פתח דבר
במציאות הישראלית שלנו רובנו מכירים מילואים.
מאז השביעי באוקטובר זה פוגש כמעט כל בית,
אבל לפני 20 שנה אני לא כל כך בטוח.
הסיפור הזה הוא בעיקר על עפר, אבל עפר הוא כמשל לכל אחד מאיתנו.
למציאות הישראלית המוזרה שאנחנו חיים בה.
לצ'חונה הישראלית, ל- "יהיה בסדר אחי"
למציאות שאומרים לך "זה מה יש ועם זה ננצח"
מציאות שאתה רק מפסיד בה.
איך היו נראים המילואים פעם? גבעת חלפון הייתה נחשבת הסיירת.
זה מה שהיה לנו לעבוד איתו.
אבל אז הגיע עפר וחבריו לגדוד.
לשמיעת הפרק בספוטיפי:
השנים שלפני ההיכרות
עפר יה עפר, אני אשכרה כותב לך הספד, מספר סיפור עליך.
בחיים לא חשבתי שזה יהיה ככה.
גם אם היית מחזיר אותי לעבר, שום תרחיש לא היה מוביל אותי
לתוצאה הזו שאתה לא פה ואני צריך לספר עליך.
עפר היה חייל שלי כמעט 18 שנים במחלקה ורק לאחרונה הפך למפקד.
לצערי שמחתי הפך למפקד, אבל תכף נגיע לזה.
בואו נבין איפה היינו בשביל להבין לאן הגענו ולמה.
כמעט 19 שנה שאנחנו מגיעים לכל קו.
מתי שקוראים לנו אנחנו מגיעים, בלי שאלות אבל עם מלא תלונות.
ככה זה תמיד במילואים, לא זוכר פעם אחת שלא הייתה כזו.
מתייצבים אבל תמיד מתלוננים.
צהל כמו תמיד מתנהג כמו צהל וזאת לא מחמאה.
תמיד כלום לא לפי מה שתוכנן, תמיד הכל נמרח,
תמיד אומרים שעה מסוימת ובסוף מתחילים שעתיים אחרי
ואתה מבין בדיעבד שיכלת להגיע יותר באיזי.
השמירות והמשימות חרבנה ומעייפות ולפעמים מיותרות
ואפילו לפעמים מטופשות או מסוכנות.
זה מה שאמרו לנו לבצע הם אומרים לנו, ככה תמיד אומרים לנו.
אז אנחנו מתלוננים אבל ממשיכים להגיע,
עומדים בפיתול הכביש כמו ברווזים במטווח מקווים שאף אחד לא יפתיע
כי בתכלס היתרון הוא של המחבל, אנחנו רק במזל לא חוטפים.
אם היה לי שקל על כל פעם שהתרעתי על בעיה אבטחה במשימה שלנו,
הייתי קונה את אמזון מזמן.
מגיע השלב שאתה כבר לא מנסה.
אתה לא מנסה כי אתה יודע מה יגידו לך.
אז תטפל בבעיית האבטחה הזו הם יגידו.
או תן רעיון אחר, או כל משפט שזורק אחריות שונה.
מגיעה הנקודה שאתה כבר לא טורח, זה חסר טעם
ואיכשהו יסובבו את זה אליך.
אז אתה שומר על התחת שלך ומנסה לעשות
את המקסימום במשימה הטיפשית שלך.
לפעמים יש יותר מידי כוח אדם (מחזה נדיר אך קורה)
ואז במקום לפנק את הלוחמים שמשאירים משפחה, לימודים,
עבודה וקשיים מאחור ולתת להם יותר יציאות הביתה או פיצולים,
תוקעים משימות הנפצה רק כדי שהחיילים לא ירגישו שבאו לחינם.
כאילו אם יתקעו אותם באיזו גבעה טיפשית שאף אחד לא עובר בה
זה ייתן להם הרגשת חיוניות.
באנו לדבר על עפר,
אנחנו תכף מגיעים אליו.
כשהגעתי לגדוד אי שם בשנת 2003 זה היה מחזה אימים.
המחזור של עפר עוד לא השתחרר ואני הגעתי לגבעת חלפון.
תראו, בלי שמץ של שחצנות או יהירות אבל בשביל להבין
את המקום שהגעתי אליו באותם ימים.
אני מגיע מסיירת.
שלוש שנים ביחידה בפעילויות בסיכון גבוה.
תמיד כשהיה מחבל חמוש או עם דם על הידיים, מבוקש כבד,
או פעילות עם חשש לבלאגן היו קוראים לנו.
בשירות עבדנו כמעט כל לילה.
הייחודיות של היחידה הוא להוציא צוות מעצר בהקפצה מהירה.
אין נוהל קרב ארוך, מקבלים אינדיקציה מעכשיו לעכשיו וקופצים לרכבים
כאילו חדירה למוצב, זה המהירות.
הצוות והיחידה מספיק מקצועיים בשביל להבין מה כל אחד צריך לעשות,
ומה עושים אם זה לא עובד או במקרים קיצוניים כשהכל מתפקשש.
כמובן כשעובדים בעוצמה כל כך גבוהה יש תקלות ובעיות
ואפילו היה דו"צ אחד מאוד מפורסם.
אבל מי שעובד בכזה ווליום גבוה, בכאלו התקלות מהרגע להרגע
בלי חודשים של הכנות, סופו לטעות או להיות פגיע לסטטיסטיקה
שאומרת שאחת לכמה זמן משהו יחרוק.
ואז אתה מגיע למילואים.
גבעת חלפון זה סיירת מטכ"ל לעומת מה שהיה שם.
בשנים הראשונות חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר בשחרור שזרקו אותי פה.
