פתיח
בנובמבר 2025 יצאנו מעל ל-90 רצים למסע ריצה מס 13
של קוקו טריפ בארץ ישראל.
13- גיל בר מצווה זה גיל מיוחד ולכן זה מאורע שחשוב לציין
ולא עוד אחד מיני רבים.
נדבר קצת על מסעות בארץ ישראל, על ערך הרעות והטבע,
על מילואים, פציעה, התמודדות והצלחה.
נדבר על איך מסעות יכולים לעזור לנו בחיי היום יום.
על המציאות הישראלית בתקופה הזו ועל חשיבות ההתקדמות
גם אם זה בצעדים קטנים מאוד.
ונדבר על החייט מראש העין ואיזה יצירות הוא מתכנן לנו.
בואו ניקח תרמיל או ווסט ריצה ונצא למסע.
לשמיעת הפרק בספוטיפי בלינק מטה
מסעות
לא יודע כמה מכם שמו פעם תרמיל גדול על הגב ויצאו למסע.
מסע ארוך כזה שאתה יודע באיפה ההתחלה ואיפה אתה אמור לסיים,
אך כל מה שבאמצע הוא נסתר ולא ידוע.
יש לך תכנית, אבל המציאות זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות.
זה מה שיפה במסעות, הדרך ולא הסוף.
הסוף, הסיומת, היא רגעית, המסע שלנו הוא המשמעותי.
בחיים או בשבילים.
מסעות מגלים לנו דברים על עצמנו.
לפעמים זה חוסר סבלנות, לפעמים זה חוסר שליטה, לפעמים קושי פיזי,
אבל לפעמים גם דברים טובים.
דברים של ניצחון הרוח על הגוף, התמודדות עם קשיים, הצלחה פיזית
למרות הקשיים.
דברים וחוזקות שאנחנו יכולים לקחת איתנו לשאר התחומים שלנו בחיים.
אם הצלחנו לצלוח את המסע הקשוח ההוא בהרים, אני גם אצליח
עם המצגת המסובכת בעבודה.
או שתיקחו את זה לכל עולם תוכן אחר שלכם.
זו בדיוק הסיבה שאני אוהב ליצור מסעות כאלו.
מסעות שגם אני ובעיקר הרצים מרגישים שהם עוברים משהו בדרך.
מתחילים מנקודה אחת ומסיימים באחרת, הנוף משתנה, החוויות מצטברות
והדרך מפתיעה מחדש.
רוב האנשים עושים את המסעות האלו בהליכה עם ציוד על הגב,
אנחנו רצי שטח, ואנחנו עושים את אותה הדרך במהירות עם מינימום
ציוד על הגב.
יש יגידו שאנחנו חסרי סבלנות, שאנחנו רוצים שהדרך "תרוץ" מהר יותר.
במסע רגלי אנחנו סוחבים את כל חיינו על הגב בתיק גדול ומעייף,
אך בריצות שטח אנחנו מפונקים ורוצים את הציוד הכי מועט
שניתן כדי שנוכל לרוץ מהר וחזק.
בשל עובדה זו אנחנו צריכים צוות מאחורינו.
ערך הרעות
מי שמכיר מרוצי פורמולה או כל מרוץ מכוניות, יש להם מה שנקרא
פיט סטופ, כלומר נקודת עצירה שבה כל הצוות שלהם דואג לרכב במהירות
כדי שהנהג יוכל לצאת במהירות הכי מהירה שניתן להמשך המרוץ.
הנהג עוצר ומיד מסתערים עליו כל הצוות כאשר לכל אחד בצוות יש תפקיד אחר.
אחד מחליף את גלגל ימין קדמי והשני את שמאל אחורי, אחד מתדלק,
השלישי שם שמן ורביעי דורג לחלקים שהתפרקו
והמשך כך עד לרגע שהנהג מזנק להמשך הדרך.
