החיים החדשים – כדור בראש- יומן מסע

זה ללא ספק הסיפור הכי חשוף שלי מעולם!
והפעם מומלץ לשמוע את זה מאשר לקרוא,
כי שפכתי את ליבי ואת מכאוב נפשי לתוך זה

זה ללא ספק הסיפור הכי חשוף שלי מעולם!

מאז שנפצעתי במילואים כולם שואלים אותי מה שלומך? איך אתה?
איך אתה מרגיש? מתי זה עובר? לאן נעלמת? למה אתה לא עונה?
למה פגרה? למה למה למה

אז הכנתי פרק שלם על הלמה, לאן הלכתי ולמה אני ככה.
זה הסיפור הכי חשוף שלי מעולם,
הוא כל כך חשוף שקיבלתי רגליים קרות אחרי שסיימתי אותו
הוא כל כך חשוף ופגיע ששלחתי למטפלים שלי שיתנו את דעתם.

שפכתי פה את הלב והנפש המדממת שלי.
אפילו לרופאים שלי בשיקום שראו אותי בתחתית,
התקשו לעכל את זה והרגיש להם כמו אגרוף בבטן.

הסיפור הזה כל כך חשוף שאחרי לבטים רבים החלטנו טיפה לעדן אותו.
מה שאספר לכם פה הוא סופר חשוף, הכי פגיע שלי מעולם,
הכי מבייש אותי מעולם.
אבל באותה נשימה הוא חשוב.
חשוב להבין אותי ובעיקר חשוב לאלו שלא יודעים לדבר את זה.
לאלו שמסתגרים כמוני ומנסים להחזיק חזק
עד שהם לא מצליחים והם לוקחים את חייהם.
אולי הסיפור שלי ייתן להם כוח לדבר ולטפל בזה,
אולי הסיפור שלי יעיר אתכם להתעניין בצורה מושכלת יותר
ובאמת להיות שם.

זה הכי חשוף ומבייש שלי מעולם,
אבל אני מקווה שזה יעשה טוב למרות הבושה הענקית שלי.

בואו נבכה את זה ביחד

החיים החדשים

כשאנחנו גדלים יש לנו חלומות ותוכניות מסוימות שלא תמיד עולות בקנה מידה
של מרוצת החיים שלנו.

לפעמים אנחנו תופסים את עצמנו באיזו תקופה ושואלים איך הגענו לפה?
זה לא מה שרציתי לעצמי, זה לא מה שתכננתי או ייחלתי.
ברי המזל יגידו שזה בדיוק המקום שהם כיוונו אליו.

לפעמים החיים דווקא מכוונים אותנו למקום מסוים,
לפעמים החיים דווקא נותנים לך משמעות או כיוון שלא חשבת עליו.
לפעמים אתה אבוד בחייך ללא מטרה או כיוון ופתאום כדור החיים מתגלגל
ואתה מוצא את עצמך בפוזיציה שלא שיערת שתהיה שם.
לפעמים אתה גם די טוב בה.

לפעמים המציאות תביא לנו רגעים שמחים ולפעמים עצובים.
לפעמים תעלה אותנו לדרך המלך ולפעמים תרסק אותנו על הקרקע.
לפעמים המציאות תעשה אותנו המאושר באדם ולפעמים העצוב ביותר שקיים.

אני יודע שהמציאות שלי השתנתה.
ב- 20.1.25 בשעה 01:15 בלילה היא השתנתה.
לצערי לא בצורה טובה.
לשמחתי זה כן הביא שינויים מסוימים שלא היו קורים בלי המקרה הזה,
או כמו שהמטפלים שלי אומרים לי מאז, כל מקרה הוא הזדמנות.
אני מנסה לראות את ההזדמנויות האלו מאז שקרה המקרה הזה.

אחרי שלושה סבבים במילואי מלחמת חרבות ברזל, נכנסנו כוח חפ"ק מגד
אל מחומש הכפרים בצפון השומרון באישון לילה.
אזור רווי במטענים, כאלו שכבר התפוצצו על כוחות צהל וכאלו שעוד עתידים להיות.
שיירה של כמה כלי רכב לפעילות יזומה כשכוח החפ"ק מוביל את התור.
מטען רב עוצמה של 50 קילוגרמים התפוצץ מתחת לג'יפ
והרג את אביתר בן יהודה ז"ל במקום,
פצע קשה את המגד שעף מהרכב,
והעיף אותי לאלף עזאזל בתוך כלוב הרכב האחורי.

אביתר והמגד הוטסו במסוק פינוי לבית החולים ואני…. אותי חיפשו כי ברחתי.
אני אף פעם לא ידעתי להישאר במקום, תמיד בתנועה, תמיד מוכן, תמיד זז קדימה.
גם בפינוי שמו אותי ברכב הפינוי והלכו להביא את אביתר, אביה שלנו,
ואני כבר לא הייתי ברכב שהם חזרו.
הייתי חייב לצאת לנשום, לראות, לתפעל, להגיב עד שנפלתי פיזית מהרגליים
כשהאדרנלין טיפה ירד.
טסתי במסוק לבד אל עבר בית החולים מחובר לכל מיני חוטים, מבולבול ובהלם.