רק אחרי כמה שנים של שירות הבנתי שלא, היחידה שלי קטנה,
לא היה צורך כמו היום וכל הצוותים שמשתחררים מופנים לכל מיני גדודים
ויחידות לשיבוח גדודים או עיבוי הכוחות, ביחידה אין מה לעשות איתנו.
רק ממש בשנים האחרונות השכילו לשנות גישה ולאחד יחידות יח"תיות, סיירות,
לכדי מילואים ביחד בתפקידים ראויים ולנצל את כוח האדם האיכותי במקום לזרוק
אותם לבט"ש באיו"ש.
אני מגיע למילואים ואני לא מבין איפה אני ואיך זה עובד פה.
אשכרה בלילה הראשון שאני מגיע, אני כבר יוצא לפעילות,
כניסה לאיזה בית בכפר.
"מיפוי" הם קראו לזה.
אני בא מהיחידה, אם אני נכנס לאיזה בית באיזה כפר או עיר ערבית,
זה בשביל לתפוס מחבל עם חגורת נפץ,
או אחד שירה או רצח.
מה קשור מיפוי? בשביל זה אני מסתכן ונכנס לכפר עוין?
למי שלא מכיר מה זה מיפוי כמוני, מיפוי זה להיכנס לאיתור,
שזאת מילה סקסית לבית שאותו רוצים לבדוק או לעצור את המבוקש.
במקרה של המיפוי, רוצים לתחקר את כל הבית מלא שאלות
עם חוברת שמביאים לך כאילו אתה מאיזה משרד ממשלתי.
שואלים אותם כמה ילדים יש להם, מי גר פה ומי עזב.
כמה חדרים יש בבית, כמה מקלחות, חלונות וכל מיני.
כאילו מה אני שמאי?!
אשכרה אנחנו הולכים לתוך הכפר בכוננות "יחסית" גבוהה,
ותכף אספר לכם למה זה יחסית, ברצינות אם זה לא היה עצוב
זה היה מצחיק ממש.
כל זה בשביל לשאול איזה מקומי כמה חדרים יש לו בבית
ומתי אשתו שטפה את הבית לאחרונה.
אני צוחק, לא מעניין אותנו השטיפה אבל הבנתם את הקטע.
עכשיו מה מעצבן?
רגע לפני היציאה, אני שואל בתמימות ובחצי שאלה רטורית,
"אפשר לדרוך?"
כלומר אפשר לטעון את הנשק?
והמפקד אשכרה אומר לי "לא, אסור"
מה?! אני לא יודע אם הוא מסתלבט או לא, אני הגעתי רק הבוקר
ואני מכיר מילואים מגבעת חלפון, הכל זה שטויות אבל עד פה חביבי,
עד הביטחון שלי.
אני לא נכנס לפאקינג כפר עוין בלי כדור בקנה, זה המינימום של המינימום.
עכשיו תראו, אני יודע שלדרוך נשק לוקח שניה,
לצערי בטירונות נתנו לנו לדרוך את הנשק מאות פעמים.
כן, כן, מאות פעמים.
עשית פאק? "קובי לך תדרוך את הנשק 400 פעם"
אתה עומד ברחבה ולידך חצי מהצוות וכולם דורכים את הנשק מאות פעמים.
עזבו שדי בילפנו בספירה אבל עדיין דרכנו את הנשק כל כך הרבה פעמים
שהעור התחיל להיקרע מהאצבעות.
אז החלפנו אצבע עד שהיינו דורכים עם האצבע השלישית ביד,
זאת האמה? לא יודע אבל תספרו שלוש אצבעות "מהאצבע".
אתה מגיע למצב שכל האצבעות שלך חבושות כי נקרעו מהידית דריכה הזו,
ואתה אפילו מגיע למצב שאתה דורך עם היד השנייה, החלשה.
הזייה.
עזבו שלימים הטירונים שהיו באוהלים קומה מתחתינו בבסיס,
שאלו אותנו בהלם "זה אתם שהייתם דורכים לנו שעות מעל הראש?"
מממ כן.
אני יודע,
עפר יונג,
באנו לדבר עליו לא עלי אבל רגע, כבר מגיעים אליו.
אנחנו צריכים להבין את המצב לאן נכנסנו,
בשביל להבין את ההילה שהוא הביא איתו.
אז אמרתי לכם, לדרוך לוקח שניה אבל עדיין,
מי נכנס לכפר עם מחבלים פוטנציאליים,
והוא לא נמצא בשיא המוכנות להיתקלות.
כשאתה נתקל במחבל, לא תמיד יש לך שניה לדרוך.
לא תמיד יש לך זווית או יכולת לדרוך.
לפעמים זה יהיה ממש קרוב.
קיצר הבנתם, אין מצב בלי כדור בקנה בסיטואציה כזו,
זה א' ב' של מוכנות לקרב.
עכשיו מה הבעיה של הגדוד השבור הזה,
לפני זמן מה, אחד החיילים היה במארב וכשהוא קם
הוא לא רצה לשים את היד בבוץ או את קנה הנשק בבוץ שיתלכלך
אז הוא הניח אותו על הנעל שלו והתרומם איתו כמו מקל הליכה.
מה הבעיה…. שהבן אדם אדיוט והוא ירה לעצמו ברגל.
עכשיו בגלל שהשבור הזה ירה לעצמו ברגל
אני צריך להסתכן על התחת שלי? זיבי.
באותה הפעילות צעדנו לכיוון הכפר דרך השטח,
בחיבור הראשון עם הכפר והכבישים שבו, עבר איזה רכב סתמי.
קפצתי עליו כמו נינג'ה ודרכתי את הנשק בהפגנתיות שיעצור.