בעולם הספורט המוטורי המקצועני זה לוקח להם שניות בודדות,
נתון מדהים ומחזה מרהיב לראות איזו עבודת צוות משוגעת יש שם,
איך כל אחד תלוי בשני להצלחת הצוות.
זה לא שונה בעולם הריצה התחרותי.
אתה מגיע לתחנה על מנת למלא את הציוד, מים ואוכל, על מנת לאכול
ולשתות משהו מעבר למה שיש עליך.
לפעמים להחליף נעליים או גרביים או אפילו חולצה.
אם אתה בתחרות, אין לך הרבה זמן, המתחרים האחרים לא תמיד
יצטרכו מה שאתה צריך, אתה עובד במרוץ נגד השעון ברגע שאתה נכנס לתחנה.
בתחנה אתה סטאטי, אין לך שום התקדמות רק איבוד זמן יקר
ובגלל זה צריך שהכל יהיה מהיר.
ינצח הוא זה שיהיה מספיק מהיר במרוץ אבל…. גם בתחנות.
אי אפשר להיות מהיר בתחנות בלי צוות שתומך בך.
לא תמיד אתה תהיה בשיאך ותפקודי מלא.
לפעמים, אחרי הרבה שעות ריצה ומרחקים משוגעים,
תצטרך לבצע כמה פעולות במקביל ואז הצוות בא לידי ביטוי.
אתה לפעמים צריך להחליף נעליים, להספיק לאכול, לשתות משהו חם אם קר,
או לשתות משהו קר אם חם ועוד מלא דברים שבלי צוות ייקחו לך נצח לסיים.
זה מדהים לראות צוות כזה בפעולה.
אני ממרום שנות ניסיוני בריצות סיבולת שכאלו למרחקים משוגעים,
מבין כמה הצוות זה דבר סופר הכרחי וכתבתי על זה מספר פעמים בעבר,
וניתן לקרוא על זה כאן.
למעשה אני סבור שמרוץ יקום או ייפול לפי צוות החפ"ק שלך.
ברגע שהכל נהיה קשה, שם הצוות מציל אותך ונותן לך את האקסטרא
פוש להצלחת התחרות.
בשל העובדה הזו, כשאני מארגן מפגשי ריצה ענקיים כאלו של מרחקי
אולטרא ל-60 ק"מ ועד 200 ק"מ אני מבין שאני אצטרך אנשים שיתמכו,
ליצור לרצים צוות שיחכה להם במהלך הדרך כדי "לתדלק" אותם.
אין כמו לראות פנים מחייכות אליך עם משקה קר או חם כשאתה עייף
ואחרי מקטע ריצה ארוך שרק חיכית שיגמר.
לתת זה הכי אחי
יש סברה שאם אני לא משתתף אז להתנדב או לקחת חלק בעזרה
למשתתפים היא פחות שווה.
אני והרבה כמותי סבורים ההפך.
לפעמים זה מספק הרבה יותר מריצה עצמה.
לבוא ולהירתם לאחר, לתמוך בו ברגעים שקשה, ברגעים שחם או קר,
לתת מעצנו ולראות את הכרת התודה ולדעת שבלעדיך זה לא היה מצליח,
זה נותן תחושה מדהימה.
כאמור הרמתי כבר 13 מסעות כאלו בישראל.
כל פעם זה המתנדבים זה מה שמרים את כל העסק.
המתנדבים זו הרוח הגבית לכל המופע הזה שנקרא מסע קוקו טריפ.
אמנם אני מארגן את כל ההפקה הזו עם הרבה יזע, עצבנות, מתח ושלל תחושות,
אך מרגע הזינוק המופע הוא של המתנדבים ושל הרצים.
כל אחד יודע את המוטל עליו ואם כולם מנגנים טוב, יוצאת מוזיקה מעולה.
בר מצווה זה גיל מיוחד – 13
בדצמבר 2025 ציינו את קוקולדת 9.
9 שנים שהמיזם הזה מוציא אלפי ישראלים לריצות בטבע, טיולים וקמפינגים.