המציאות שלי השתנתה ללא היכר.
לפעמים אני תוהה האם אני אצליח להחזיר את המציאות למה שהכרתי,
או שמה זה אבד לעד ואצטרך להתרגל למציאות החדשה הזו שהיא די מבאסת.

ניסיתי להיות חזק הרבה מאוד זמן.
ניסיתי להחזיק עד שנגמר כוחי.
הייתי המון שנים על הקצה מנסה לא להתדרדר למטה.
אחזתי ואני אוחז בכל מה שיש בי עד שאזל כוחי.

נמאס לי להיות החזק, זה שרץ קדימה, היוזם, זה שמשלם את המחיר.
אני מרגיש שאין לי כוחות יותר.
יש לעידן עמדי שיר שלצערי יושב בול במקום הזה.
לא הכרתי אותו, שמעתי במקרה ברדיו ואמרתי, היי זה התחושות שלי.
"בלי לבחור" של עידן עמדי
"לך תסביר להם שכבר הספיק לך להיות,
זה שרץ תמיד קדימה, טורף את השעות.
לך תסביר להם שכבר הספיק לך להיות.
אתה רק רוצה לברוח, כמה שיותר רחוק.
לך תפשט להם היום דברים מסובכים,
מי כמוך כבר מבין יותר ליבם של אחרים.
לך תסביר להם, אתה אחד מיני רבים,
אתה בסך הכול למדת קצת מהר את החיים.
ופתאום אתה שוכח, שוטף פנים ומתפכח……"

אבל גופי חזק, לפעמים הוא מרגיש לי חזק מאי פעם.
אני מתחזק אותו, או לפחות מנסה לתחזק אותו
שיהיה הכי חזק שהוא יכול.
אני בונה עליו שהוא יהיה כלי התקיפה שלי,
כלי הבלימה שלי.
שידע להדוף כל מכאוב או כל כאב.

כשהגעתי לבית החולים עם המסוק,
הרופאים הכניסו אותי לשלל בדיקות מהירות.
הם רצו לשלול דימום פנימי, כי חיצונית הייתי יפה מתמיד.
אני כמובן צוחק אבל מבחוץ נראיתי לכאורה פיקס.
אני מה שקוראים אותו, שקוף.

הרופא אמר לי שאולי הנזק היה כזה בגלל השרירים שספגו חלק מהמכות.
או, יש תמורה בעד האגרה כנראה.
מאז אני מנסה להתחזק בטירוף לקראת הפיצוץ הבא.

מה שאני הרגשתי זה היה רק שלי, הם לא יבחינו בכאבי.
מבחינתם אני יוכל להשתחרר הביתה עוד כמה שעות.
אין להם מה לעשות איתי הם אמרו.
לצערי הם טעו נחרצות.
לא רק שיהיה להם מה לעשות איתי, יהיה להם יותר מידי לצערי.

בהתחלה היו המכות היבשות.
האדרנלין מאוד גבוה, דברים אחרים שעוד מעט יצופו לפני השטח,
עדיין לא מורגשים.
כואב לי הכול ובעיקר יד שמאל.
כשהתעופפתי בתוך הרכב,
היד כנראה נחבטה באחד הברזלים ברכב המשוריין.
הייתי בטוח שהיא נשברה כי היא התנדנדה מעלי כמו בובה על חוט.

לשמחתי אחרי כל סבב הבדיקות שעשו לי לשלול שברים ודימומים פנימיים,
הבנו שיצאתי עם מכות יבשות, הכאבים מתישהו יעברו.
הראש והנפש עתידיים להגיע עוד מעט ולשנות את חוקי המשחק לחלוטין.
הם ישנו את המציאות כפי שהכרתי אותה.

בכל הזמן הבדיקות ולאורך הלילה אני מתעסק במה קרה לשאר יושבי הרכב.
אני זוכר את הלוחם – קשר שישב לידי, הוא עמד איתי אחרי הפיצוץ מחוץ לרכב,
נראה מבולבל ובהלם כמוני וזה די הגיוני אבל הוא דיווח בקשר, לא צריך לדאוג לו.

אני זוכר שכמה רגעים אחרי הפיצוץ אני והוא עלינו מול המגד בשאלה האם לפרוק.
כל הרכב היה אפוף עשן ומחניק, אי אפשר היה להישאר בתוכו
אבל תמיד יש את החשש  שזה פיגוע משול,
וישר יתחילו יריות ברגע שנצא החוצה.

כשזה לא ענה, הבנתי שהוא בבעיה.
אין מה לחכות לפקודות, לא נשאר מי שיחלק אותם.
זה הזמן להתעלות על עצמי, לצאת החוצה ולתפקד.