הוא לא עניין אותי, פשוט חיפשתי דרך לדרוך בלי שיתחילו סיפורים.
הייתי יום אחד במילואים, עוד לא התרגלתי לשכונה
ועוד לא קניתי את מקומי לשים פס על הדברים השגרתיים.
הגדוד שלנו היה מורכב מאספסוף של יוצאי גדודים שונים.
היה שם מג"ב של פעם עם כל הסטיגמות, היה שם נחשון, גולני,
גבעתי ועוד מיקס של כל מיני שלא זוכר ולא בהכרח הכרתי.
והיו חבר'ה מהיחידה שלי, דובדבן, טיפה של אור,
אבל איכשהו אני הייתי בפלוגה ג' וכל החבר'ה מהיחידה הגיעו למסייעת.
לא יודע כיצד זה קרה אבל שורה תחתונה אני עם כל אספסוף השכונה.
עכשיו שתבינו, אני לא מגזים!
שכונה מארץ השכונות, ברמה של פחד אלוהים לצאת איתם לפעילות.
זה חבר'ה שאם אתה עושה איתם שורת ירי,
אתם יודעים שכולם עומדים בשורה מול מטווח ומתקדמים בהליכה ויריות למטרה,
אני לא הייתי מסתכל למטרה קדימה,
הייתי יורה קדימה ומסתכל ימינה שמאלה שאף דביל לא יורה לי בגב, זאת הרמה.
רק לסבר את הראש, ביחידה הייתי יכול ללכת בלי להסתכל אחורה או לצד
ולדעת שהלוחם שאיתי נמצא שם ומחפה עלי.
ככה גם היה עם עפר כמה שנים לאחר מכן.
אבל במילואים שהגעתי? תגיד תודה שהוא לא השאיר אותך לבד והלך לשק"מ.
רוב החבר'ה היו חמודים, חלק היו נוראים בקטע אחר אבל זה לסיפור אחר,
הבעיה שמקצועית היינו כמו חבורת הזבל ובנס לא קרה שום אסון.
חיל הפרשים מגיע
השנים עוברות, והמילואים רצים.
באותם שנים לא היה לחץ מילואים מי שזוכר.
טרם ידענו את מה שצופן העתיד.
עושים קו של 28 יום שמרגיש כמו נצח,
אבל הקו הבא שנה או שנתיים אחריו.
בימנו, נראה לי שכל מילואימניק קונה 28 ימי מילואים.
היום לא מזמנים אותך לפחות מ-70 יום ברצף.
הזייה.
איך פעם 28 הרגיש לנו נצח.
מצד שני זה באמת נצח, פשוט התרגלנו למצב ההזיה
שאנחנו חיים בו מאז השביעי באוקטובר.
טוב האמת לא התרגלנו, אלא השלמנו עם רוע הגזרה.
עם השנים הוותיקים בוגרים מספיק בשביל לעזוב את הפלוגה
ודם חדש נכנס.
לשמחתי וגם מזלי, הגדוד השכיל להתחיל להביא מחלקות אורגניות
של גדודי לחימה.
לוחמים שסיימו סדיר מגיעים כמחלקה שלמה לגדוד ומפוזרים בין הפלוגות.
במקרה שלנו התחילו להביא באופן קבוע ועקבי את יחידת כפיר.
מחזור אחרי מחזור התחילו להחליף את הוותיקים השבורים
בחבר'ה לוחמים צעירים.
אמנם הם היו פעורים ובשוק וצריך לחנך אותם אבל יש עם מה לעבוד.
היה מצחיק לראות איך הם מגיעים למילואים פעם ראשונה
וחושבים שזה שכונה כמו גבעת חלפון ופתאום אנחנו, הפיקוד,
מעיר להם על גומיות בנעליים, חולצה במכנסים ומקצועיות וכל מיני.
לא שונה מהסדיר רק עם יותר צחוקים ובלי דיסטנס.
אבל קווי המתאר זהים.
מותר קפה וטלפונים אבל עושים משימות ועובדים חזק וטוב.
החבר'ה של כפיר לא יחידה מובחרת, זה ניכר.
זה עדיין רחוק מהשירות שלי ביחידה אבל אלו לוחמים אמיתיים,
כאלו שעשו שלוש שנים בגדוד חי"ר עם פעילויות בט"ש.
שורה תחתונה יש עם מה לעבוד.
מידי פעם יש יהלומים שמתגלים או שצצים מבין עשרות הלוחמים,
ככה היה עם עפר יונג.
עפר מגיע
כשעפר הגיע לפלוגה הוא לא היה שונה כל כך מכל האחרים.
כולם מגיעים בשוק, מסוגרים בתוך החבר'ה של המחזור שלהם.
קצת אבודים כזה, קצת לא מחוברים.
הם נעים בין זריקת ז לבין מקצועיות ורצינות כשהמפקדים רודים בהם.
במשך הרבה שנים, מאוד סבלתי בתור מפקד ובעיקר בימי האימונים וההתארגנות.
בארגון שתמיד חוזר על טעויותיו ולא לומד עם השנים זה מקשה על המפקד בקצה.
תמיד זה הרגיש לי כמו גנון.
בתור מפקד אתה בקושי מתעסק במבצעיות ויותר מתעסק ב- ב" בואו לפה,
תלכו לשם, לעמוד בזמנים, תעלו לטיולית, קדימה לקום" ושלל לוגיסטיקה מסביב.
החיילים תמיד יהיו חיילים, שבוזים ולא בא להם כלום,
בטח כשהמפקדים הקרציות מציקים להם לזוז ממקום למקום
ולבצע פעולות כשהם זרוקים בשטח מהבוקר עד הלילה.