9 שנים שהמיזם הזה חושף ומנגיש פינות יפות בארץ ישראל ובעולם
לעשרות אלפי אנשים ברשתות החברתיות.
הכל התחיל בקטן ומחלום פשוט שהלך והפך למפלצת מגניבה וחמודה
של מאות רצים ועשרות משפחות מטיילות ושלל ילדים שרק מחכים לקמפינג הבא.
בתוך הדבר הזה אחת לחצי שנה אני מרים מגה אירוע.
מפגש טבע עצום על טהרת אהבת הארץ וידיעת הארץ משולב בספורט ואנרגיה.
אחת לחצי שנה אני מפרסם את ריצת האולטרה הבאה שלנו.
מרחקים שרוב המטיילים עושים בכמה ימי הליכה, פה החבר'ה החזקים
רצים את זה בכמה שעות בודדות תוך כדי שהם מקפצים בין סלעים, נחלים והרים.
לא רק החזקים מגיעים, אני תמיד מארגן מרחקים שונים לשלל היצע.
מרחקים מ- 10 ק"מ ו-15, 20, 30, ועולה למעלה עד 80 ק"מ ולפעמים
משתגעים ועושים 200 ק"מ בריצה רציפה אחת.
הרעיון בזה הוא שכולם יחוו וירגישו טבע, יכירו פינות חדשות
ואנשים חדשים יפגשו עם הוותיקים.
ממש מסיבת טבע בריצה עם כל מה שיש לישראל היפה שלנו להציע לנו.
12 מסעות כאלו כבר הרמתי וכעת היה מספר ה-13 , בר מצווה.
הפעם רצנו מלהבות הבשן ועד נחל דליות בצפון הכנרת 61 ק"מ של טבע,
מעיינות, הרים וטיפוסים עם נהר הירדן שזורם לנו לאורך הדרך.
יש מאין
אני מארגן כבר 13 מסעות כאלו בתשע שנים האחרונות.
הכל על טהרת הרעות, הטבע וארץ ישראל ולא למטרות רווח.
אי אפשר להרוויח בדבר כזה.
למעשה מי שירצה להרוויח במפגשים מהסוג הזה סופו להיכשל
ולא להתמיד.
אתה חייב שמשהו אחר יניע אותך כי כסף אין בתחום הזה.
בהתחלה זה היה מאוד ברור לי למה אני עושה את זה.
ההתלהבות והפשן של ההתחלה.
המשך המסורת מבית אבי והרצון העז שלי לכבוש את העולם
ולשתף ולקחת איתי את מי שיחפוץ כי הטבע הוא של כולנו.
במרוצת השנים, כמו כל דבר, ההתלהבות דועכת,
לפעמים שחיקה, לפעמים חיכוכים שלא חסר בהתנהלות מול אנשים
ובעלי עסקים, לפעמים זה חוסר חשק או אנרגיות להיות אקטיבי ופרודוקטיבי.
אני ככל האדם, אולי קצת יותר נמרץ אם תשאלו את הסובבים,
אבל גם אני נופל לחוסר חשקים, קשיים, עייפות, וחוסר רצון.
וכל זה אפילו עוד לפני שנפצעתי בראש במילואים.
אבל רגע מילואים.
יחד עם כל הקשיים אני יודע מה אני מקבל מהמפעל המשוגע הזה
ויותר חשוב אני יודע מה אני נותן לאחרים.
התלהבות ההתחלה התחלפה בהתלהבות של יצירה ומתן לאחר.
לעשות וליצור משהו שאין, משהו שלא יהיה אם לא אעשה.
לצערי, בניגוד למקרים אחרים, פה לא יהיה וואקום במידה ולא אצור
את מפגשי הטבע האלו.
כל בעלי העסקים שהרימו בישראל מרוצים במטרה להרוויח, כשלו ועזבו
עם הזנב בין הרגליים.
הם לא יצרו עם היצר הנכון, הם באו להרוויח במקום לתת.