בעת החילוץ אני זוכר אותו,
את המגד הנערץ שלי שוכב בכאבים ברכב הפינוי איתי.
לא יודע מה צופן העתיד מבחינה בריאותית,
אבל הוא נראה חי מספיק, חצי דאגה.
כשיצאתי לחפש את אביה זה כבר היה סיפור אחר.

חיכיתי הרבה שעות לשיחת הטלפון מחברי לחפ"ק,
המלאכים שבאו לחלץ אותנו.
חיכיתי לקבל את התשובה הסופית.
האם המוח שלי מתעתע בי? משחק איתי?
עם איך שהוא היה נראה לא היה הרבה מקום לספק.
מצד שני התפוצצתי לפני רגע, אולי אני בשוק ולא מבין מה אני רואה.
מצד שלישי אין סיכוי לצערי, אתה יודע איך אדם מת נראה,
גם דיברתי על זה בפרק הקודם בלינק כאן
מצד רביעי אני לא רופא, אולי יש סיכוי, הלוואי שיש סיכוי,
אביה איש מאמין, אם יש אלוהים אולי הוא עשה אתנו חסד.
לצערי השיחה שהגיעה לפנות בוקר סגרה את הדילמות סופית.

שם קרס עלי עולמי.
אח שלי שהוזעק באמצע הלילה להיות איתי, הבין שהם קבלו אותי במתנה.
הרי לא היה חסר הרבה בשביל שההלוויה תהיה עלי.
כמה שעות עברו, ידעו וראו שאני לא בסדר אבל מצד שני אני בהכרה,
מתפקד ומדבר, גם אם זה שטויות לסירוגין.
אבל לפנות בוקר כשקיבלתי את הבשורה זה היה ברור שמשהו השתנה.
"הוא כבר לא יצטרך ניתוח" אמרו לי.
אתה לא צריך הרבה מעבר לזה בשביל להבין.
אפילו אחי שלא מכיר את אביה שלנו החמיץ פנים וכאב ליבו.
אני הייתי שבר כלי.

עד היום שאני שומע את השיחות המוקלטות של השיחה הזו,
הלב שלי נקרע לחתיכות ואני מתחיל לבכות עם לחץ אדיר בחזה,
לא משנה כמה פעמים שמעתי את זה מאז.
זה מכאיב לי כל פעם מחדש ויחד עם זאת אני לא מסוגל להפסיק.

לא הכרתי את אביה המון זמן אבל מה שהכרתי היה משמעותי מאוד
ואני מדבר על זה בפרק מיוחד שעשיתי על אביה ויעלה בקרוב.

בליל הרביעי בפברואר 2025 חרב עלי עולמי בשנית וסופית.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
או במקרה שלי, המקרה טראומה ששבר לי את הנפש סופית,
ריסק אותה לאלפי חתיכות ופיזר אותה על כל רחבי הרצפה
כדי שאני לא אצליח לאסוף אותם ולבטח אאבד חלקים מסוימים.
רק לידיעה, אני עדיין מחפש את רוב החלקים כדי לנסות להדביק הכול חזרה.

בבוקר הרביעי בפברואר התעוררתי מוקדם אחרי עוד לילה נוראי בשיקום.
אה כן, אחרי הפציעה והבדיקות שלכאורה אני תקין,
העבירו אותי לשיקום כי הבינו שאני לא תקין.
עברתי לשיקום והתחיל תהליך נוראי ושגוי מכל כך הרבה בחינות,
אבל זה כבר לפרק אחר.

בבוקר שהתעוררתי מוקדם, משהו הרגיש לי מוזר.
רק שפתחתי את הטלפון וחיברתי בין הנקודות,
התחלתי להבין שמשהו ממש לא בסדר.
היה פיגוע בגזרה שלנו.
המידע עוד טרי ולא יודעים הרבה.
אני עוד לא יודע שהירי בוצע ממש לא מזמן
וכל הכוחות עדיין בשטח והיו המון ליקויים.
אני מבין שיש פצועים ואני מסרב להאמין,
איך כל המכות האלו נופלות לנו על הגדוד.
התחלתי לעבור על כל המחלקה שלי להתחיל לברר מידע.
חלק לא ידעו משהו מיוחד, חלק לא רצו לשתף בטלפון,
חלק לא רצו לשתף בכלל, חלק היו בהלם.

