איש איש באמנותו יחיה
אביתר התעקש להישאר איתי ולוותר על התפילה
למרות שבאו לקרוא לו כמה פעמים.
הוא לא הבין על איזה נודניק אנטי הוא נפל.
אביה בא מבית דתי, אני ממסורתי אבל כל קשר ביני לבין הדת מקרי בהחלט.
יותר מכך, אני אפילו קצת בהתנצחות מול זה.
חלק מהדתיים בפלוגה אוהבים להתדיין איתי וחלק לא מתחברים,
כי אני שואל שאלות מורכבות שאין באמת תשובה, או נכנס לעובי הקורה.
זה דורש מהם גמישות מחשבתית,
סבלנות והשלמה מלאה באמונתם שעומדת למבחן.
קשה לי עם הגבלות ובעיקר דתיות שאינן "חובה",
בגלל זה, זה מסקרן אותי כאלו שבוחרים בהם.
קשה לי לקבל את גזרות העם היהודי ולקבל שזה לטובה.
לא רואה איך איבוד מטובי בנינו זה טובה.
איך ילדים שנשארים יתומים זה טובה.
איך ליפול בשבי או מלחמה או זוועות אחרות זה טובה.
אבל הפוסט הזה לא על האמונה שלי או הציפייה לקבל תשובה כי אין כזו,
זה או שאתה מאמין או שלא
הפוסט הזה הוא על אביה שהתדיין איתי ועל כמה שהוא לב טוב.
לאביה היה חשוב להישאר לשבת מולי ולנסות באמת ובתמים
שאני אבין את המשמעות של האמונה.
הוא לא עשה זאת במטרה שאחזור בתשובה או לשכנע בצדקת הדרך
אלא באמת להתעמק במהות האמונה שלו ולמה זה משהו עמוק
ומעבר לסתם השפעה חברתית או סביבתית.
אני אוהב לתפלפל דתית. אני מאוד מוקסם מהדבר הזה.
איך אנשים גוזרים על עצמם הגבלות,
מורידים משפע החיים דברים במסירות כזו ובלב שלם.
תראו, אני יודע שיש כאלו בסביבות דתיות שפשוט נגררים אחרי אחרים,
כאלו שמחפשים להשתייך לקהילה, להרגיש חלק ממשהו
שהם מוותרים על התענוגות האלו בלי להסכים או להבין לעומק הדברים.
לפעמים מוותרים ולפעמים עושים בסתר אבל רק רוצים להרגיש שייכים.
אבל הרוב, או לפחות ככה אני חושב או רוצה להאמין,
בוחרים בדת מתוך אמונה או מחשבה שזה יקדם אותם או יעשה להם טוב.
אני באמת לא אכנס בכמה משפטים על נושא עמוק ומורכב שכזה,
אבל רק לחבר אתכם לתהיות שלי.
אני איש של חופש, איש של טבע, מרחבים, לרוץ אל האופק ללא הגבלות.
יחד עם זאת אני אדם קונבנציונלי, אני אוהב את העיר,
אוהב את הקידמה הטכנולוגית, רכבים, ג'אדטים,
סרטים וכל המוצרים הדיגיטליים המערביים.
זה מגיע עם הגבלות, אנחנו לא מנותקים בעולם.
אתה לא יכול לעבור באדום מבלי לסכן מישהו,
או לבצע פשע בלי לפגוע במישהו.
יש לנו הגבלות והגבלות זה דבר טוב כשחיים בקהילה,
אבל אני רוצה ומאמין שהגבלות צריכות להיות מוגבלות למינימום ההכרחי.
למעשה אני מאמין שלמעט פגיעה באחר, צריך שהכל יהיה מותר וחופשי
לכל אדם לבחור כרצונו הוא.
אז אתם מבינים למה זה מוזר לי שאנשים בוחרים לוותר
על דברים מסויימים מהשפע שהיקום מציע לנו?
תראו, אני לא אכנס אתכם לדיון פוליטי, בטח לא פה.
ברור לי שמי שמאמין עושה את זה מתוך אמונה לדברים טובים
פה או בעולם הבא, בחיי היום יום שלו או בכל מקום אחר שזה פוגש אותו.
אבל אלו השאלות שאני באמת תוהה לעצמי ובאמת מרותק לאנשים
שמנסים להסביר לי למה הם לוקחים על עצמם את ההגבלות האלו.
איש גדול היה
רגע, באנו לדבר על אביה לא ההשקפות הדתיות שלי.