לא קיים ארגון, חברה, קהילה או כל מרכיב אחר שירים כאלו מפגשי טבע
במקומות מיוחדים בכל רחבי הארץ אם אני לא אעשה זאת.
אני לא חושב שאני מיוחד אבל אני חושב שזה הייעוד שלי.
למעשה אני סבור שההוא למעלה החליט להשאיר אותי פה למטה
למרות כל האירועי כמעט מוות שעברתי, בשביל המטרה הזו.
להמשיך וליצור, להכיר לאנשים את ארץ הקודש שהוא יצר.
אני לא יודע אם יש אלוהים, אם זו המטרה שלו, אבל אני רוצה להאמין,
אז אני ממשיך.
אני ממשיך כי אני יודע שאם אפסיק לא יהיה ואנחנו רוצים שיהיה.
שנכיר את הארץ טוב יותר, שנטייל בה, שננחיל את זה לדורות הבאים
שניצור פה קהילה שרק תגדל ותתחזק גם בספורט וגם בטבע סביב.
אני רוצה לבטל
ב- 20.1.25 בעת סבב מילואים נוסף, נפצעתי בפיצוץ.
סיפרתי על כך רבות ולא נרחיב שוב.
במרץ 2025 כחודשיים בלבד אחרי הפיצוץ,
היה מתוכנן לנו עוד מגה אירוע של קוקו.
מספר 12.
שוב מרחקים שונים עד לאולטרה של 65 ק"מ.
התוכנית הייתה שביל מגידו ברמות מנשה.
פריחה מדהימה והמון רצים שמחכים בקוצר רוח למפגש.
עוד חודשיים ואנחנו מזנקים ואני בינתיים מאושפז בבית החולים
במחלקת השיקום.
למזלי טרום הפציעה, היה לי זמן במילואים בין הסיורים
וסגרתי את כל המנהלות של המפגש.
אחרי הכל במילואים יש לך המון זמן מת ואתה יכול לסגור מטלות
או לשחק שש בש ולשתות קפה שחור עד שאתה לא נרדם.
אני בחרתי לנצל את הזמן לסגירת מטלות.
מזל שבחרתי ככה.
אחרי שנפצעתי, מיד חשבתי, איך לא, על האירוע.
כמובן שהכל מתגמד לעומת מה שעברתי וחוויתי,
וכמו שאומרים העיקר הבריאות ושמזל שקרה לך "רק" כמו שקרה,
וכרגע ריצות וטבע פחות קריטי ויותר חשובה הבריאות ותהליך
השיקום שנכנסת אליו.
אבל לא יכולתי שלא לחשוב.
ברור שהכל מתגמד והעיקר הבריאות, אבל עבדתי על זה
כל כך קשה וחיכיתי לזה כל כך הרבה זמן ולא רק אני,
אנשים התאמנו וחיכו למאורע הזה.
ברור שכולם (לפחות הרוב אני משער כי יש כמה בודדים שלא היה אכפת להם)
היו מפרגנים ומבינים אם היינו דוחים וזה באמת היה על הפרק,
אבל אני הייתי נחוש לצאת לדרך למרות שאני שוכב באשפוז בבית החולים.
אחרי שרבתי עם עצמי כי רציתי לבטל, אבל אז היה לי כבד בלב,
החלטתי שלא להחליט.
אמרתי כל המנהלות כבר סגורות ויש עוד חודשיים,
בוא נתקדם ונראה מה יהיה.
זה לא מרתון ת"א שסוגרים את כל העיר,
אפשר לחכות קצת לפני האירוע ואז להחליט.
המסע משקם
הימים רצים בשיקום ואני מטופל בצורה גרועה עד לרמה
שאני עובר למחלקת השיקום של בלינסון על מנת להציל את עצמי.
בבלינסון אני מתחיל להתאושש ולקבל את הטיפול הראוי
אם כי כולם מבינים שהדרך עוד ארוכה.
אבל אני מבין שאני רוצה להוציא את המסע הזה.