כשחזרתי מהטיול הגדול שלי התחלתי לעבוד בחברת פלאפון.
כמו כל הצעירים הגעתי למוקד טלפוני ובמקרה שלי למוקד התמיכה.
תקופה נחמדה ומלמדת שבה התקדמתי בסולם הדרגות ובמקצועיות שלי.
ובהקשר שלנו אם היה משהו שהיה ברור לכולם,
זה שאם לקוח מתקשר וחסר לו אמצעי זיהוי או מידע
שהוא רוצה להוציא מהנציגים שמסרבים לתת שירות,
מה שהוא צריך לעשות זה פשוט לעבור מספיק נציגים עד שיגיע לחולייה החלשה,
אחד מהם לא יעבוד לפי הנוהל וימסור לו את המידע שהוא צריך.
אין ספק שכמה שנים בתחומי השירות בפלאפון השתלמו,
ידעתי שאני פשוט צריך לעבור מספיק אנשים במחלקה כדי להגיע לחולייה החלשה.
לא טעיתי.
"הבנתי יש הרוגים, יונג נראה לי"
מה?! מההה?! לא יתכן! איך?!
אני עוד מסרב להאמין, די נו, זה לא קורה לגדוד שלנו.
הרוג שני בתוך שבועיים? אין מצב.
עפר יונג היה חייל שלי כמעט 20 שנה במילואים ורק לאחרונה הפך למפקד.
הוא היה במתחם שבו הגיע מחבל והצליח לפצוע כמה ולהרוג לנו שני חיילים.
עפר יונג ז"ל וצביקה פרידמן ז"ל.
את צביקה לא הכרתי, הוא היה מסופח חדש לגדוד במלחמה
ורק לאחר מותו התברר לי ששנינו עבדנו באותה החברה.

עד כמה שהייתי חלש, קפצתי מהמיטה ומיהרתי לבית העלמין בתל אביב
שבו עתיד להיות ההלוויה של עפר.
שם התחילו לי ההתקפים הראשונים.

 לא הבנתי מה קורה לי.
בחיים לא היה לי דבר כזה.
רגע אחד אני יושב מדבר עם החבר'ה של המילואים,
ורגע אחרי אני שוכב על רצפת בית העלמין מזיע בטירוף בערב קר,
בוכה את נשמתי עם דמעות שמרטיבות את חולצתי,
מתנשף בכבדות ובעיקר לא מבין למה לעזאזל אני ככה.

מאוד קשה להסביר לאנשים מה אתה מרגיש בסיטואציה הזו.
אפשר להרגיש הזדהות או אמפטיה,
אבל אי אפשר להבין מה קורה לך בגוף.
התקפי חדרה הם קראו לזה.
או כמו שאורן הסטלן של אודי כגן אומר, אחי, יש לך סלמונלה.

אודי כגן, אולי הסלב הכי מפורסם של הפציעה השקופה, הלם קרב,
העלה את הפוסט הסופר ויראלי שלו בסרטון שהוא מספר על המקרה שלו.
אם יש מישהו במדינה שלא ראה את זה, אם כי אני בספק ענק,
אתם חייבים לראות את זה!
כגן בכישרון המטורף שלו, מצליח להצחיק אותך עד דמעות,
ולגרום לך לדמוע מכאב באותו הסיפור.
20 דקות מרתקות שהוא מספר עם המון צחוק על הטראומה הענקית שלו,
על הכאבים האמיתיים שלו.
אתה נקרע מצחוק למרות שאתה שומע סיפור עצוב, סיפור כואב, פציעה אמיתית.
הבעיה בפציעה הזו שהיא שקופה, אי אפשר לראות אותה
ולכן קשה להבין או להכיל אותה.
לצערי אפילו לפצועים עצמם היא שקופה.
הרבה לוחמים סובלים מהפציעה הזו,
יותר מידי מאז שהמלחמה הזו רחוקה מלהסתיים.

הבעיה שחינכו אותנו להיות גברים, להיות לוחמים,
לא להראות כאב, לא להראות עצב.
כשהיינו בסדיר ומפקד היחידה שלנו דאז, אייל וייס ז"ל נהרג והיינו בהלוויה,
אמרו לנו לא לבכות,
" אתם לוחמים, שימו משקפי שמש, תתאפקו ותראו קשיחות,
תבכו אח"כ בצד אם אתם רוצים"

הרבה פצועי נפש מנסים לשמור חזק בבטן, קרוב ולא להראות שהם פגועים,
פצועים, שמשהו לא בסדר.
אני גם הייתי כזה.
25 שנה הייתי כזה.
מחזיק חזק, כל הזמן מתקדם קדימה, לא עוצר לרגע, מטביע את עצמי בעשייה,
כל הזמן טרוד מה הפרויקט הבא.
הכל כדי לא לעצור, הכל כדי לא לחשוב ולשקוע.
פחדתי שאם אני עוצר לרגע ואתן למחשבות שלי לצוף, אני אשתגע,
הכל יגרום למגדל הקלפים הזה שנקרא החיים שלי שבניתי לקרוס.
לא אפשרתי לשום דבר להיכנס או לחלחל, רק ספגתי וספגתי.
הדפתי כל אירוע חדש, כל טראומה נוספת שקרתה לי
לאורך חיי התווספה על המשקל של הנפש.
אבל זה עבד לי, או לפחות חשבתי שזה עובד לי.
אם מתעלמים מהרבה דברים ובעיות שהיו, אז אפשר להגיד שזה עבד.
פשוט פגעתי בסביבה שלי ולא נתתי לזה לחדור אלי
אז לכאורה הייתי בסדר למרות שהשארתי אחרי קרקע חרוכה.

הרבה פצועי נפש לא רוצים להראות פגיעות.
חלקם מצליח לתפקד ולהסתיר את זה יפה.
חלק מוציאים את זה על המשפחה, ילדים, סביבה.
חלק תוקעים לעצמם כדור בראש.

