לשמיעת הסיפור כשמע – פודקסאט בלינק כאן
כמה מהר אפשר לשבור נפש של ילד?
מסתבר שדי מהר.
אני באמת מאמין שהם ילדים, אנחנו,
כולנו היינו שם, מאז ועד היום.
איך לא ילדים כשחודש לפני המורה עוד הייתה מעיפה אותי מהכיתה,
וחודש אחרי צורחים עלי שאני נרדם בשיעור משעמם,
וזה אחרי שישנו מעט מידי בלילה ובנוסף לכל זה,
ריצה בלתי פוסקת מהרגע שפתחתי עיניים.
באוגוסט 99 התגייסתי בשיא המוטיבציה ליחידת דובדבן.
חלום שהתגשם? ככה חשבתי באותה השיחה שאמרו לי שהתקבלתי.
צרחתי בבית קולי קולות, עוד לא מבין לאן ומה אני הולך לעבור.
עד לרגע זה אני מצטער שלא התגייסתי עם האריכות נפש שיש לי כעת,
עם הניסיון והחוסן שבאו עם השנים, אני יודע שאני לוחם טוב יותר מכל לוחם
שהיה אז בכל המחזור שלי, גם כעת שאני מעל עשרים שנה משוחרר.
אז הייתי ילד, כולנו היינו.
מהרגע שעליתי לאוטובוס מהבקום ונסענו למתקן אדם הבנתי שעשיתי טעות.
אני לא מצטער לרגע על כך, אני אפילו מודה על כך וחושב שזה היה הדבר כמעט הכי
טוב שבחרתי, דגש על כמעט.
שעת צהריים מוקדמת, חם ולח, על מדים חדשים מידי עם ריח מגעיל מידי,
עייפות של תיזוזי גיוס ואתה מתחיל להירדם בנסיעה.
הסמל צורח את נשמתו שלא להירדם חס וחלילה ושנבין לאן הגענו.
חטפתי מרפק מערן (שם בדוי) שמעיר אותי כדי שחס וחלילה הסמל לא יראה,
ואני אומר לעצמי " וואי וואי לאן הגעתי?!"
הנפש נשברת מהר מאוד.
צרות של עשירים יגידו, יש כאלו שסובלים יותר, יש כאלו שחווים דברים קשים יותר,
אך נפש שנשברת, כאב לב, כאב פיזי ושאר תחלואות החיים זה סובייקטיבי.
אנחנו לא יכולים להרגיש או לשפוט, רק להכיל ולאפשר.
הכל זה משחק מנטלי בטירונות, זה אנחנו נלמד בהמשך, אך כעת אני רק רוצה לחזור לכיתה
ושהמורה תעיף אותי שוב פעם החוצה כי פטפטתי.
כשהיא צעקה עלי פחות פחדתי מהסמל הזה שגדול ממני בשנה וחצי ומוציא את הריאות שלו עלי כעת.
תמיד היה לי עניין עם השינה בצבא, זה משהו שליווה אותי לאורך כל הדרך,
זה משהו שאפיין ומיתג אותי בצוות מאז ועד היום.
גם כעת עשרים ומשהו שנה אחרי זה הדיבור עלי בחבורת ריצה.
קובי , קוקו שנרדם בכל מקום.
אני מדבר על זה בהרצאה שלי.
משהו שעיצב אותי ואת המציאות של רצי השטח בישראל.
קוקו טריפ גדל וצמח מזה, נהיה למפעל האדיר הזה שרץ עוד מעט שמונה שנים,
עם מאות רצי שטח ועשרות אלפי עוקבים ברשתות.
מעט מאוד יודעים את הסיפור מאחורי.
כעת אתם נחשפים לעוד חלק, אם תשמעו את ההרצאה תוכלו להתחיל להבין קצת יותר,
אם כי עדיין יהיו לכם חורים שחורים כמו שיש לי הרבה מידי.
אפשר לשבור מהר מאוד נפש של ילד.
זה מה שמנסים לעשות לך בטירונות בסיירת.
לשבור אותך לגמרי ואז להרכיב בחזרה.
הבעיה שאצלנו שכחו להרכיב חזרה.
נשארו רק החלקים מפוזרים על רצפת האימונים בבסיס.
יש הרבה חלקים בסיפור, הטירונות הייתה קשה ולא רק בגלל השינה אבל זה עוד נדבך, עוד אבן בחומה,
עוד אבן על הלב משהו שהניע ומניע מאז משהו שכל הזמן עולה וצף כמו אתגרים בחיים,
או משהו שפוגש אותנו בשעות הקטנות של הלילה באיזה הר אקראי באמצע ריצת אולטרה.
בהרצאה שלי אני מדבר על כך.
לא תמיד יש תשובה.
יש הרבה שאלות ולא תמיד תשובות.