המסע הזה הוא מבחן בשביל עצמי, בשביל השיקום שלי.
באותם ימים אני לא בטוב, בלשון המעטה.
הרגשתי כמו אריה בכלוב בין כותלי מחלקת השיקום בבית החולים.
מצד אחד זה לא ראלי להשתחרר מהשיקום כשאני במצב כזה
ומצד שני אני משתגע פה, מעין מלכוד 22 מי שמכיר.
הייתי חייב להבין כמה אני עמוק בתהום.
האם אני מצליח לתפקד מעבר למפגשי ריפוי בעיסוק שיש לי בכל יום,
או שהשגרה של פעם הלכה ואבדה.
החלטתי שאני מוציא את המסע הזה
למרות חוסר החשק שלי והרצון שלי לבטל הכל לברוח למתחת לפוך.
יצאנו לדרך והיה מעולה.
סיימנו ואמרתי למטפל שלי שזהו "עכשיו אני יכול לנוח"
החלטתי שאני לוקח לי שבוע שבו אני לא עושה כלום,
פשוט כלום.
הולך לטיפולים בשיקום ששם אני ישן, אבל בשאר שעות היממה
אני פשוט זורם ולא כועס על עצמי שלא הייתי פרודקטיבי.
ככה מצאתי את עצמי שבוע שלם במיטת בית החולים,
אחרי טיפולי הבוקר, משחק בפלאפון במשחקים שלא נגעתי בהם שנים,
גולל ברילס בלי תועלת או משהו מיוחד, פשוט עושה מה שבא לי באותו הרגע
בלי להרגיש אשם שאני מבזבז את הזמן.
אחרי הכל אני בשיקום, זה הזמן לעצור ולהתמקד בהחלמה ולא באקטיביות.
מידי פעם היו לי כעסים על עצמי של איזה בזבוז זמן זה הרילס האלו,
אבל מיד הלקתי את עצמי מהצד השני שזה בסדר,
זה היה הסיכום שלי עם עצמי.
רוצה אבל לא מצליח
חודשיים בשיקום עברו, אני עתיד להשתחרר לשיקום ביתי בקרוב,
ובראש מתחיל לנקר בי המחשבה על המסע הבא.
אני כבר לא מצליח להחזיק השלמה עם עצמי על חוסר באקטיביות
או חוסר ביצירה, צריך להמשיך וליצור,
הבעיה…… שאני לא מצליח!
כבר תקופה ארוכה אני מנסה לעבוד על המחשב,
קצת לחזור לשגרת החיים הקודמים שלי.
במקצועי אני עובד מול משימות מחשב,
וגם בתחביב הראשי שלי – קוקו, אני המון מול מחשב.
כולם אומרים וחושבים, כן, קוקו טריפ, ריצות, טבע טיולים,
אבל שוכחים שיש המון…. אבל המון back office.
המון שעות מול מחשב לתכנן וליצור את כל המסלולים האלו.
אי אפשר להגיע לשטח וסתם להתחיל לרוץ אם אתה רוצה לגוון במסלולים,
או לראות דברים חדשים ויפים, צריך לשבת על המחשב ליצור ולחשוב
איך השבילים והמקומות מתחברים לכדי משהו הגיוני שאפשר לרוץ
או לטייל אותו.
אני מאוד אוהב את זה שלא תטעו.
אני יודע שחושבים שאני רק איש של טבע אבל אני יודע להעריך,
ובהחלט אוהב את המשרד שלי, את הבית שלי.
את השקט ביצירה ובמחשבה, בתכנון שהופך לכדי תוכנית ואז לביצוע.
לשבת מול המחשב ולחבר נקודות כמו חייט שתופר בגד מרהיב.
אבל מאז הפציעה אני שבר כלי!
אני לא מצליח להתרכז!
אני כמו נערה מתבגרת שמכורה לטיקטוק רק בלי הטיקטוק.
אני יושב מול המחשב וכעבור כמה דקות אני חייב לנתק,
חייב לברוח לפני שאני שובר משהו.