25 שנה אני דוחף למטה והודף.
כגן מדבר על זה יפה בנאום שלו וזה מדהים פתאום,
לקלוט את עצמך בתוך הסיפור שלו.
אתה המון שנים דוחף הכל למטה שלא יעלה וצועק לזה "שקט"
אבל זה כבר לא עובד לי, הכל השתנה, הכל קרס.
יש גבול כמה אפשר להעמיס משקל בלי שזה יקרוס.

אתם מכירים שאתם מניחים יותר מידי ספרים כבדים על המדף בחדר,
ואז הוא מתרסק באמצע הלילה ברעש אדיר?
לא? לא מכירים? רק לי זה קרה בילדות?
יש לי קטע עם נפילות ופיצוצים אה?

הנפש שלנו היא כמו המדף הזה.
ספר אחד לא מרגיש לו.
שניים ושלושה ספרים כבר הברגים מחזיקים טוב.
עשרה ספרים כבר בוחנים האם התקנת את המדף כמו שצריך,
או כמה היסודות שלו חזקים.
בספר החמש עשרה הוא קורס ונופל.

לפעמים גם אני שוכח שאני פצוע.
אני לא רואה את זה אז לפעמים אני שוכח.
עד המקרה הזה, ההדחקה עבדה לי כל כך טוב שחשבתי שאני בסדר.
כתבתי על זה בעבר, על קובי הישן מול קובי החדש.
קובי הישן שלא מאמין בפצועי נפש, או בבעיה כלשהי שהיא לא נראית לעין.
קובי הישן היה אומר לקובי החדש:
"יאללה מה אתה מוותר לעצמך, דפדף את זה,
אני יודע, אני גם עברתי דברים, דפדף אחי"
אבל קובי החדש לא מצליח לדפדף כי הוא מבין מה שקובי הישן לא.
אבל עדיין זה לא נראה לעין ולפעמים גם אני שוכח עד שהגוף מזכיר לי.

המטפלים שלי אומרים לי "תחשוב שהנפש שלך מגובסת,
אולי ככה זה יעזור לך להבין שזו פציעה אמיתית כמו שלאחר יש גבס על הרגל"
השכל מבין את זה, הנפש אבל נאבקת.
הנפש אומרת לך משהו אחר, היא מנסה להוריד אותך למטה.
זה כמו ישות נפרדת שתוקפת את הגוף שמכיל אותה.
הגוף מנסה להתרומם והנפש מנסה לרסק אותך למטה.

לצערי יש לי עוד בעיות פיזיות מעבר לכל זה,
שמזכירות לי שאני לא כשיר.
שבהחלט יש לי בעיה ולצערי כרגע נכות.
אני לא יודע אם הנכות תהיה לצמיתות אבל כרגע היא בהחלט נכות.
לצערי את כל הנכויות שלי לא רואים, אבל לצערי הנוספת, מרגישים.
מסתבר שלעוף מהדף של 50 ק"ג לא עושה טוב לראש מעבר לנפש.

כגן כאמור העלה פוסט סופר ויראלי על הפצועים השקופים.
פתאום כולם נזכרים בזה, פתאום זה הפך לשיחת היום.
אין לי ספק שתכף זה יעבור לשיחה הבאה כי במציאות הישראלית
לא חסר לנו דברים חדשים כל רגע.
אבל כגן עשה דבר חשוב כשהעלה את זה לשיח הציבורי.
אולי עוד קצת אנשים יבינו שיש פה בעיה.
אנשים כמו איציק סעידיאן שינו את פני ההיסטוריה.
מי שזוכר איציק הוא זה שהצית את עצמו בשנת 2021,
מול אגף השיקום של משרד הבטחון כאות מחאה על היחס והשקום הרעוע
לאנשים שהמחלה שלהם שקופה ולא נראית לעין.

כשאיציק שרף את עצמו אני הייתי בהלם.
אני כמובן לא מכיר אותו אבל זה היה נשמע לי הזוי שבן אדם פוגע בעצמו בידיעה
והופך את עצמו לנכה או מוות במקרה הפחות טוב רק כי קשה לו נפשית.
כאילו הוא היחיד שעבר דברים מצלקים או טראומתיים.
אבל זה היה קובי הישן, קובי הישן שכמו כגן אומר לכל הסח'לה הזה
שמנסה לעלות ולהטביע אותך "שקטטטט"
אבל קובי החדש מבין את איציק.
רק הקרובים מאוד אלי היו מבינים כמה זה הזוי שאני אסכים עם פעולה שכזו.
כלום לא שווה שככה נפצע, אז לעשות את זה ביודעין?!
אבל אני מבין כעת.
והאמת שגם משרד השיקום מבין והם סיפרו לי שהרבה השתנה בזכותו.
דברים טובים שלשמחתי אנשים כמוני שחווים דברים כעת מקבלים מענה טוב יותר.