אני מנסה להלך בין השאלות ולמצוא לעצמי את התשובות.
הרבה שנים זה חרק אבל התקדם.
לא תמיד הכי טוב ומושלם אבל התקדם.
כעת, מאז הפיצוץ האחרון כלום לא עובד.
הנפש התרסקה לרסיסים סופית.
כמו כד חרסינה שנשבר כל כך הרבה פעמים והודבק בזהירות בכל פעם מחדש,
כעת החלקים כל כך קטנים שצריך להחליף כד.
רק לטאטא את החלקים הפזורים ולהשליך לפח.
הבעיה שהחלקים הפזורים האלו זו הנפש שלי.
אני צריך אותה אם אני רוצה להמשיך להתקדם ולכן כעת אני בבעיה.
עניין השינה תמיד חוזר ופוגש אותי בכל אתגר ומציאות שלי.
תמיד זה נמצא שם, לפעמים בוהק וחד ולפעמים דהוי וקהה אבל תמיד נוכח.
גם בריצות האולטרה זה עניין.
כשאתה רץ מעל 40 שעות אתה חייב לקחת בחשבון את השינה.
אין אדם שניצח את השינה אז בעיקר אני שמתמודד עם פחד השינה.
לא סתם השינה, הצוות, החיים והמלחמה מתחברים ביחד בנושא הזה.
השתחררתי מהיחידה, מהצוות של אז אבל בניתי לי סוג של צוות חדש.
צוות לעניין שילווה ויתמוך באתגרי האולטרה שלנו.
זה לא רק בריצות, זה בכל החיים, אנחנו לוקחים לעצמנו צוותים למשימות
מיוחדות.
זה יכול להיות פרטנר אחד או צוות שלם.
כאלו שיכינו ויתמכו בשעת הצורך לפני משימה קשה בעבודה,
עצה במשפחה או יתנו יד במעבר דירה.
זה נמצא סביבנו בכל עת.
כל אחד צריך את הוות שלו.
מאז הצבא אני עובד בתוכניות של מקרים ותגובות.
אם המחבל יגיע מכאן אנחנו נעבוד בצורה הזו, אך אם הוא יבוא משם אז מבצעים בצורה הזו.
ככה אני ניגש לכל דבר בחיי.
אני יודע איך אני אצא לכל מקום שאכנס.
אני יודע מה עלי לעשות אם זה שקונה בורקסים לידי ישלוף פתאום נשק.
אני רק לא יודע מה לעשות כשמפוצצים אותך עם 50 ק"ג של חומר נפץ.
כי אין מה לעשות, פה הבעיה.
אתה יכול להשתחרר מהסיירת אבל הסיירת לא משתחררת ממך.
בטח לא במציאות הישראלית שבכל רגע יש לנו איום ממשי על החיים.
כל הזמן מקרים ותגובות.
צריך נפש חזקה לזה.
אבל הנפש שלנו בישראל נשברת ולפעמים הרבה יותר מפעם אחת.
היא כד חרסינה עתיק מצופה שברים.
לפני שיצאתי לניסיון שלי לרוץ 300 ק", ידעתי שהריצה הזו תצליח או תיפול
על עניין השינה, עם כל השאר אני יכול להתמודד אבל את השינה אף אחד לא ניצח.
בטח לא לוחם עייף שתמיד נרדם בכל פינה.
בניתי לי צוות מיוחד עם הרשאות חריגות לביצוע כל מה שיידרש על מנת שהשינה לא תהווה בעיה,
במרוץ שעתיד להיות כ-45 שעות תנועה.
עברתי על כל המקרים ותגובות שיכולות להיות.
התכוננתי להכל, לפחות ככה חשבתי.
באתי מוכן לכל תרחיש שחשבתי עליו, הבעיה שמסתבר שלא חשבתי על הכל.
דווקא על מקרה ותגובה הזו לא חשבתי ושם נפלתי.
אני מרחיב על זה בהרצאה שלי כלקח שלי לעתיד.
זה מה שקורה שאתה לא סוגר את כל הפינות, שם מתחילות הבעיות,
שם מתחילים להיהרג אנשים.
כשאני הצפתי בעיה במילואים רגע לפני שעליתי לג'יפ הדמים,
לא האמנתי שזה יקרה, לא רציתי שיקרה אבל אין מה לעשות, זה עוד מקרה שצריך לתת לו את הדעת
ולא נתנו ולכן שם שי בעיות שם מתחילים להיהרג אנשים.
הנפש לא יכולה להישבר כל כך הרבה.
אותו נפש של ילד בן 18 התנפצה שוב לרסיסים,
26 שנה אחרי כשהוא שכב שם על האלונקה לא בין החיים.
זה עוד מקרה שלא התכוננו אליו ושם מתחילים להיהרג.