הבעיה שגם אתה כמפקד לא ב"ז" שלך לעשות את כל הדברים האלו.
גם אתה כמוהם, אנושי, אבל לא יכול לזרוק כמוהם.
כל אחד מתלונן למעלה, למפקדים שלו, לא למטה לחיילים.
אתה חייב להראות להם שאתה מורעל ומה שעושים זה חשוב ולא חירטוט גמור.
וצהל לא לומד.
שם לך לוז במרווח של דקות.
משעה 14:00 עד 14:15 מטווחים.
14:15 עד 15:00 אוכל
15:00 עד 15:10 חתימה על ציוד וכולי וכולי.
בפועל הזמן נמרח ולא מספיקים חצי מהדברים כי מי יכול להספיק
עם כזה לוז צפוף שחוזר על עצמו בכל גיוס מחדש!
אין לך מה לומר או להתלונן, פשוט יסובבו את זה אליך,
אז אתה כמו כולם מגלגל את זה למטה.
הבעיה שלחיילים אין לאן לגלגל את זה למטה אז הם מחזירים את הכדור למעלה.
השנים רצות והילדודס האלו שהגיעו למילואים בגיל 22 מתבגרים.
הם טסים לטיול הגדול, הם מתחיל תואר ומתלוננים הרבה בתקופות המבחנים.
מתחילים עבודה, מכירים חברה, עושים ניסויים עם השיער והזקנים,
אתם יודעים, גילאי ה-20 פלוס.
עפר לא היה שונה מהם בהרבה.
היינו נפגשים אחת לשנה למשך כמעט חודש
ומבצעים פעילויות הגנה במרחב איו"ש כשעפר חייל במחלקה תחתי.
די מהר הבנת עם מי יש לך עסק.
אמנם עדיין צעיר ומתנהג כמו ילד אבל ראית בחור רציני,
אחד שמראה שאפשר יותר לסמוך עליו.
הכישרון של מפקד זה לחפש את האנשים האלו.
להבחין בפעולות שהם עושים מבלי שהם שמים לב.
לנקות את רעשי הרקע, את התלונות והבכיינות ולראות איך הוא פועל,
איך הוא חושב, איך הוא תופס פינה בהגנה, איך הוא מטהר את הבית
בפלישה לבית עוין בעת מעצר.
אתה חייב ללמוד להתעלם מחלק מהתלונות, לעשות את עצמך שלא שמעת
ולא ראית, להתפשר על השטויות ולהתמקד ולהציק על הדברים החשובים.
אתם יודעים, עיקר ותפל.
יש חיילים שאתה גם צריך לרתום אותם ולנסות לשנות להם את הגישה.
גם כאלו היו לנו בערמות וזה הכי מספק בעולם שאתה רואה את השינוי אצל הלוחם.
לשמחתי או הקלתי, עפר לא היה צריך רתימה אבל רק "כפות" וירטואליות מידי פעם.
הוא לא היה שונה מכולם, פשוט קצת יותר רציני ומקצועי.
אתה רואה את זה עם השנים.
אתה פחות צריך להגיד ויותר זה מבוצע לבד.
הוא בגב שלך ועומד כנדרש גם כשאתה לא אומר כלום.
אתה מבין שיש לך לוחם שרואה את הסיטואציה, מבין את הסכנות,
מבין מה צריך לעשות.
זה לא היה מושלם, עפר לא הגיע מאיזו יחידת עלית שכל הזמן תרגלו את זה,
הם גדוד אחרי הכל ואני לא מזלזל לרגע! פשוט יש הבדלים אין מה לעשות.
כל יחידה וההכשרה והיכולות שלה.
אבל זה בדיוק למה להעריך את עפר יותר.
חבל שלא היו לי הרבה יותר כמוהו.
צוות משלי וקאלצ'
במרוצת השנים אני הייתי בגישה של ללכד צוות איכותי מכל הפלוגה.
לקחת את המיטב כי באמת היו כאלו שונים, כמו עפר.
לבנות צוות, כמו ההקלטה המצחיקה מי שמכיר שמסתובבת ברשת
"אני רוצה צוות משלי וקאלצ" מי שלא מכיר תעשו על זה גוגל, זה מצחיק.
אז לבנות צוות של החבר'ה המובחרים מכל הפלוגה,
צוות שיפעל ביחד ויהיה הסיירת של הפלוגה.
אני בא ממקום שעובדים ככה, אבל פה זה לא התקבל.
הרעיון הזה לצערי נגנז.
זה לא יהיה הוגן כלפי שאר החיילים.
האמת שאני מבין את זה אבל אני פשוט לא סומך על כולם.
זה לא טיול שנתי פה, זה אזור לחימה מסוכן,
אני צריך לדעת שאני מגובה אם חס וחלילה קורה משהו.
אין לי זמן לשמור על החייל שאיתי כשיש אירוע,
אני צריך אותו איתי מתפעל מבלי שאגיד לו כל דקה מה לעשות.
לדעת שאם אני נותן לו פקודה אני יודע שהיא תבוצע ולא צריך לבדוק אותו.
לצערי לא נתנו לי לבנות כזה צוות אבל לשמחתי
קבלתי את עפר במחלקה כשהחליטו להפוך
את הפלוגה למחלקות אורגניות קבועות מעכשיו והלאה.
לו אתם נותנים?! לו?
תמיד הייתי השטותניק, המצחיק, הקליל יותר,
זה שלא אוהב להיות רציני על סתם.
החיים כבדים מידי להיות רציני מידי, צריך לקחת דברים בפרופורציה,
בקלילות ובזרימה.
