית החבל.
אני נמצא תלוי על חבל בתוך פיר בור ארוך בעומק של 30 מטרים בערך.
תחתיי עוד 20 מטר של תהום שחור ומעלי הפתח אי שם בשמים.
אני נדהם מקרני השמש שחודרים את הפתח הצר בסוף המערה.
זה באמת מחזה מרשים מאוד.

אתה נמצא בחושך מוחלט שרק פנס הראש מאיר לך את האזור.
למטה הריק כל כך גדול שהפנס לא מצליח להאיר אותו, אך הלמעלה מרהיב.

פתאום רעש חזק, צעקות אימה, והכל נהיה חשוך.

זה לא לקח הרבה זמן, למעשה זה היה כל כך מהר שהרגשתי את הרוח על פני.
אך זה משתק אותך.
זה הרגע הזה שאתה מתכווץ כולך כי אתה רואה את מה שהולך להגיע לפני שהוא מגיע.
הרגע הזה שאתה מחזיק חזק ומחכה לבום.
אתה מכין את הגוף לבלתי נמנע, סוגר עיניים ומחכה.

זה קרה לי בצבא, זה קרה לי בכביש, זה קרה לי כעת בבור אחיקם.
אך לשמחתי הבום לא הגיע, הוא רק שיתק אותי לאותו זמן שהוא חלף על פני
במהירות שיא בדרכו למטה.

נחזור חמש שעות אחורה.


אנחנו בסיור קצר באזור, לומדים היסטורית וגאוגרפית על אגן הניקוז,
אוכלים ארוחה קטנה ומקבלים הדגמה חייה כיצד ידיים של חוקר מערות
מחזיקות פינג'ן רותח ללא ידית כאילו מדובר בכוס קולה קרה.

מרחק שלוש דקות הליכה מהרכב, נמצא בור אחיקם.
מצידו השני של הכביש נמצא הבור הסיני שאותו כבר ירדתי לפני שבועות מספר.
צפונית לאחיקם, בור נטע, כן, ההיא מהאירוויזיון, אך לא מצליחים לאתר אותו בעין.
כולם ברדיוס של מאה מטרים אחד מהשני בסך הכל.

מה שמדהים בכל הבורות האלו ובאזור הזה, היא העובדה שאתה לא תזהה
אף בור עד שלא תעמוד מעליו וגם אז אתה עלול לפספס.

בור אחיקם הוא מיוחד בשל העובדה שהוא בין אחד הבורות הבודדים שפגש
בדרכו מערת נטיפים, במקרה לגמרי.
כך רצה הגורל ולמעשה אלו שתי מערות שונות שחברו להם יחדיו ויצרו
אטרקציה מיוחדת וחשובה.
בעוד הבור הסיני מונגש בצורה מופלאה, לבור אחיקם נדרש ציוד סנפלינג,
אך מכיוון שהוא כזה מיוחד הוא נמצא במקום השני מבחינת הבורות באזור
כמטויל ביותר.

אנחנו מגיעים לבור ומורידים את התיקים ועולים על רתמות גלישה.
יואב ושחר קושרים את החבלים, מסדרים את אזור הגלישה מטה ומתחילים
בהורדת החברים מטה.

מתחילים גלישה

חלקנו מגיעים עם ניסיון גלישה כזה או אחר וחלקנו פחות.

אלו עם הניסיון מקבלים את ההנאה שבגלישה מטה כפי שכתוב בספר.
יד אחרי הגב, יד שניה על החבל וגולשים בכיף נהנים מהנוף מטה.
וכשאני אומר נוף, אני מתכוון חור שחור, עמוק שלא נראה סופו אך השמש מבצבצת
מלמעלה מהפתח הצר ורק פנס הראש מאיר את האזור שלך.

את אלו ללא הניסיון מורידים כמו שק תפוחי אדמה.
קשורים לחבל והמגליש מלמעלה מוריד אט אט.