אפילו שאני מצליח להתרכז בעשייה, אני לא מצליח להתרכז
במשהו אחד והפרעות קשב והריכוז שלי שהחמירו בצורה קיצונית,
באים לבקר אותי.
אני עובד על שמונה "פרויקטים" במקביל.
ולא, זה לא שאני יעיל בצורה מטורפת (טוב לפעמים ובחלק מהדברים אני כן ביחד לאחרים)
פשוט יש לי הפרעות קשב וריכוז סופר קשות שאני לא מצליח להתרכז למשך
יותר מכמה דקות לפני שדעתי מוסחת לפרויקט אחר.
אני נמצא במצוקה קשה של תהיות איך חוזרים למציאות במצב הזה.
איך אני חוזר לעבודה ולישיבה מול מחשב כל כך הרבה שעות בעוד איקס זמן?!
כל המטפלים שלי אומרים לי להיות סבלני ולהבין שהמציאות השתנתה,
אבל לי קשה לקבל את זה.
אני לא רואה את הפציעה שלי ולכן אני שוכח שהמציאות השתנתה.
אני רוצה לחזור לפעם, ליצור מסעות ולהנות מהעולם ולחייך כל הזמן
אבל אני לא מצליח, אני בתהום חלקלק למטה ובעצבות נוראית עם הפרעות
קשב ריכוז.
ועכשיו עם כל זה איך מרימים את המסע ה-13 ?!
התלבטתי המון האם אני הולך על זה.
הדבר המתבקש היה לחכות לעונה הבאה ולראות איך ומה המצב איתי.
לא לקחת על עצמי התחייבויות כל כך גדולות לכל כך הרבה אנשים.
מה אתה ממהר? חכה שתרגיש טוב עם עצמך ותהיה בצורה מתפקדת
ואז תרים אירוע, זה לא הולך לשום מקום.
אף אחד לא באמת יזכור או יידע אם היה אירוע אחד לפה או לשם.
אבל העניין שאני אדע!
האם אני מוותר לעצמי?!
החלטתי שאני מנסה.
לא מספר לאף אחד כדי לא ליצור לי מחויבות שאני לא אוכל לבטל.
בוא נתחיל ונראה איך זורם, אני אומר לעצמי.
עם המון ייסורים ועבודה באמת קשה ומשך עשייה כפול מהרגיל,
הצלחתי להרים תוכנית די טובה כדי להתחיל להתגלגל משם.
ואז עשיתי את הטעות ופרסמתי.
לרגע הרגשתי טוב בתוך העצבות הנוראית שאני נמצא בה ופרסמתי.
רגע אחרי התחרטתי!
אמרתי לעצמי מה עשית,
רגע אחד של שמחה בחייך ותראה מה גרמת לך לעשות.
בניית התוכנית היא החלק הראשון של המסע,
לא החלק הקל אבל החלק הראשון.
יש חלק נוסף שהוא הרישום והמרדף אחרי הרצים ומענה לשאלות,
שמתרגט אותי בהמון קשב שגם ככה אין לי מאז.
תנסה מקסימום תצליח
החודשים הבאים היו קשים ומלחיצים.
יש שבועות שאני לא קם מהספה ולא רוצה לעשות כלום,
ומצד שני אנשים רוצים לקבל מידע על המסע הבא ואני רק רוצה
להתחפר במיטה ושכולם יעזבו אותי בשקט.
אני נהיה אגרסיבי לעצמי.
אומר לעצמי בכעס למה עשיתי את זה לעצמי ומצידי שכל הפרויקט הזה
ילך לפח, זה לא מעניין אותי.
ככה זה, כשאתה למטה בחושך, הכל קהה לך.
אבל התחייבתי לכל כך הרבה אנשים והרגשתי לא נעים
שהכרחתי את עצמי לקום מהספה וכל פעם לעשות קצת.