דיברתי על זה גם בפרקים אחרים שפרסמתי באתר שלי
ובפודקסטים.
גם בצבא, כמו בחיים, הייתי כזה.
בגלל זה החיילים אהבו לצאת איתי למשימות.
תמיד האווירה יותר קלילה, יותר זורמים ופחות מתעסקים בשטויות.
יחד עם זאת אף פעם לא התפשרתי עם החיילים שלי או בפעילות
שאני מתפקד כלוחם, על מקצועיו ת ובטחון אישי.
צחוקים וכיף עד שזה מגיע לחשש לפגיעה, סכנת חיים,
או הביטחון האישי שלנו.
לפעמים היו נותנים לנו להעביר כמה שעות! על איזה מבתר
מעל כביש תנועה של יהודים כדי שלא יבואו ערבים מהכפר ליד
לזרוק אבנים על הרכבים.
במקרים אלו אין טעם להיות במארב מיוחד עם הסתוות וכדומה.
המטרה שלא יזרקו אבנים ולא ממש לבצע תפיסה.
לרוב מדובר על ילדים משועממים אחרי בית הספר שבאים לזרוק.
מה תעשה עם ילד בן 10 שעצרת?
אז אתם יושבים במארב בישיבה מעגלית עם חיפויים לכל הצדדים,
אחרי הכל אתה ליד כפר, הדבר האחרון שבא לי שאיזה משועמם
יבוא ויירה עלינו.
בלי טלפונים כי זה עושה אור ולא מרוכזים, אבל אפשר לקשקש
ולהיות יותר ברגוע במקום לשבת עכשיו עם עין בכוונת.
אבל כשעושים את ההליכה חזרה, הנסיגה בלשון המקצועי,
שם אני לא משחק!
תמיד ההליכה יותר מסוכנת.
יודעים שאין לך דרך אחרת לרדת מההר ולכן יכולים
לעשות לך מארב, צריך להיות מוכן, כאן אתה בנחיתות.
כולם קסדות על הראשים, אף אחד לא מדבר,
תור אחד עם מרווחי יום\ לילה בין הלוחמים.
רצינות שיא.
אחרי זה שנגיע למגנן אפשר לעשות שכונה,
עד אז רצינות שיא.
ככה גם היה לי עם עפר.
הוא הכיר אותי הרבה שנים.
הוא ידע שאני שכונה אבל אני יודע שהוא סמך עלי.
כל הפלוגה ידעה שקובי שטותניק אבל אם יקרה משהו,
כולם ירצו אותי לידם.
מספיק סיבוב אחד איתי במטווח להבין באיזה כוח אש מדובר.
ככה תמיד שנתנו לי משימות, עפר היה אומר לי
"לו אתם נותנים?! לו?!"
ושנינו היינו צוחקים אבל הוא ידע שאני המפקד הכי מקצועי.
ראו עליו שהוא מבין שאנחנו צוות טוב גם מבלי לומר את זה.
ככה זה גברים, מספיק לנו מבט בשביל להבין אחד את השני.
לימים כשעפר הפך למפקד, פתאום הוא התחיל לדבר ככה גם.
זה תמיד הצחיק אותי איך הוא עשה 180 מעלות.
אבל אני הייתי רגוע שהיו משבצים אותי עם עפר.
ידעתי שיש לי לוחם מקצועי שאני יכול לסמוך עליו,
הוא יודע מה לעשות מבלי שאגיד לו, אני יודע איפה הוא מאחורי,
אני יודע שבמצב אמת אנחנו צוות מקצועי.
איתו הייתי ממש כמו בימים ביחידה.
לפעמים באים הלוחמים האלו שאתה תוהה למה הם לא הגיעו
לאיזו סיירת.
איפה בשלב הגיוס הייתה תקלה, האם זה בגללו, האם זה כי לא
השכילו לראות אותו, או שפשוט לא עניין אותו.
אין ספק שאם היו מאשרים לי לבנות צוות משלי,
עפר היה הסגן, זה הדיבור.
אני יודע שתמיד מדברים בטוב אחרי המוות.
אני מבין אבל תמיד סלדתי מזה.
כאילו בואו, יש אנשים שאני לא אדבר עליהם טובות אחרי המוות.
אני אהיה מכבד ואסתום אבל לא אשבח מישהו שבאמת לא זכאי לזה.
יש אנשים לא טובים, יש אנשים סתמיים בלי ערך מסוים מיוחד,
כאלו שאם ילכו או יבואו לא ישימו לב,
אבל פה היה לנו אדם אחר.
תראו, עפר לא היה מיוחד בצורה אחרת.
אני לא אעצים במילים גבוהות על איזה מלאך
או לוחם אגדי הוא היה.
אני לא מאמין בלוחמים אגדיים.
טוב אולי יש לי כמה בודדים מאוד שאני חושב שהם כאלו.
אבל עפר היה כמוני, כמו רוב הלוחמים הטובים.
הלוחמים שיודעים את העבודה, לוחמים שסומכים עליהם
בעיניים עצומות, לוחמים שאתה רוצה שיתקדמו ויפקדו.
לוחמים שאתה רוצה לידך.
אבל זה בדיוק מי שהיה עפר.
דמות מרכזית במחלקה, מקצועיות אדירה,
בן אדם טוב וחמוד, מצחיק ושטותניק שהיה עושה איתי
קרבות ג'יו ג'יטסו שהוא היה אלוף בזה כשלמד את זה המון שנים.
מכות ובריחים למפרקים
עפר לא היה גדול בגוף.
תמיד הוא הרגיש לי קטנציק אבל זריז, שד משחת.
קטנציק שכזה פתאום מפתיע אותך או רץ בזינוק מהיר
בתרגולות באימונים.