בסיום כל גולש מנסים בצעקות חסרות תכלית להבין האם הגולש סיים והשתחרר מהחבל
ובכך ניתן להגליש את הגולש הבא.
בניגוד לנחלים, מפלים, גבים או מקומות אחרים שבהם עושים סנפלינג, בתוך מערות זה יותר מורכב.
כמובן שהראות היא אפסית ואין סיכוי לראות משהו לאחר מטר פנימה.
התקשור בצעקות היא הדרך היחידה לנסות, דגש על הניסיון ולא על ההצלחה, לתקשר.
כל מי שנמצא בחוץ חייב להיות בדממה כי אחרת לא שומעים את הצועקים בבור.
גם שאנחנו בשקט למעלה לא באמת שומעים.

מערת הנטיפים

בור אחיקם הוא בור מיוחד כמו שהסברתי מעלה.
הוא מיוחד מכיוון שהוא פגש, ממש במקרה, מערת נטיפים.
בשל עובדה זו, הבור הוא לא רק אנכי ולעומק, אלא גם לרוחב בתוך מערת הנטיפים.

החלל המרכזי והכי גדול במערה

הדבר היחיד שמסבך את העלילה היא העובדה שהמערה הזו היא בעומק של 35 מטרים
בעוד בור אחיקם ממשיך עד ל- 50 מטרים עומק.
כלומר בשני שלישים מהדרך צריכים לעצור, להתנתק מהחבלים ולזנק הצידה למערה.

אני רוצה לעשות אתכם דמיון מודרך.
אתם תלויים על חבל שמשולשל מפני הקרקע בעומק של 35 מטרים.
מרימים את הראש וזה נראה ארוך, ארוך מאוד.
ללכת 35 מטרים ברחוב זה שום דבר, אך כשאתה תלוי בין שמיים לתהום, בחושך,
זה בהחלט מורגש ואף יותר מכך.
מורידים את הראש מטה, חושך מוחלט ורק פנס הראש מאיר כמה מטרים קדימה.
תחתיך ריק שחור בעומק של כ – 15 מטרים.
אתה רק מודע ל- 15 מטרים האלו מחישוב מתמטי פשוט, אך במציאות, בחושך המוחלט
זה מרגיש לך כאילו הסוף הוא בסין.

מחלל הבור לחלל המערה


כעת אתם תלויים בנקודה זו ואתם צריכים להתנתק מהרתמה שמחזיקה בכם, לתפוס
במדריך שעומד על פתח המערה על מנת לתפוס אתכם שלא תמשיכו למטה,
להניח רגל על מדרגת בוץ חלקלקה כשאתם כבר לא מאובטחים בחבל ואז לשבת
ממש בפתח המערה מול התהום מכיוון שהמערה קטנה ולא יכולה להכיל את כל האנשים.
כעת תסדירו נשימה ותתפעלו מהנוף.

דווקא את החלק הזה צלחתי בהנאה רבה.
אין כמו קצת אקסטרים וקצת סיכון על מנת לעורר לי את החושים ואת יצר הסקרנות והחקר.
יחד עם זאת, לא כל חברי הקבוצה עפים על זה.

מדרגת הבוץ בכניסה, קטנה מלהכיל שלושה אנשים שכבר גלשו ועוד ארבעה בחוץ.
בהוראת יואב אני נכנס דרך פתח צר לתוך המערה, עוד כמה מטרים לתוך בטן האדמה.

החלל הראשון הוא הגדול ביותר במערה, אם ניתן להחשיב חלל שכזה לגדול.
כולו מכוסה בזקיפים ונטיפים.

לאלו בנינו שפחות מכירים בהבדל, הנטיף הם העליונים, אלו שיורדים מהתקרה
מלשון לטפטף.
בעוד הזקיף הוא מהקרקע, אותו שפיץ שמחכה לנטיף מלמעלה כדי להתחבר.

פה רואים כמה הכל בתולי וכמה המקום הזה ראה מעט מאוד אנשים.
הכל פה הכי טבעי שיש ולא מונגש.
קשה לעבור בין הנטיפים, חלקם ענקיים וברמת צפיפות גדולה.

אתה לא באמת יודע לאן ללכת. זאת לא מערה מטוילת ונגישה כמו מערת
עלמה או חריטון ששם יש שילוט מסודר.
פה צריך לחקור ולחפש. הפתחים לא נגישים ולא בהכרח מסודרים לפי הגיון,
אתה צריך לחפש את דרכך.
לפעמים אתה צודק בכיוון ולפעמים טועה.
לפעמים אתה צודק אבל בהלם שמפה אתה צריך לעבור, איך עוברים מפה?
זה עולה מעלה ויורד בחדות מטה ואז פונה והכל בזוויות לא הגיוניות לגוף האדם,
מזל שאני לא כזה ארוך.