באנו לדבר איך אנטי דתי מובהק יושב מוקסם
מול בחור שהכיר לא לפני הרבה זמן,
שיושב מולו כעת במגבת אחרי מקלחת
ומנסה להסביר לו את מהות האמונה.
אביה שירת בנצח יהודה, גדוד לקהילה החרדית.
קשה לדעת את זה בלי לדבר איתו,
הוא לא מסתובב עם כיפה או עם שיער.
לאביה הייתה מחלה בשם אלופציה.
קצת לפני המוות שלו הוא התחיל להעביר הרצאות,
על איך זה לגדול כילד עם המחלה הזו, מה זה מרגיש
ואיך הסביבה מקבלת או לא מקבלת אותך.
לאביה לא היה שיער בכל הגוף, השעירים בנינו יקנאו בו קצת
אבל אנחנו כמובן מבינים שזה לא בהכרח ברכה.
זה לא בהכרח ברכה אבל אולי זו הזדמנות או ייחודיות.
אולי בזכות הדבר הזה, אביה יכל להעביר הרצאות השראה
לילדים ונוער על התמודדות עם קשיי הגדילה שכולנו חווים.
הרי כל ילד נער, נערה חווים קשיים שהם גודלים,
אני לא חושב שיש מישהו אחד בעולם שגדל בתור נער, נערה
בלי איזה קושי או משהו שהפריע לו והוא חשב
שזה הדבר הכי חשוב או נורא בעולם.
כשאנחנו צעירים לפעמים יש דברים שנראים לנו הדבר הכי נורא בעולם,
אבל אחרי שאנחנו גודלים אנחנו מבינים שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
האמת שגם בתור בוגרים יש לנו מקרים שכאלו.
אנשים שמפוטרים מהעבודה שלהם, שחווים גירושים,
משברים בחיים וכל מיני דברים כאלו,
זה מרגיש לפעמים כסוף העולם, אבל זה לא צריך להיות ככה.
רגע לפני הסוף
לצערי אני גם בנקודה כזו שזה לפעמים מרגיש לי כמו סוף העולם.
לראות, להרגיש, להריח את המוות, לראות חבר לנשק הרוג לידך
זה מרגיש כאילו סוף העולם.
זה למעשה באמת הסוף, אצל אביה זה לצערי ברור,
אבל גם אצלי אני מרגיש שמשהו הלך איתו.
מאז שהוא הלך נכנסתי לאיזה מדרון חלקלק.
אני מנסה לטפס על שולי הבור ומתדרדר למטה באבנים קטנות
שלא נותנות לי להתקדם.
זה מרגיש כמו בריצת שטח או טיול שאתה מגיע למקום
עם דרדרת ואבנים קטנות שמעררות לך את האחיזה בקרקע.
זה לא אבנים ענקיות, ברורות וקלות להבנה או טיפוס,
זה המון אבנים קטנות שגורמות להחלקה קבועה ומאתגרת.
זה לא משהו אחד שאתה אומר "אני יכול להתמודד עם זה" ,
זה המון דברים קטנים שפוגשים אותך בחיי היום יום.
זה יכול להיות ריח, טעם, רעש, תמונה, זיכרון, פריט לבוש,
סיטואציה, כל דבר שהוא.
כל דבר כזה זו אבן קטנה שמתחברת להמון אבנים קטנות אחרות
שרוצות לגרור אותך למטה .
אבל רגע, רגע, אביה.
בעוד אנחנו כמבוגרים, קצת יותר מודעים לחיים ולמציאות
ולעוצמות הדברים ובעיקר לחשיבות שלהם,
לנוער ולילדים שאין להם את ניסיון החיים שלנו,
כבר יותר קשה לווסת את זה.
תראו אני לא אומר שאנחנו כבוגרים בהכרח מצליחים בוויסות הזה
או להבחין בהבדל בין עוצמות העיקר והתפל, ולצערי מאז האירוע
אני מבין את זה הרבה יותר.
זה הרבה יותר קל להגיד מלעשות .
אבל אצל הנוער זה קשה פי כמה וכמה וכאן אביה נכנס לתמונה.
לעמוד מול הנוער הזה ולהסביר להם שהקושי שהם חווים
הוא לא סוף העולם, להבין שיש מה לעשות,
להבין בשביל מה יש לטרוח ולהשקיע זה גדולתו של אביה.
לצערי לא הספקתי לשמוע את ההרצאה שלו.
לא הספקנו.
היה לנו כלכך הרבה במשותף למרות כל השוני בנינו.