זה היה רחוק מההגדרה שלי לעשייה אפקטיבית אבל בסופו של יום
המוצר שסיפקתי היה מושלם!
אמנם זה עלה לי בבריאות אבל מושלם.
באמת, הרצים שיבחו והיללו ואני יותר משמח על כך.
חלקם אף אמרו שזה היה הקוקו הכי טוב שלהם.
לא יודע לגבי זה וקשה בסופו של דבר לתעדף חוויות,
אבל זה סובייקטיבי ולפעמים הכוכבים מסתדרים לך ואתה נהנה
יותר במסע אחד מאשר האחר כי משהו שם עבד טוב יותר.
באישי ידעתי שיהיה לי קשה,
בפועל באמת היה לי קשה.
בגלל זה רתמתי חבר ילדות שהיה כתף לכתף איתי
והציל אותי בהתמודדות עם כל הקשיים והבלתמים
באירוע והיו הרבה כאלו.
בפעם הראשונה הרצים המהירים היו מהירים מהרגיל,
והרצים האיטיים היו איטיים מהרגיל מה שיצר לנו רווחי זמן
בין התחנות למאוד מאתגרות, ברמה שהספקנו לפתוח תחנה
דקה! לפני שהרץ הגיע.
אבל הכל טוב והצלחנו להאכיל ולהשקות את כולם בלי וצא מהכלל.
לי באישי היה מאוד מאתגר,
המון שעות מחוץ לבית שלי, מקום המבטחים שלי מאז הפציעה.
הרצון העז שלי לברוח הביתה כשכל פעם שהכל צף ועולה
בעיקר עם הקשיים והלחץ לתמרן הכל.
אבל מסע 13 הסתיים.
בר מצווה מעולה ושמחה עם המון אורחים מרוצים.
אם יש משהו שגורם לי להמשיך בעשייה הזו למרות
כל הקשיים האלו זה החיוך והכרת התודה של האנשים והרצים.
לדעת שיצרתי פה משהו מיוחד שמביא עשרות רצים למוח
המשוגע שלי שיוצר להם מסלולים יש מאין.
החייט מראש העין
לאחרונה צחקתי עם חבר על המנוח הזה
"החייט מראש העין"
אני גר כעת בראש העין והתלבשנו על הכינויים המפוצצים מהסרטים.
אולי חלקכם יצחק עלי כשאני מתאר את בניית המסלולים שלי
כמו חייט שתופר בגד.
אבל זה ממש ככה.
כמו שחייט לא מביא בגד מוכן, ככה גם המסלולים לא מוכנים.
מישהו צריך ליצור אותם.
פעם לפני המון שנים, יצרו המון שבילים בארץ ובעולם.
זה נושא שבכלל מעיף לי את המוח ומעניין אותי מתי
כל יצירת סימון השבילים התחיל ואיך.
איך ידעו לחבר כל ואדי ולדעת איזה שביל עביר באיזה רכס וכדומה.
אבל זה לסיפור אחר.
יצרו המון שבילי טיול בכל מקומות בעולם אבל מסלול טיול
אחד שמחבר נקודות עניין זה צריך מחשבה ותכנון.
בגלל זה מדריכי טיולים קמו.
צריך מישהו שינווט ויצור טיול ריאלי בשטח.
אותו הדבר בריצה.
אפשר כמובן לעשות את המסלולים הרגילים בחורשה הביתית
או ללכת למקומות שכולם הולכים לרוץ "בשטח"
אבל אז לא תגיע למקומות היפים, המיוחדים, המאתגרים.
מישהו צריך לנווט וליצור מסלול לשם.
ופה אני נכנס לתמונה.
אני מאוד אוהב לשבת שעות מול המחשב ביצירה ותכנון.
לחשוב על השבילים מתחברים לכדי שביל אחד שאפשר לרוץ אותו.
לא יודע אם אתם מנוסים בבניית מסלולים או מטיילים מומחים בעצמכם,
אבל בכל מה שקשור לבניית מסלולי ריצה בשטח זה לא כל כך פשוט.