באמצע הדרך בין החללים

חלק מהמטיילים אתנו ללא ניסיון בגלישת סנפלינג ולכן מגלישים אותם מטה
ללא יכולת תגובה שלהם, ממש כמו להוריד שק תפוחי אדמה.
נחמד וקל אך המחיר מגיע ביציאה כשצריך לטפס מעלה בכוח הידיים.

הגלישה מטה לוקח זמן ואני השלישי בתור מתוך שישה.
יש הרבה זמן להמתין אז החלטתי לצאת לחקירה באופן עצמאי להעביר את הזמן.
הלכתי לנסות, לא תמיד היה ברור לי שפה הדרך אך עקבתי אחרי העקבות,
מעיכות בוץ, חלקים שונים במרקם ובצבע כעדות למישהו שעבר פה לפני.

כל תזוזה פה היא איטית, מאוד.
הכל לוקח זמן, הזוויות בלתי הגיוניות, הסלעים כואבים בכל מיני נקודות,
לפעמים צריך לחזור רוורס ולנסות להיכנס שוב.
לפעמים צריך עם הרגליים קדימה ולפעמים דווקא עם הידיים, כל פתח מתנהג אחרת.

הדופק מזנק בשניות, משהו בזחילה עם המאמץ הפיזי ומיד הדופק קופץ.
אולי גם חוסר החמצן תורם לכך.
אני נח אחת לכמה תנועות, מצלם עוד סרטון, מכבה את הפנס ונושם לאט ומתמסר
לחושך המוחלט שם.
לא שומעים כלום, פשוט כלום.
אני סך הכל שני חללים מהחבר'ה ואני לא שומע כלום.

לאחר מעבר בשלושה חללים שונים, אני עוצר.
יש המשך אך אני לבד, רחוק מכולם ומחליט להיות בוגר ואחראי ולחזור על צעדי.
בתכלס, גם די מיציתי.
עוד חלל ועוד חלל, הנוף די דומה ואתה עובד כל כך קשה על מנת לעבור בין כל חלל
שזה מעייף ייתר על המידה.
מה גם לא ידעתי מה התוכניות של כולם.

דווקא החזרה הייתה יותר זורמת, אולי זה הניסיון או זיכרון השריר אך אני אחרי
כמה דקות בחזרה בחלל המרכזי, מחפש לי מקום ישיבה לא נוח בין הנטיפים הרבים.

כולם כבר פה, מחליפים כמה מילים ומתחילים כניסה פנימה לתוך המערה לאיפה שאני הייתי קודם לכן.
בחוסר חשק לעבור בשנית את מה שזחלתי קודם, אני זוחל אחרי השיירה, הפעם זה נחמד
יותר עם חברים ולא לבד.

אנחנו עוצרים חלל אחד לפני החלל שאני הגעתי אליו.
החלל הזה קטן בהרבה מחלל הכניסה ואני שוכב בדיוק במעבר בין החללים כמטייל
האחרון בשיירה.
יש לנו בריכה קטנטנה עם מים ופטריה קטנטונת ולא מרשימה אך גורמת לכולנו
לבוא להציץ עליה.

אנחנו חוזרים חזרה לחלל הנטיפים,
הגיע הזמן לצאת החוצה.

בלאגן


לא משנה מה אתה לא עוזב אותה, אסור להפיל אותה.
זה מה ששמעתי בסיפורים לאחר שיצאתי מהבור והבנתי שלמרות שחשבתי
שאני הולך לחטוף סלעים שעפו עלי, המציאות הייתה עגומה הרבה יותר.

חיים עלה ראשון.
לא יודע מי מכם מכיר את הטיפוס בחבל סנפלינג, אך הדבר הזה קשה לאללה.
אני מגדיר את עצמי בכושר די טוב עם אימוני כוח סדירים (לא בכמות שהייתי רוצה, אך עדיין)
והדבר הזה התיש אותי.