הכל רחוק מלהיות מושלם ויש הרבה מה לעבוד אבל עדיין יש משהו.
הבעיה שלנו זה המאצ'יות הישראלית, וה-היהיה בסדר אחי.
הבעיה שבפציעה מהסוג הזה כלום לא יהיה בסדר.
אתה יכול לדחוק למטה ולהגיד לשד הזה שקט עד גבול מסוים.
מתחיל משחק כוחות מוזר כזה בין היד שלך שדוחפת למטה,
לבין השד שזה שדוחף למעלה.
השאלה מי ינצח קודם.
היד שמורידה למטה או השד שעולה למעלה
ושם לך אקדח ביד וגורם לך ללחוץ על ההדק,
או כל דרך אחרת לסגור את הבסטה.

אין לי בכלל דרך להתחיל להסביר לכם כמה הבור הזה שהנפש שלך
מתרסקת לתוכה חשוכה.
זה חושך שאתה לא רואה כלום.
אתה מרגיש את העיניים פתוחות אבל לא רואה כלום.
אתה רק מרגיש כאב.
הכאב הוא כל כך בלתי נסבל,
שהדרך היחידה שאתה מרגיש שאפשר לעצור אותה היא עם
כדור בראש.

אני כל כך אוהב את החיים, אני כל כך אוהב לחיות, אני אוהב לטייל,
אני אוהב שמחה ואושר, אני אוהב את ההרים והאתגרים,
אני אוהב להצחיק אנשים, אני אוהב לחבר בין אנשים,
אני אוהב לעשות שמח, אני אוהב לחוות, אני אוהב לחקור,
אני אוהב לאהוב, אני אוהב להרגיש,
אני אוהב לגרום לאחרים להרגיש, אני אוהב את העשייה,
 אני אפילו אוהב את הקושי כי הוא גורם לך להרגיש פאקינג חייייייי.

ויחד עם כל זה הייתי בתהום חשוכה….

הרעד והטירוף לפעמים כל כך קיצוניים שאתה לא אתה
ואתה חושש מה אתה עלול לעשות.

לשמחתי לי אין רישיון לנשק וטוב שכך.
ולחשוב לסיים את הסיפור הזה סופי הוא מורכב מידי וכך זה עזר לי להישאר פה.
עזר לי להחזיק עוד קצת עד שהמטפלים שלי התחילו טיפה לנסות להשתלט על האירוע.
לשמחתי יש לי משפחה שרק זה מה שהחזיק אותי בחיים.

אני כל כך מתבייש לספר את זה, אבל גם אם זה יעזור לאדם אחד זה שווה.
כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.

הסיבה שאני עדיין פה ומספר לכם את הסיפור הזה,
זה כי פחדתי מה יקרה אחרי, מי ימצא אותי.
איך אני יכול לעשות את זה למשפחה שלי שימצאו אותי ככה?!
זה יצלק אותם להמשך חייהם ומי יודע אולי הם יהיו במצבי בגללי?
אני לא יכול לעשות להם את זה, גם ככה הם סובלים יותר מידי בגללי.

לא מאמין שאני מספר לכם את זה,
זה לא ספק הרגע הכי נמוך שהיה לי מעולם.

אבל זה כמה הנפש למטה.
זה כמה חשוך פה.

מאז אותו אירוע, כל מי שמכיר אותי שואל אותי לשלומי.
בהתחלה הזדעזתי מזה, אח"כ כעסתי מזה,
עכשיו אני צוחק על זה כי זה מאוד מעצבן אותי.
זה מעצבן אותי כי מה עונים על זה? מאיפה מתחילים? מה אומרים?

מכירים בצומת מילר שאדיר שואל את השכן מה שלומו
והוא מתחיל לפרט לו על המחלות שלו ואדיר אומר לו
"לא באמת שאלתי, תגיד הכל טוב ונמשיך בחיינו"
אז כזה! ככה זה מרגיש.

אנשים או רובם לפחות לא באמת אכפת להם, הם שואלים לצאת לידי חובה,
או כדי להתעניין  בכלליות, להתחיל נושא שיחה או אפילו מעניין אותם האקשן.
בודדים האנשים שבאמת אכפת להם, שבאמת רוצים לשמוע מה איתי,
מה אני מרגיש ומה אפשר לעזור.
אבל מה לעזאזל אני מרגיש? איך אפשר לעזור כשאני בעצמי לא יודע לעזור לעצמי.
איך בן אדם שהפתרון היחיד שהוא חשב עליו כדי לעצור את הכאבים
הוא פתרון כל כך קיצוני, יכול לענות לאחר מה הוא צריך עזרה.
מה אני צריך אתם שואלים? בדיוק מה שאני עונה למטפלים שלי,
לגרד עם שפכטל את המוח שלי כדי להעיף משם את כל המחשבות האלו,
אפשר? אפשר לגרד מהמוח עם שכפטל הכל?
לא? אז עזבו אותי באמא'כם, לא יודע מה אפשר לעזור,
אני רק רוצה לישון.

אלוהים איזה בושות.