הוא למד הרבה שנים אומנויות לחימה,
בעיקר בשנים הראשונות שבהם הכרנו.
הוא תמיד היה מגיע למילואים ורצה ללמד אותנו
איך עושים בריחים, נעילות למרפקים, תפיסות
ושיטות לשימוש במעצרים או במכות מול מחבלים.
אני תמיד נגנבתי מזה, איך אתה שם עליו יד והוא יכול לסובב
לך את כף היד עד שהיד שלך מאחור בכאב והוא עכשיו
יכול להוביל אותך לכל פינה שירצה.
איך הוא משתחרר מלפיתת ידיים ועוד טכניקות מגניבות.
אין מה לעשות, אתה רואה שהבן אדם מקצועי.
אני הייתי להוט ללמוד אבל אני חמור, אין לי סבלנות לתרגל.
בדברים האלו אם אתה לא מתרגל זה לא יעבוד.
תמיד אני והוא היינו עושים קרבות באימונים.
הוא עושה לי בריחים ואני מנסה להשתחרר.
הבעיה שלו הייתה שהוא קטנציק ואני הייתי חזק יותר ממנו.
הייתי חזק אבל עם אפס טכניקה.
הוא היה קופץ לי על הגב מנסה לסגור אותי ואני נאבק
בלי יכולות אבל עם הרבה כוח, אין מה לעשות זה לא משחק הוגן.
מצד אחד הוא עם טכניקה מעולה ומצד שני אני עם כוח.
אם הוא לא היה מפתיע אותי, הוא לא היה מצליח לנעול אותי,
אבל שלא תחשבו שזה היה לי קל, הבחור לא היה פראייר בכלל.
חודשיים לפני הנפילה של עפר,
אני והוא שובצנו לתפוס מחסום זמני שמפריד בין הכבישים
של היהודים לכביש הגישה לכפר הפלסטיני למעלה.
זה כבר היה בתוך מלחמת חרבות ברזל והמחסום הזה
נסגר "כעונש" לתושבי הכפר על ביצוע פעולות טרור על הציר למטה.
הם יצטרכו לעשות סיבוב ממקום אחר כדי לצאת מהכפר.
באותו יום, כשהגענו, ראינו שני רכבים מעבירים סחורה.
אחד מהצד הישראלי והשני מהצד הערבי.
זה אסור.
בריצה מהירה לשם קפצנו עליהם.
האזרח הערבי ישראלי, היה חוצפן.
הוא יודע שאין לי סמכות עליו באזור הזה, רק על התושב הפלסטיני.
הוא התחיל לצעוק ולאיים ולהראות תוקפנות עד שיריתי באוויר
כשהוא ניסה להתקרב בצורה מסוכנת.
פתאום הוא צעק אבל יותר בלחש, הבין שלא כדאי לו להתעסק.
עפר היה בגבי.
אני התפללתי בלב בסתר שהוא ינסה להרים יד.
תוך שנייה עפר נועל אותו ומשכיב אותו על הרצפה.
קטן, קטן אבל ממזר.
לצערי ושמחת הצועק הזה, הוא לא העיז להרים יד.
חבל, היה רואה מה עפר למד.
אבל זה היה עפר, אתה יכול לסמוך עליו.
איתו אנחנו צוות מנצח.
אני יכול לתת לכם עשרות דוגמאות לפעמים שהיינו ביחד
בסיטואציות שבהם פעלו כמו צוות מיוחד.
שסמכנו אחד על השני עם כל העקיצות והצחוקים.
היינו באותו הראש.
שנינו מבינים כמה במילואים הם לא רציניים ולא לומדים מטעויות.
כמה יש משימות שאנחנו נאלצים לבצע כי אמרו אבל לא מאמינים בהם,
פעילויות מטופשות ללא ערך או עם סכנה אמיתית לחיינו בלי תמורה מספקת.
היינו מתלוננים על זה מלא.
עפר אמנם היה חייל שלי באותם שנים ואני כמפקד לא התלהבתי
להראות חוסר רצון מול החיילים, אבל עפר היה חבר, הוא היה בוגר.
שנינו היינו באותו הראש, שנינו הבנו שאני לא חסין למרמור ולתלונות.
המפקדים תמיד מרגישים את זה אבל הם מתמודדים, מתעלמים
או מתלוננים כלפי מעלה, אין מה לעשות.
כמו בעבודה לא תשמעו את הבוס מתלונן לעובדים שלו, זה עובד רק למעלה.
אבל עם עפר הרגשתי בנוח, הרגשתי שלם.
שנינו מבינים, שנינו בוגרים ואחראיים, שנינו יודעים שלמרות הסכנה
המיותרת שמעמידים אותנו בה, אנחנו צוות טוב וסומכים אחד על השני
אם יקרה אסון.
לא סתם שמחתי בכל פעילות שהייתי משובץ עם עפר.
הפיקוד קורא לך
אחרי המון שנים, יותר מידי יש לומר, עפר הפך למפקד כיתה במחלקה.
זה קרה יותר מידי מאוחר לטעמי, רגע לפני שהוא מסיים
שירות מילואים כחובה.
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, כל המחזור של עפר,
היה עתיד להשתחרר משירות חובה של מילואים בגיל 40.
המחזור שלו בכל המחלקות בפלוגה, התעסקו בדיון מי יחתום התנדבות
וימשיך לשרת במילואים.
אני כבר חתום ארבע שנים מעל החובה והם ראו שהשד לא נורא כל כך
וזו זכות להמשיך ולשרת, בטח בתקופה מורכבת שכזו.
כל אחד מהם עם הדילמות והבעיות שלו בחיים.