השיטה היא פשוטה.
על החבל ישנה ידית טיפוס או בשמה המקצועי והמוזר – ג'ומאר.
זוהי ידית כמו שאקל גדול בעלת מנגנון חד כיווני אשר ננעל לתנועה בצידו השני.
מטרתו להינעל לכיוון מטה על החבל ואז ניתן לתפוס בו ולמשוך עצמנו מעלה.
מכיוון שקשה מאוד למשוך את גופנו מעלה לכמה עשרות מטרים ושרירי הידיים
מתעייפים מהר, ישנה רגלית לרגל.
חוט בצורת לולאה שניתן להשחיל את הנעל, בדומה לרגלית אוכף של סוס,
מספיק כדי לעמוד ולהיעזר עם שרירי הרגליים על מנת לעמוד.

למעשה אנחנו קשורים לחבל מלמעלה מאובטחים ויושבים על תחושת כיסא בצורת
הרתמה שאנחנו מחוברים אליה, ועל החבל ידית הטיפוס – ג'ומאר.
המטרה היא להרים את הידית מעלה מעט, בגובה שהידית נמצאת מעל הראש אך עדיין
מגיעה לידית על מנת למשוך.
אז עם הרגל אנחנו מנסים לעמוד כמו עמידה מעמידת כיפוף, ליישר הרגל ולהרוויח
כמה סנטימטרים של גובה כאשר אנחנו מייצבים עצמנו על ידי אחיזה בידית האחיזה.

ככה למעשה אנחנו מתקדמים בטיפוס על חבל סנפלינג צר.
מרימים את הידית מעט, מנסים לעמוד על הרגלית הלא יציבה ומושכים עם היד.
זה קשה, מאוד.
בהתחלה חשבתי שאני גיבור גדול, אך מהר מאוד הבנתי שההפך הוא הנכון.
אתה צריך גם לקלוט את הטכניקה וגם להשתמש בכל שריריך ועדיין אתה מתקדם לאט.
אתה מרים את הראש מעלה, רואה את פתח היציאה רחוק וזה מרגיש כמו נצח.
שלושים וחמישה מטרים אחרי הכל, זה באמת נצח.

שחר, הבחור מהמלח"ם שנמצא ביציאה ממערת הנטיפים, למטה,
מאבטח אותנו ושולח אותנו לדרכנו, בדרך ליואב שנמצא למעלה ומחכה ליוצאים.

אני מתקדם, אך מתקדם לאט, חלק אני נח, חלק אני מתפעל מהנוף.
אחרי הכל לא כל יום אני מטפס בבור של חמישים מטרים.

אני לא יודע מה יותר מרשים, החלק התחתון של הריק השחור או השמש
מלמעלה שבוקעת מפתח היציאה הקטן.
אני רק יודע שאני עוצר תכופות כדי להסדיר נשימה וכדי להסתכל,
זה כל כך מרשים אותי.

באופן מפתיע זה לא מפחיד אותי, לפחות לא ברמה שציפיתי.
עשיתי כמה פעמים סנפלינג בחיי, אני תמיד חושש.
משהו בגובה עם הזווית מלחיץ אותי למרות שאני קשור ומאובטח ואין סיכוי
שיקרה לי משהו.
טוב, לפחות חוץ מאבנים שכמעט ריסקו לי את הפרצוף.

שחר שואל לשלומי.
אני אומר לו שאני מתקדם אבל זה לוקח זמן, זה מעייף הדבר הזה.
שחר מספר לי על מערות באירופה של מטפסים שעולים ככה שמונה מאות מטרים
אז מה זה שלושים וחמישה מטרים פה.
משום מה המידע הזה לא עוזר לי להתקדם מהר יותר.

אני שומע צעקות.
אני לא כל כך מבין אבל אני שומע רעש של חריקות והתנגשויות מעלי.
אני מרים את הראש ואני חוזה במחזה מרשים מאוד אך הוא מתחלף במהירות
למשהו שמקפיא אותי וגורם לי להתכווץ.

פתח הבור הוא לא ישר.
ישנה זווית כמו האות ר' אם אנסה לתאר אותה בכלליות.
קרני השמש חודרים ורואים את חלקם מלמטה, לא רואים את מי שנמצא בחוץ.
אתה צריך לטפס מעבר לפתח הזוויתי ורק אז נגלה לך פני הקרקע והיציאה.