היינו בהכרח שונים.
הוא בא מבית דתי ואני הכי אנטי, ציניקן שיש.
הוא אהב את הרעש והצחוקים ואני את השקט.
אבל זה בדיוק מה שמשך אותי.
הוקסמתי מאביה, הוא היה כל כך מוזר חיובי בשבילי שזה עניין אותי מאוד.
מי זה האיש המסקרן הזה
את אביה הכרתי בפעם הראשונה בתחילת המלחמה.
אתם זוכרים את התקופה הזו? זה מרגיש לי שעבר כלכך הרבה זמן מאז.
למעשה עברו שנתיים, זה בהחלט לא זמן מבוטל,
אבל לעיתים מרגיש כאילו זה היה אתמול
ולפעמים מרגיש כאילו זה לא קרה מרוב שזה רחוק בזכרון.
עברנו כל כך הרבה בשנתיים האלו.
אני ומשער שעוד הרבה מילואימניקים אחרים
מרגישים שאנחנו צועדים במקום, הכל בהשהייה.
בבית מחכים לך, העבודה התעייפו מלחכות לך,
אנשים שלא עושים מילואים ממשיכים בחייהם, מתקדמים, טסים,
נהנים, לוקחים את הילדים לפעילויות, עושים דברים בעלי ערך למען עצמם
ואתה תקוע במקום, בין סבב מילואים אחד לשני.
אני באמת לא אכנס כעת לחשיבות המילואים, חשיבות המלחמה,
חשיבות התפקידים השונים במילואים, בהכרחיות גיוס מאסיבי כל כך של אנשים.
ואני מתכוון בזה שאני כבר במצב שאני משער שהרבה נמצאים בו וזה חוסר וודאות.
מצד אחד אנחנו רוצים להחזיר חטופים ולנצח את האויב
אך מצד שני לא רואים אופק או עתיד.
מצד אחד מזנקים לכל פעילויות שנדרשת בשיא הרצינות,
אך מצד שני תוהים בין עצמנו מה לעזאזל אנחנו עושים פה
ואיך זה מקדם את ישראל.
אבל זה דיון פוליטי מדיני סבוך עם יותר מידי דעות ומחלוקות
שלא יפתרו בכמה מילים כאן.
איבדנו את אביה לפני יותר משמונה חודשים! שמונה!
20.1.2025
זה הזייה כמה זמן עבר ולי זה מרגיש כאילו רק לפני דקה סיימנו סיור ביחד.
עוד מעט תעבור שנה שלמה ואני עדיין איתו בג'יפ, יושבים גב אל גב,
עייפים ולא יודעים שעוד רגע נעוף באוויר והכל ישתנה.
את אביה פגשתי לראשונה במלחמה.
הייתי עם החיילים שלי בפילבוקס שלימים ממנו הובלתי מארב על מחבלים
שהסתיים בירי אליהם עם לוחם שנפצע כמה חודשים אח"כ כשעפר יונג נפל.
אביה הגיע עם רכב החפ"ק של המגד, כחלק מצוות החפק.
מי היה מאמין שעוד כמה חודשים נסע ביחד באותו גיפ הדמים הזה
ושם תהיי הנסיעה האחרונה של אביה.
באותה תקופה בכלל לא חשבתי על החפק, על להצטרף אליהם.
הייתי סמל מחלקה המון שנים, זה מה שהכרתי ואהבתי לסירוגין.
ואני אומר לסירוגין כי זה לא קל לפקד על חיילים במילואים,
על שכבות גיל שונות בתנאי לחץ שכאלו
וכעת בשחיקה המשוגעת של המלחמה זה בכלל מקשה על הכל.
אני לא אשכח את המפגש הקצר ההוא שלמשך הרבה חודשים
היה די סתמי ללא חשיבות.
רק ב – 20.1.25 ליל הנפילה של אביה והפציעה שלי,
המפגש ההוא הפך להיות חלק משמעותי
בדברים שהמוח שלי מריץ מאז.
כאילו המראה שלו יושב שם בכניסה למתחם, מחייך, קצת בצד,
נשארה קפואה ולא זזה מאז.
לא זוכר שום רגע מלפני או אחרי, רק את הקטע הזה,
אביה יושב בכניסה לפילבוקס משמאל על הגדר הנמוכה,
לבוש כולו מדים טקטיים עם וסט מוזר מחייך וצוחק בחיוך הענק שלו
בראש הקירח שלו ואני שראיתי אותו לראשונה, תהיתי למה הוא בלי שיער.