משפחה, עבודה, שבזות, קושי במילואים או שמחה במילואים,
כל אחד והעולם שלו.
עפר דיבר שהוא רוצה להמשיך.
הוא כמובן בקשיים כמו כולם.
לתמרן בין החיים למילואים, בין המילואים למשפחה,
לאשתו ולשני הילדים הקטנים שלו עם להחזיק עסק שניהל
ועבודה שהיה שכיר בה ובכלל כל הקשיים שכולנו מכירים.
אבל באותה נשימה הוא הבין את החשיבות.
אני חושב שכולם מבינים את זה אחרי השביעי באוקטובר.
עפר תמיד היה נחרץ שהוא לא רוצה להיות מפקד.
הוא ראה את ההתנהלות בגדוד, את מה שהמפקדים
עוברים ועם מה הם מתמודדים.
את זה שבתור חייל הוא יכול להיות יותר ח'פש ופחות רציני.
אני תמיד אמרתי לו שהוא לא צודק.
אני באמת מאמין בזה שעדיף להיות מפקד.
נכון, זה כאב ראש והרבה אחריות והרבה להיות גננת,
אבל זה הרבה יותר טוב מחייל פשוט שלא מעורב ולא מבין מימין לשמאל.
אני סבור שבכלל עדיף אזרחות וללכת לים אבל אם אתה במילואים,
לפחות תהיה מפקד.
גם אתה במרכז העניינים ומבין מה הכיוון, גם מרגיש חיובי ובעל שליטה יחסית,
אתה גם לא עושה פעילויות בסיסיות כמו מטבח או לעמוד בש"ג או דברים שכאלו.
באמת עדיף, אבל עפר היה נחרץ,
"עזוב אותי בחיית" תמיד אמר.
רצף של אירועים אחר השביעי באוקטובר הוביל לכך
שבפעם הראשונה לאורך שנותינו במחלקה היה חסר לנו מפקדים.
עפר ללא ספק השם הראשון והוודאי שרוצים!
אבל עפר נחרץ ולא רצה כל השנים.
לבסוף, בהמלצתי, בא המ"מ על עפר ואמר לו פשוט, "אתה מפקד, תתחדש"
"תציב לו עובדה" אמרתי לו.
עפר יודע מה נדרש ומה צריך, סתם פשוט אין לו כוח, אבל ברגע שיחליטו לו
הוא יהיה במאת האחוזים שם.
אתם מכירים שאם יש עובד בעבודה שרוצים לרתום או לשנות,
נותנים לו משימה? אז בדיוק ככה.
עפר לא היה צריך לשנות אותו, הוא היה חייל מעולה,
אמנם מתלונן הרבה אבל מקצועי ולא עושה בעיות
כמו שסיפרתי לכם קודם לכן.
אבל מהרגע שהפך למפקד הוא עשה 180 מעלות.
זה לא הפתיע אותי אבל רק הצחיק אותי.
זה מדהים איך זה תמיד עובד.
נותנים לך אחריות ואתה משתנה איתה.
לא היה ספק לרגע שעפר לא יהיה מפקד טוב ומוערך.
מיותר לומר שזה ענה בדיוק על הציפיות ואף יותר.
עפר הפך למורעל + מדהים לראות את השוני.
צחקתי עליו איך ככה התהפך.
כל מה שהייתי אומר לו כל השנים פתאום הוא אומר!
מצד אחד כיף שיש למחלקה מפקד כזה טוב,
כיף לי שאראה אותו יותר באימוני סגל כי שנינו מפקדים כעת,
אך התבאסתי לאבד כזה לוחם גבי מעולה.
עכשיו אני צריך להכשיר אדם אחר.
אני יודע, זה דרך החיים, מישהו מתקדם וצריך לטפח אחר.
אבל פה מדובר על חיים ומוות ועל עפר אני סומך בעיניים עצומות.
מה גם, הוא חבר, כיף לעשות איתו משימות.
הוא בוגר ולא ילד, יש על מה לדבר איתו, בחור חכם,
מצחיק שהיה מעסיק אותנו שעות בפעילויות.
לצערי הוא לא הספיק לתפקד הרבה זמן כמפקד.
לא זכינו להתאמן ביחד באימוני הסגל.
לא הספקנו להוביל משימה כתף לכתף כמפקדים עם כוח מאחורינו,
לא זכינו להרבה דברים.
עפר נפל כחודשיים לאחר שהפך למפקד.
אני קצת מצטער שהוא הפך למפקד.
אם הוא לא היה, הוא היה איתי,
איתי היינו בלתי מנוצחים.
איתי למחבל הזה לא היה סיכוי.
לא כי אני כזה טוב, פשוט כי עפר הפך אותנו למעולים ביחד.
כמו הרובוטריקים, שני חלקים שמתחברים לאופטימוס פריים.
אחת שתיים שלוש, קונטקט
במסגרת הפעילויות שהיינו מקבלים כגדוד זה הרבה
משימות הגנה בכל מיני פינות.
בין אם זה מחסומים או מארבים על צירי תנועה של יהודים,
כל מיני תצפיות למארבים בשטח ופעילויות המתנה רבות.
לפעמים היה סביל אם היו נותנים לנו משימה "בחתימה גבוהה"
כלומר שרואים את כוח הלוחמים ואתה לא מתחבא.
זה שאתה שם מונע את הגעת המחבלים.
במקרים כאלו לא צריך להיות בשקט, אפשר לשחק בפלאפון
להשתין בעמידה ולנשנש חטיפים ולהעביר את הזמן בצורה סבילה.