הזווית הזו היא למעשה מה שהציל אותי, לפחות כך אני חושב.
הצעקות שהיו מעלה היו בגלל האבנים שהשתחררו.
אבן ענקית אחת גרמה לתגובת שרשרת שנגמרה בשני סלעים לא קטנים כלל,
לטוס לכיווני במהירות מלחיצה.

האבן הראשונה התגלגלה מהפתח הזוויתי והתנגשה בדופן הבור.
אני חוזה במראה הזה בזמן שזה קורה.
הסלע הגדול הזה חוסם את האור שכן הוא מעפיל על פתח היציאה.

הסלע מקבל התנגדות מדופן הבור וטס לצידו השני, לדופן הנגדית
בעודו חוצה שוב את פתח המערה וחוסם את האור.
עם יד על הלב, המחזה הזה מרשים, באמת.
משהו בזה שאתה תלוי בין תהום לשמיים, מרחק שלושים מטרים מתחת
לקרני האור שמאירים את החלל החשוך הזה.
פתאום עצם גדול משחק איתי אור וצל.
זה באמת מיוחד ולמרות כל מה שקורה מסביב אני מצליח באמת לחשוב על
זה באותו הרגע שזה קורה.

מיותר להמחיש באיזו מהירות סלע גדול נופל.
הוא נופל ונופל מהר.
עם כל זאת אני מספיק לחשוב על כמה זה יפה המשחק באור וצל.
אך כל זה מתחלף במאיות השנייה לפחד תהומי ואמונה אמיתית ושלמה
שאני הולך לחטוף את הסלע הזה.
אחרי הכל, איך יתכן שאני לא אחטוף אותו, ראית איזה גודל הוא?! חשבתי לעצמי.

אחרי שהסלע התפרפר לו בין דפנות הבור, הוא התיישר וטס לכיווני.
עשיתי את הטעות שאסור לעשות ושמתי יד על הקסדה במחשבה טפשית להגן על הראש.

זה ללא ספק מעשה טפשי שכן אני עם קסדה.
יד שתקבל סלע כזה ישירות, פשוט תתרסק, לראש יש קסדה שאמור טיפה להגן עליו.

אני לא יודע כמה קסדה תחזיק מעמד בנפילת סלע כל כך גדול בכזו מהירות ומרחק
אך באותו הרגע אין לי כל כך הרבה ברירות.
העצוב הוא שאני מניח את ידי על הקסדה ומבין תוך כדי שזאת שטות ועדיין
אני פשוט קופא ולא מסוגל לשחרר את היד.

אני נצמד לדפנות הבור באופן אינסטינקטיבי, כולי מקופל, יד על הראש,
עיניים עצומות ומחכה לבום.
אני בטוח שאני הולך לחטוף אותו.
בגב, בכתף או חס וחלילה בראש, אני בטוח בכך.
לרגע לא חלפה מחשבה בראשי שהוא ימשיך הלאה.
אבל הוא המשיך.

אני נושם לרווחה ומצליח לחייך ולצעוק לשחר למטה שאני בסדר,
למרות שהוא לא מצליח לשמוע ולהבין אותי.
ואז השנייה הגיעה.

אם באבן הראשונה התפעלתי ממשחקי או וצל ואז חששתי לקיומי,
באבן השנייה כעסתי, מאוד.
בדיעבד ובכלל ברור לי שזה לא בכוונה, הרי אף אחד לא עומד למעלה
וזורק עלי אבנים, זה הרי מטופש.
אך כעסתי, למה לא נזהרים.
זה לא משחק ילדים, בכזה גובה לחטוף אבן זה די סופני.
לא הייתי מודע למה שמתחולל מעלי.
המשכתי לטפס וקיוויתי לטוב.

סוף טוב, הכל טוב , כמעט

אני שומע רעש מכונות חזק.
אני עדיין לא בחוץ אך מתקרב לשם.
זה מאוד מוזר לשמוע רעש מכונות, אנחנו נמצאים באמצע שום מקום,
איזה מכונות אני שומע.
כרגע זה פחות רלוונטי, אני אצא ואבין, כעת אני רוצה לסיים כבר את הטיפוס,
הגוף עייף כבר, אנחנו כבר שש שעות מתחת לקרקע בבטן האדמה.