אבל אני אוהב את החיים, אני מנסה להחזיק חזק
ואם לא בשבילי אז בשביל המשפחה שלי.
עשיתי מספיק נזק, אין צורך להוסיף.
בגלל זה אני מתמסר לטיפולים, משהו שבעבר לא היה טרוואלי מבחינתי.
הייתי טוב בדפדוף הדברים, להתעלם ולהגיד, יאללה בקטנה.
אבל זה כבר לא עובד ואני צריך עזרה.
אני מנסה להחזיק חזק ולהדוף את התחושות האלו.
מנסה לטפס למעלה חזרה.

אבל גם אני מתעייף לפעמים.
אני זה שתמיד שואלים אותו איך יש לו 30 שעות ביממה,
לא מצליח להחזיק מספיק חזק ולהישאר רגיל ובשביל כולם.
ואמרנו כמו שעידן עמדי שר:
"לך תסביר להם שכבר הספיק לך להיות.
אתה רק רוצה לברוח, כמה שיותר רחוק"

אבל הוא גם שר בשיר "לדפוק את הראש" :
"כבר כמה חודשים, אני מתקשה לנוח,
עליות ירידות גלים, כמו מצב הרוח,
רק החבר׳ה ממשיכים להתקשר
׳יאללה צא מזה אח,
בוא נתפוס כיוון אחר'.
אז אתה נגרר לתל אביב לאיזה בר,
חמוש בכובע שיסתיר מה שאפשר,
אתה מבין את הטעות רק כשמישהי ניגשת
ושואלת: ׳מה תגיד באמת נפצעת?
כי אתה נראה חזק"

חחח סיפור חיי וסיפור חייו של איציק סעידיאן ואודי כגן
ועוד אלפי לוחמים שלא רואים, הם נראים חזקים.
"מה, באמתם נפצעתם? אתם נראים פיקס"

וכמו שהרבה מכם אומרים לי, כמו שקובי הישן תמיד אמר:
"יאללה צא מזה אח"
כאילו זה איזה כפתור הדלקה או כיבוי.

זה מה שלומנו.
קחו את זה ותענו לעצמכם.
זה מה שקורה איתי.

אני מרגיש שאני טובע, אני מוצף בכל כך הרבה,
שאני מרגיש שהכל עולה על גדותיו ומאיים לקחת אותי סופית.
ובגלל זה אני לוקח נשימה עמוקה וצולל למטה.
שם למטה, במעמקים הכל שקט.
הכל חד ונעים לאוזן.
כל כך שקט שם שאתה יכול לשמוע את הלב שלך פועם.
שם מתחת למים אתה יכול לצרוח בקולי קולות ואף אחד לא ישמע,
אל תשאלו אותי איך אני יודע .

כשהשיקום באיכילוב קרס והיה גרוע מנשוא,
הצלחתי להינצל בעזרת אנשים טובים  ועברתי לשיקום בבלינסון
שהראה לי את ההתחלה החוצה.
סיפור ארוך, עצוב ומורכב על השיקום אבל זה לסיפור אחר.
הבעיה היא שלא היה לי איפה לצעוק.

כל כך התביישתי לעשות פדיחות.
כולם סביבי פצועים בפציעות שרואים בעיניים, קל להם, כולם מבינים מה יש להם.
רק הבחור השחום עם השיער הארוך יוצא מהחדר למתנדבים,
שבאים למחלקה ומסתכלים עליו ואומרים לו כמו כולם "מה, אתה נראה פיקס, אתה פצוע?"
רק המלאך שהיה מחלק לנו אוכל כל צהרים, הבין אותי.
מבט אחד שלו בי והוא הבין מבלי להוציא מילה, הוא חייך ואני חייכתי ושנינו הבנו.
לימים הבנתי שגם הוא פצוע בפציעה הזו ולכן הוא מבין.
זר לא יבין אומרים.

לפעמים הייתי ממש חייב להוציא הכל החוצה.
יש גבול לכמה אתה יכול לדחוף למטה ולהגיד שקט.
באחת הפעמים עליתי במעלית לטיפול היומי וסוף סוף הייתי לבד.
נתתי את השאגה של החיים שלי, ככה, אני וחלל המעלית.
כל כך השתוקקתי לשאוג, לפרוק מהמתח, מהלחץ, מהאנרגיה,
מהחשמל הפנימי שבוער בתוכי שהייתי חייב לשאוג בלי שאף אחד יראה
ויגרום לי להתבייש בעצמי,
בפציעה שלי.

אבל אז הגעתי לקומה שלי, שתי קומות סה"כ והדלת נפתחת
ושני החיילים המתוקים מהמחלקה שלי עומדים מולי אחרי הטיפול
מחכים למעלית חזרה למטה.
הם בהלם וצוחקים ואומרים מה זה היה?! חשבנו מכות.
אני כל כך התביישתי שצחקתי ואמרתי להם בשקר גס
"לא יודע, אני הייתי פה לבד" וברחתי משם.
מאז לא דיברנו על זה .