טרם ידעתי את סיבת ההתקרחות שלו, את המחלה שהוא נושא.
אבל זה לא נתן לי מנוח, התעסקתי בזה הרבה זמן בשאלה למה הוא ללא שיער.
לא יודע למה נתקעתי על זה, אולי בגלל שזה היה מוזר וחריג לנוף.
הבורות שלי כמובן ישר משכה אותי לסרטן חס וחלילה.
קצת מצחיק להגיד חס וחלילה על הסרטן כי במקרה שלו
נראה לי היה עדיף שיהיה עם סרטן מאשר לא איתנו.
אבל לא יודע, הכל מוזר פה והמחשבות שלי טפשיות מאז שהוא הלך.
אני מנסה להיאחז בכל שבב זיכרון, בכל חלקיק מחשבה או משפט,
רק כדי לזכור,לחבר את הנקודות, להרגיש שפוי ואמיתי.
אבל אני לא יודע מה אני מרגיש, אני רק יודע שכל מוזר ודפוק.
אבל זה לא הרפה ממני.
המילה סרטן שעלתה לשניה של מחשבה,
ואני אפילו מתבייש לספר שחשבתי את זה,
עד כמה זה מטומטם לחשוב ככה,
אבל אם אני שופך את ליבי, נשמתי ומוחי, אז עד הסוף.
זה הרי ברור שזה לא זה, כי אחרת לא היה משרת כלוחם.
מהר מאוד נכנסה בי ההכרה שזה בטוח מחלה כלשהי.
אני זוכר בבית הספר שהיה לנו עוד ילד עם מחלה שכזו,
אבל אז היינו ילדים, לא הבנתי מה זה כל דבר ובטח ובטח לא עניין אותי.
כרגע זה כן מעניין אותי ולא יודע למה.
אבל עם הזמן שעבר הבנתי למה זה עניין אותי.
בשמונת חודשים האחרונים לנפילה של אביה, יצא לי לחשוב רבות עליו.
על כל חלק קצר או ארוך במפגש שלנו, על המילים, הרגעים,
הדברים שראיתי מהצד והדברים שחווינו ביחד.
חשבתי רבות והגעתי למסקנה שהאובססיה שהייתה לי
על לנסות להבין בחוסר השיער של אביה, לא היה בגלל חוסר השיער שלו
אלא בגלל הכריזמה, האנרגיה והשמחה שלו, זה מה שתפס אותי ישר.
לא הבנתי את זה אז, היום אני מבין את זה.
מאז שהצטרפתי לחפק אביה היה חידה בשבילי.
חלק מהאנשים בחפק הכרתי יותר זמן,
אחד אפילו היה המפקד שלי במילואים,
אבל אביה היה הכי מסקרן ושונה בנוף.
מודל לחיקוי – המנהיג האמיתי
לצערי אני אמנם הייתי הכי מבוגר בגיל בחפק, אך הייתי חדש.
אמנם אני יותר בכושר מהם אבל עדיין החדש.
הם כבר "רצים" ביחד תקופה, מכירים אחד את השני,
יודעים איפה לסמוך על השני ומתי לשים לב בחלקים הפחות חזקים,
יש להם וויב וצחוקים שלהם, כל מיני רגעים של "היית צריך להיות שם כדי להבין".
נו אתם יודעים, כמו בכל קבוצה חדשה בחיים.
אתה מגיע חדש, עוד לא יודע את הכללים או ההתנהגות,
כמה רציניים פה, כמה צוחקים, כמה טוב או רע פה,
אתה בתקופת למידה, מסתכל על האחרים ומנסה ללמוד ולחקות אותם.
הגעתי כסמל מחלקה המון שנים, מקום מרכזי, בלב העניינים,
מקצועי, מוערך, יודעים מה אני לטוב וגם לרע.
אבל כעת אני במקום חדש לחלוטין.
גם חברתית ובעיקר מקצועית.
החפק מתנהל בצורה שונה לחלוטין למה שאני מכיר ויודע.
הייתי אומר התנהלות מוזרה שכן זה מה שהרגשתי בהתחלה,
אבל היא לא מוזרה, היא פשוט שונה ואני צריך ללמוד להכיר אותה.
יכלתי לספר לכם על איך זה הרגיש להחליף תפקיד
וכל התחושות אבל זה לפרק אחר.
כעת אנחנו מתמקדים באביה, או לפחות אני מנסה בלי לברוח לצדדים.