אני יוצא ואני מבין, אבל לוקח לי רגע.

אני רואה את יואב קודח חורים בסלע גדול, חיים כבר נמצא למעלה עומד משוחרר,
גל קשורה לחבל ממש מעלי עומדת במקום לאן שאני אמור לצאת.
אז אני שומע את מה שקרה.

קשורים אחד לשני, אי אפשר לשחרר אחד, משכו אותנו כחתיכה אחת

סלע ענק השתחרר על חיים שבמזל לא נפל מטה.
הסתכלתי על גודל הסלע והבנתי שצריך להגיד הגומל.
בכזה בור, עם כזה גודל של סלע, אם הוא היה נופל לא היה לי לאן לברוח.
אם הוא היה באמת נופל זה היה סוף הסיפור שלי.

שם לראשונה, החבר'ה למעלה נושמים לרווחה כשרואים שאני בין החיים,
כי עד לפני כמה רגעים הם היו בטוחים שהמצב הוא הפוך.

יואב במקצועיות קודח בסלע הענק ומאבטח אותו שלא ישתחרר שוב.
כל עמדת הטיפוס פסולה בצד הזה, הכל על כרעי תרנגולת.
מהר מחליפים צד לחבלי הטיפוס, הכל כדי לא להתקרב לאזור המועד לפורענות
של דרדור סלעים כמו שנפלו עלי.

יואב קודח נקודה חדשה

יש לנו עדיין שלושה אנשים ומדריך למטה בבור.
המון שעות עברו מאז.
את אלו עם פחות ניסיון בגלישת סנפלינג צריך להעלות מעלה,
הם לא יצליחו לטפס בכוחות עצמן.

השיטה להוציא מטפס מעלה הוא בשיטת המעלית.
קשורים לאותו החבל, אחד יורד השני עולה.
הבעיה מתחילה שגובה הבור אינו מספיק על מנת שבגלישה אחת
המטפס יגיע עד למעלה.
כך נוצר מצב שהגולש צריך לטפס אחרי שגלש ואז לגלוש שוב מעלה,
ככה מספר פעמים עד המטפס מגיע מעלה בשיטת המעלית.
זה אולי מהיר וקל למטפס שקשור כמו שק תפוחי אדמה, אך הגולש
עובד קשה.

כעת שני המדריכים בתוך הבור ורק אני, גל וחיים בחוץ.
הכל דרדרת סביב, אי אפשר לגעת בכלום מחשש שיפלו אבנים וכעת
אחת המטפסות מגיעה החוצה.
הבעיה שמסיום החבל ועד פני הקרקע יש עוד חצי מטר שצריך לטפס
בכוח הידיים.
היא תקועה שם.

אנחנו לא יכולים לרדת לעזור כי אנחנו לא מאובטחים ובעיה לטפס על הסלעים
המתנדנדים.

לשמחתנו צוות החילוץ של המלח"ם נמצא במקום.
הם מתכוננים לגלישה לאחת המערות ליד.
צעקנו להם והם מגיעים עם כל הציוד ושינוי משימה,
הם גולשים למטה לסיים את האירוע הזה.

לאחר כשעה, האחרונה יצאה מהבור.

מה יישאר לנו למורשת

הטיול הזה הגיע בשל סיבה חשובה שחייבים לשים עליה את הדגש.

אגן הניקוז של עפרה עתיד להיהרס.
על המקום עתיק לקום שכונת מגורים רגילה וסטנדרטית.
כל שישים הבורות הידועים לנו הולכים להיעלם בתוך שכונת מגורים.

הטבע שלנו נהרס.
את השכונה אפשר להזיז, את הבורות פחות.

יש לנו ארץ קטנה (ללא שפם) כל משאב או כל ייחודיות פה היא מועטה
ויחידה.
אין לנו מספיק בשביל לבזבז, בשביל לזלזל.
כאשר מדובר במשהו בודד וקטן קל לוותר, קל להגיד לא נורא,
אך שמחברים הכל ביחד זה עצוב להיזכר בפעם, במה שיכל היה להיות.

אסור לנו לוותר גם על הדברים "הקטנים" אלו באים כדרך אגב.