זה למה אנשים פצועים כמוני בורחים, מתחבאים, מסתגרים, צוללים למעמקים.
לפעמים הם רוצים לצרוח בלי להתבייש, לפעמים הם מפחדים שמה יגידו או מה
יגרום להם לחטוף שוב התקף ומנסים להימנע מכל סיטואציה שהיא.
אבל לפעמים פשוט אין להם מה להגיד.
איך עונים על "מה שלומך?"

אז כמובן לאנשים עם היכרות רחוקה שאני פוגש או כאלו שהכי מצחיקים אותי,
כאלו שחולפים על פני בריצה ומכירים אותי מהרשת שצועקים לחלל האוויר
תוך כדי ריצה "מהההה שלומךךך"
אני פשוט עונה בשקר "הכל טוב" וממשיך הלאה.
אבל מה עונים לאלו שבאמת דורשים בשלומך?
מה עונים לכל אלו ששואלים לאן נעלמת? מה קרה?
למה פגרה? למה אתה לא עונה? למה, למה למה.
אז הנה, זה למה.
קחו את הסיפור הזה ועזבו אותי באמא'כם.

אתה צולל, נעלם, מתנתק, מכבה מנועים, סוגר את האור,
מסתגר בבית, חושש לצאת, לא רוצה לחוות שום דבר, נמנע מהכל.
הכל כואב לך, כל מפגש, כל שאלת מה שלומך, כל דיבור,
כל משהו קטן שמבקשים ממך,
לעזאזל אפילו לפעמים מבט מכניס בך עצב בלתי יתואר.

אתם יודעים כמה תעצומות נפש צריך רק בשביל לענות להודעת וואסטאפ בודדת!?
כמה כוחות נפשיים צריך כדי לתחזק שיחה בוואטסאפ יותר משתי שורות?
אני בכלל לא מדבר על שיחות קוליות, זה הגיהנום עצמו.

אני יודע שבמציאות של 2025 כולם צוחקים שאף אחד לא אוהב שיחות קוליות
בימנו ועדיף לשלוח הודעה כתובה.
הרבה בדיחות וסרטונים עושים על כאלו שמחייגים אחד לשני והשני מסנן,
מחכה שהוא ינתק רק כדי לרשום לו בהודעה כתובה מה הוא רצה.
אבל פה זה אחרת ובאמת דורש ממך משאבים שבחיים לא הכרתי.

אני המון זמן על מצב שקט בטלפון.
אני לא יכול להכיל שום צליל דגיטלי.
אפילו הטלפונים במשפחה אצלי מפריעים לי,
אבל יש גבול כמה אני יכול לבוא בדרישות אליהם.
הם גם ככה סובלים ממני ומהתלונות המרובות שלי.
לפעמים אני בלתי נסבל אפילו לעצמי.
אבל זאת המציאות החדשה לצערי.
אני מודע ונלחם בזה, אבל זאת התוצאה.

כשאני רואה שיחה על הצג ולא משנה ממי זה, אני רק רוצה לקחת פטיש ענק
ולדפוק חזק על הטלפון, לכסות את האוזניים שלי עם היידים שלי בחוזקה,
להיכנס לאיזה בור תת קרקעי ולחכות לבום.
זה המחיר של שיחת טלפון בשבילי.

הודעת וואסטאפ עוד איכשהו מתעכלת כי זה מאפשר לך לענות בזמן שלך
ובכוחות שאתה אוגר במיוחד למשימה.
כן, זאת משימה מיוחדת שנדרש יום שלם של הכנות כדי לגשת לטלפון
ולהתחיל לענות לכל ההודעות.

אז זה מה שלומי.
פשוט התעייפתי לנסות להסביר לאן אני נעלם, למה אני לא עונה,
למה אני מתנהג ככה, או איך אני מרגיש.
אני יודע שזה נשמע כפוי טובה, או כאילו אני כועס.
אבל אני ממש, ממש לא כועס, נהפוכו.
אני מברך את הדאגה והעזרה. בלעדיה כבר לא הייתי בין החיים,
אין לי ספק.
אני פשוט מתוסכל ואובד עצות.
הרבה מחברי שהסתובבו לידי כבר מכירים שאני פונה אליהם בצחוק
אחרי עוד שאלת "מה שלומך" ושואל אותם מה עונים?!

ומי שהגיע עד לפה, אגיד בראש ובראשונה תודה.
אם הגעתם עד לפה, הדבר הזה חשוב לכם או מעניין אתכם.
אם הגעתם עם לפה כנראה שהשפעתי לחיוב על חלקכם.
אולי זה יעזור לי או לאחרים במצבי.
יעזור לאנשים כמו קובי הישן להבין.
ואסיים במשהו שאני לא זוכר מי אמר,
נתקלתי בו ברשת ומאוד אהבתי,
אני קצת מחרבש אותו אבל אתם תבינו את הרעיון:

"למרות שאני בחושך, אל תפסיקו להראות לי את האור"זה מה שאני מרגיש,
זה מה שאני צריך.
תודה, אוהב אתכם במקסימום.