כשהגעתי ניסיתי ללמוד, הסתכלתי מי הדמויות המובילות,
מי נותן את המילה, או מי יותר דומיננטי גם אם זה לא נראה במבט ראשון.
אביה היה מאוד מטעטע.
ראו שאביה לא הבחור שנותן את המילה בצוות,
הוא לא עם המושכות הגלויות אך הוא עם המושכות הנסתרות ללא צל של ספק.
למראית עין, אדם אשר היה מחפש את הדומיננטי או זה שצריך ללמוד ממנו,
הוא לא היה עוקב אחרי אביה.
אביה הוא השטותניק, המצחיקן, החיוך הכובש,
החמוד הזה שעושה שטויות ונרדם כל הזמן.
הוא לא הרציני, זה שמקבל את המשימות להעביר לצוות,
זה שנותן את המילה.
אבל חדי העין, אנשים עם ניסיון בקריאת אנשים כמוני,
יזהו מיד שאביה הוא הבחור.
זה היה הקסם של אביה.
אביה זה שנתן את המילה בלי לתת את המילה.
הוא היה הדבק של הצוות, זה שמחבר בין הרציניים לשטותניקים,
זה שנותן אווירה ומרים את כולם, זה שגורם לכולם להיות חדים וברעש איך שרואים אותו,
זה שאי אפשר להתעלם שהוא נמצא באזור.
אביה זה בחור שיהיה בתורנות מטבח מאחורי הדלפק ויגרום
לכל הצוות לצחוק ולעשות רעש חיובי מיד שראו אותו
למרות שצעדנו בדממה עד לחדר אוכל.
אביה היה אולי מטעטע לאדם הרגיל אבל לא לי,
ישר קלטתי את מי אני צריך לפצח ואז לחקות.
בלילה הראשון, הראשון! שאני עם הצוות, מיד עם הגיוס בצו 8, אחד מיני רבים,
אנחנו נכנסים לקלקילה.
כל הצוות נכנס בשני רכבים ואני עם אביה בפנתר, הרכב המשוריין הגדול
כשהמגד בגיפ מקדימה עם הצוות הותיק.
אני עוד בתחושות מעורבות שכן אני רוצה לרכב עם המגד
ולהיות בלב העניינים אבל אני הבחור החדש.
אני אמנם הכי ותיק בגדוד מכולם אבל פה אני הבחור החדש
ואני עוד לומד ולכן אני סותם את הפה ויושב בצד,
לומד ומנסה להביא את עצמי לחזית על ידי פעולות ולא בקשות או הקלות לותק.
אביה כמובן לא נשאר שקט.
כל הפנתר רועש בחיקויים ושירים כאילו אנחנו לא על ציוד לחימה מלא
בתוך רכב משוריין בלב קליקילה וחטפנו צרור לרכב מלפני חמש דקות.
אה, כן, ירו לנו על הרכב באחת הסמטאות, הערבים האלו והשטויות שלהם.
אף אחד לא התרגש מידי, אנחנו ברכב משוריין נוסעים וממשיכים, פעולה שגרתית באיוש.
אחכ שומעים בחדשות על כל מיני מקרים של איך לא שמו לב,
או איפה הייתה השאננות, אז הנה היא, שנוסעים בלב עיר ערבית גדולה,
מקבלים צרור יריות לרכב וממשיכים לנסוע כאילו עברנו איזה באמפר בכביש.
אביה בקולי קולות מזמר ומבצע חיקויים ואנשים אחריו בחיקויים
ואני מנסה להקשיב מה הוא מחקה ללא הצלחה.
אני יושב מתוסכל כי אין לי שמץ של מושג מה הוא מדבר, שר או מחקה.
אני אמנם לא ספצ' של סרטי בורקס אבל אני מכיר את הרוב המפורסם,
"מה רוצה התולעת" "אבל דוד, הם עבדו עלי דוד"
"ארליך תביא ביצים, כמה? כמה שיש"
קיצר הבנתם, משפטי קאלט.
אבל פה אביה לא הביא אף אחד מהם, אין לי מושג מה הוא מדבר.
אני הבחור החדש, עוד לומד, לא שואל, רק צופה ומנסה ללמוד
למרות שכרגע מבחינתי הוא מדבר סינית.
התביישתי לשאול, אמרתי לעצמי שזה בטוח קטעים שהם מכירים, בדיחות פנימיות,
אמרתי לעצמי שאני אלמד בהמשך, אולי מתישהו אני אשאל.