יצאנו לטיול הזה להעלאת מודעות.
קצת לתת לקהל הנרחב, אלו שפחות שומעים, רואים או נושמים מערות.
לחלקנו אפילו זה נשמע די מיותר.
"נו, זה בור, מה הדרמה הגדולה"
גם את זה שמעתי.

אז נכון, זה בור, אך זה חשוב.
זה חשוב ללמידה, זה חשוב למחקר, זה חשוב כמקום אימונים, זה חשוב
לטבע, זה חשוב כי זה שם, אין צורך בכל דבר להרוס.

היינו למטה, זה מדהים, חבל שלא כולם יכולים לראות את זה.
אך גם אם לא כולם יכולים להגיע לשם לא אומר שיש סיבה להרוס זאת בקלות דעת.

עזרו לנו לשמור על המקום הזה.
שתפו את הסיפור, דברו עליו בשיחות סלון, היו מודעים לכך.

אין לנו טבע לבזבז.

אחרית דבר

עם החילוץ והמקרים ותגובות לדרדרות,
היה תרגול טוב המלח"מ אמר.
לנו היה בהחלט חוויה מעשירה ומלמדת.
המצב במציאות היה פחות דרמטי תוך כדי הטיפוס והגלישה, לפחות כך זה הרגיש.
רק אחרי שהכל שקע עלו המילים.

אני רוצה לראות את החשיבות שבטיול הזה מאשר הדרמה שנוצרה סביב.
דברים כאלו קורים.
אסור לנו לשכוח מדוע יצאנו למקום הזה.
הסיפור שמאחורי הקלעים הוא החשוב והוא מה שצריך להיות מסופר.

תודה רבה לכל העוסקים בדבר.
לחיים חבשוש על ארגון הטיול והעלאת המודעות ברשתות החברתיות.
שחר ויואב וכל צוות התותחים מהמלח"ם שתפעלו את האירוע במקצועיות מלאה
ועובדים בהתנדבות ימים כלילות על מנת לשמור ולחקור מערות בכל הארץ.
לחברי הטיול לצידי, אור, שרון, אריאל, גל.

סוף טוב הכל טוב

עד הפעם הבאה

צאו לטבע, יפה שם

Facebook
Telegram
WhatsApp

קצת מקוקו

בור בורות עפרה אחיקם
פרולוג אגן הניקוז של בורות עפרה מכיל למעלה משישים בורות קרסטים שידועים לנו. אנחנו היינו למעלה משש שעות בבטן האדמה, בתוך הבור ומערת הנטיפים.חלק מהזמן מבחירה וברוב הזמן מחוסר ברירה. חילוץ מורכב שלקח שעות רבות, אבן ענקית ששברה יד, עוד אבנים שכמעט וריסקו,עמדת עגינה שהשתחררה, קידוחים ושינוי עמדות עגינה בזמן שיש אנשים תלויים באוויר,צוות שלם...
קוקו שביל הצפון
מסעות מסעות זה דבר מיוחד מאוד.מסעות זה משהו שאתה עובר בדרך.זה משהו שאתה עובר בדרך ויישאר אתך כנראה לעוד הרבה זמן.ישנם מסעות שיישארו אתך לכל החיים. אני לא יודע מה היה הפעם,אני לא יודע כמה לקחו מהמסע הזה,אני לא יודע כמה יישאר להם,אני לא יודע מה הם חוו שם בפנים,אני רק יודע שאני אוהב ואמשיך...
סובב מכתש סיפור
פרולוג סובב מכתש רמון היווה אצלי נקודה משמעותית בציר זמן החיים שלי. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק מדוע מאורע זה קיבל משמעות כזו חזקה, אך הוא כזה. אנסה לעבד את זה מעט ואולי לנסות להבין מדוע זה ככה. לפני כן, בינואר 2022 יצאנו חבורה מצומצמת של רצי שטח מנוסים וחזקים, לסיבוב מאתגר במדבר....

תגובה אחת

  1. לקחת 20 ק"ג חומר נפץ ולפוצץ את המערות המסוכנות הללו או פשוט לאטום אותם. הפעם נגמר בנס שאתם יכולים לצחוק על זה אח"כ אבל לא תמיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.