אתה צריך לחשוב איפה חונים ואז כמה רוצים לרוץ, איזה תוואי עוברים
וכמה זמן יש לך לריצה אל מול המרחק והדברים שאתה רוצה לראות,
להבין כמה כל מקטע ייקח כי עשרה קילומטרים בכביש זה ממש לא אותו
הזמן כמו בשטח עם עליות, סלעים, יתדות לפעמים ושלל אטרקציות בדרך.
אני מתייחס לזה כמו אומנות.
כמו חייט שעובד על מאסטר פיס.
אתם יכולים לצחוק עלי אבל זה לא ישנה את התחושה שלי.
ועצם זה שעשרות רצים מגיעים לשיגעונות האלו
זה אומר שאני עושה משהו טוב.
אולטרה זה החיים
מי שרץ בשטח במרחקים הקצרים "יחסית" יותר קל לו למצוא מסלולים
ומספיק לחבר שביל או שתיים ויש לך "ארוכה של שבת"
הבעיה מתחילה שאתה רוצה לרוץ מרחקים מיותרים כמו שאנחנו נוטים לומר.
40 ק"מ ועד 500 ק"מ או אלף, בכל מה שקשור לאולטרה מרתון השמיים הם לא הגבול!
בארץ יש לנו כמה שבילים ארוכים שקק"ל ומועצות שונות ויזמות פרטית יצרו.
שביל הגולן, ים אל ים, רמות מנשה, שביל ישו, שביל ישראל כמובן
ואולי עוד אחד שתיים ששכחתי כרגע אבל זהו, מעבר לכך אין.
מפה צריך ליצור, מפה צריך לתפור כמו חייט.
אי אפשר להרים 13 מסעות בארץ ישראל כשיש לך רק 5 שבילים ארוכים בישראל
ואני לא אוהב לחזור על אותם השבילים בהפרש כל כך קרוב אחד לשני.
בגלל זה אני יושב על המפות ומנסה לחבר שבילים לכדי מסע אחד ארוך.
מסע שיתחיל בנקודה מסוימת ויגמר באחרת.
שנעבור ונחווה דברים בדרך כמו שיש בהמון מסעות באירופה הענקית.
גם בישראל הקטנה אפשר ואני יוצר כבר 9 שנים שלל שבילים ארוכים שכאלו.
מסתבר שיש הרבה שבילים ארוכים בישראל אם יודעים לתפור כמו שחייט טוב יודע.
איך ממשיכים מכאן
עבר זמן מאז.
לא הרבה אבל עבר.
לצערי מצבי לא השתנה לכדי משהו משמעותי.
אני לא אכנס אתכם עמוק מידי לדיאגנוזה הרפואית שלי,
אבל אתם אנשים בוגרים ויכולים לשער מה עובר על לוחם
שכמעט מת באירוע קשה ונפרד משני חברים שלא שרדו את זה.
אני מאוד רוצה אבל לא יכול.
הכל לאט ומתסכל עד כדי רמה מייאשת ועוד דברים חשוכים
שאני אחסוך לכם.
אבל לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי אבל הרמתי את המסע ה-14.
ואני אומר שאני לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי כי זה בא עם מחיר
כבד ומאז הפציעה למחיר משמעותי מאוד שמשפיע עלי בהמון רבדים.
אז למה לא לנוח ולחכות עם זה קצת אתם שואלים?!
כי אז ארגיש יותר חרא שאני נותן לנכות ולמוגבלות שלי להחליט עלי.
אז אני לא יודע איך אמשיך מכאן,
אבל כמו שהמטפלים שלי כל הזמן אומרים לי,
לאט לאט, צעדים קטנים.
עם כל הזעם והתסכול שזה מביא לי כשאני שומע את המילים האלו,
אני מתקדם, לאט מידי אבל מתקדם.
אז מסע קוקו טריפ מס 14 בארץ ישראל ייצא לדרך במרץ 2026
נראה אתכם שם?