"הסינית" הזו שאביה היה שר בקולי קולות המשיכה להיות לא מובנת לי
למרות שהימים רצים.
ראיתי שלא טעיתי, הוא ללא ספק הרוח החיה בצוות, אני חייב ללמוד ממנו.
לצערי רק אחרי שנפל אזרתי אומץ לשאול מה הוא היה שר ומחקה.
"אביה?! חח היה מחרבש מילים" אמרו לי .
לא פלא שלא הכרתי מה שהוא חיקה, הוא לקח כל מיני משפטים
וחיבר לכדי סיפור משל עצמו.
אבל זה עבד, כולם צחקו וחיקו איתו.
רציתי להיות אביה כשאהיה ותיק בחפק.
באותו לילה מקולל, אביה עלה על כסא הנהג.
המעשה שיעלה לו בחייו.
ראית איך השטותניק הפך לרציני וחד.
פתאום ראיתי לוחם שונה לחלוטין ממה שהכרתי כשהוא ישב מאחור איתי.
כעת הוא מוביל את הכוח, הוא נוהג ברכב המוביל את השיירה.
כמובן שאפשר להוציא את השטותניק מהמושב האחורי של הצחוקים,
אבל אי אפשר להוציא את הצחוקים מהשטותניק,
כשאמרתי לאביה רגע לפני שעליתי לג'יפ :
"אמרו לי שצריך להיזהר איתך בנסיעות"
הוא ענה לי בצחוקים הקבועים שלו "כן, שים חגורה" וצחק.
אחי, צחקתי, לא היית צריך לעלות על המטען
כדי להוכיח לי שצריך חגורה,
הבנתי את זה גם בלי להתפוצץ!
תסלחו לי על על ההומור השחור, זה עוזר קצת לפעמים.
אחרי הכל למדתי מאביה להתבדח על הכל.
אני לא אדבר על הנפילה של אביה.
את זה אשאיר לי.
אני רוצה שנזכור אותו כאדם השמח, המוביל, הדבק של החבורה
ולא כמו שהוא מגיע אלי בסיוטים מאז.
אני נאבק קשה מאד להדחיק את המראות ולהכניס דווקא את הרגעים השמחים
והטובים של אביה.
הוא ראוי לזה.
הוא ראוי שנזכור אותו כדמות שעיצבה ילדים בקשיים שלהם בהרצאות שנתן,
באדם עם שמחת החים שחדרה לכולם, לנתינה שלו ולהקרבה שלו.
למקום ממנו הגיע ולמה שהתמודד רק כדי לשרת לצידנו כשווה בין שווים.
רק בהלוויה זכיתי להכיר את המשפחה שלו, את ההורים שלו.
לשמוע את ההספדים ואת המילים באירועים לזכרו, גרם לי להבין
מאיפה אביה קיבל את החינוך הזה.
להבין שחינוך זה בהחלט משהו שעובד, להבין שאביה בזמנו הקצר שלו פה בחיינו
עשה כל כך הרבה בחינוך, בעיצוב הנוער, בעיצוב הצוות, בעיצוב תודעת הדת.
היה לו חשוב להישאר איתי ולהסביר לי באמת את מהות האמונה,
לא מתוך כפייה או קבלה אבסולוטית, אלא מתוך מקום של אמונה אמיתית והבנה.
זה היה אביה והוא חסר לנו, לי, כל כך.
אני אסכם ואומר שאני מקווה מאוד שכיבדתי את אביתר, אביה במילים האלו.
אני מקווה שלא פגעתי או הכאבתי בכל צורה ואם כן אני מתנצל.
הכל זה מתוך נקודת המבט שלי והתחושות שהרגשתי.
אני לא מתיימר להבין או לחלוק על אחר בחיבור עם אביתר.
אני רוצה שנזכור, אני רוצה לזכור,
אני רוצה שזה יהיה כאן איתנו, איתי,
שתמיד נדע את השמות של אלו שהלכו ולא חזרו.
חלקים מסויימים שלי עם אביה, זכרונות ומילים נשמטו מהסיפור,
הם יהיו איתי שלי.
גם לכבד את רגעיו האחרונים וגם אני לא רוצה שזה יהיה הזכרון שלי ממנו,
את הרגעים האלו אני אשמח לשכוח במרוצת הזמן.
אביתר בן יהודה, אביה, הנה למדת אותי דבר או שניים על הדת והאמונה,
אני אסיים באמונה "תהא נשמתך צרורה בצרור החיים"
אוהב אותך ומתגעגע אליך מאוד.