הבעיה שלפעמים אתה צריך להיות יותר שקט,
או ללא טלפונים, או באזור מסוכן שאתה צריך להסתכל.
אבל עדיין אתה צריך להעביר את הזמן והדבר היחיד שנותר לך
זה לדבר.
לדבר עם מישהו שאתה מכיר 15 שנה ונמצא איתו 8 שעות
בכל יום במשך ה-20 יום האחרונים זה כבר מסובך.
עפר שטייל בכל העולם ותמיד גרם לנו לקנא לאן הוא טייל,
הגיע אלינו עם משחקי חברה שאפשר לשחק כמה אנשים ביחד
בלי שום אביזרים, רק בדיבור.
לפחות עד שהגיע משחק הקופסא המעצבן הזה קטאן.
עפר לימד אותנו, אחת, שתיים, שלוש, קונטקט.
משחק אופטימלי לשלושה לוחמים.
המטרה לגלות את המילה שאחד מהם חשב עליה
והוא כל פעם מגלה אות אחת לפי הרצף של המילה.
זוג הלוחמים אמורים לחשוב על מילה שמתחילה באות הזו,
ולגרום אחד לשני להבין על מה הם חשבו ולהגיד את זה ביחד
לפני שהלוחם שהמציא את המילה הבין.
אם הוא הבין, המילה "שרופה".
אם לא הבנתם, לא נורא, תעשו ויקיפדיה,
אשכרה המשחק הזה מופיע שם.
אבל המשחק הזה היה מעביר לנו שעות!
זה לא פסח על אף לוחם במחלקה.
גם במשימות שעפר לא היה שיחקנו בזה.
עד שהגיע המשחק קופסא המעצבן הזה קטאן,
עפר הנחיל מורשת במחלקה!
ואז בשנה האחרונה הגיע קטאן לגדוד ולמחלקה בפרט.
החיילים התמכרו ואיבדו את זה לגמרי.
הם התחילו להחליף משמרות בניהם כדי ליצור
צוות שחקנים למשחק.
פתאום משימות המילואים לא מעניינות, כולם רוצים להגיע
לפילבוקס שיוכלו לשחק קטאן אחד עם השני.
ילדים מכורים הם.
אני למדתי את המשחק ולא הבנתי את הקטע.
הפרעות הקשב שלי לא נתנו לי לשחק בזה.
לא היה לי סבלנות לחכות שכל שחקן ישלים את תורו,
איף איזה מעייף, זה לא משחק מתקתק, אין לי סבלנות.
אבל לעפר היה.
בחור כשרוני ובעל חברה, חכם, אין ספק שהוא יהיה טוב
במשחק הזה שבנוי על מחשבה ואסטרטגיה.
הנפילה של עפר
בבוקר ה – 04.02.2025 עפר נפל כשמחבל נבזה
פרץ למתחם הפילבוקס שלהם במחסום תייסר בצפון השומרון
וירה בעפר וצביקה פרידמן ז"ל.
בלי להיכנס לפרטי הלחימה, הגבורה והמחדלים ומטעמי צנזורה,
נאמר שהמחבל, לצערי היה טוב ומחושב.
המחבל היה לוחם שפעל טוב לצערי, עם סבלנות וקור רוח
שהצליח לו מעל למצופה.
עפר שהתעורר משינה לקראת המשמרת שלו,
עלה על ציוד במהרה כאשר התחילו היריות ואחרי שצביקה כבר נפל.
צעק על כולם לעלות על ציוד ולצאת ללחימה וזינק קדימה.
לצערי המחבל הצליח להפתיע אותו ולא השאיר לעפר סיכוי, ה"יד.
היו הרבה מחדלים באירוע הזה.
אני עד היום לא שלם עם מה שהלך שם.
אומרים תמיד לא לשפוט כשאתה לא נמצא באירוע,
אבל אני שופט.
לא ככה הם היו צריכים לתפקד, לא ככה תרגלנו אותם,
לא ככה הכרתי אותם.
אבל מצד שני…. אני לא שופט.
עפר שימש שם כמפקד.
אחרי שעפר נפל לא היה מי שיפקד על החיילים,
לא היה מי שידחוף אותם קדימה,
לא היה מי שיחלק את הפקודות,
לא היה מי שיראה את המצב בחוכמה וינהל אותו כראוי.
אני מצטער שלא הייתי שם איתו.
אני יודע שזה לא עלי ואני לא אשם,
אבל עדיין הייתי רוצה להיות איתו שם.
ביחד אנחנו בלתי מנוצחים.
אנחנו משלימים אחד את השני.
אנחנו יודעים לעבוד ביחד, להשלים אחד את השני.
אין לי ספק שאם היינו שם ביחד התרחיש היה שונה!
ההתקפים הראשונים
כשבועיים ויום לפני הנפילה של עפר,
אני נפצעתי.
ב – 20.01.2025 נסעתי כלוחם בצוות חפ"ק המג"ד לפעילות
בטמון בצפון השומרון, רק כמה מאות מטרים מהמחסום שעפר נפל בו.
באותו האירוע הלוחם אביתר (אביה) בן יהודה שנהג ברכב,
נהרג במקום והמג"ד עף מהרכב ונפצע אנושות.
אני שישבתי גב אל גב עם המג"ד עפתי מההדף בתוך הרכב,
תוך שאני מקבל הרבה מכות מכל הברזלים שם.
כשעפר נפל, עוד הייתי בשיקום בבית החולים איכילוב.
זה היה טרי מידי, רק שבועיים עברו ובהסתכלות לאחור,
בידיעה של מה יש לי כעת, לא היה אז כלום שצף על פני השטח.
באותם ימים בבית החולים, היו לי בעיקר כאבים פיזיים
בהרבה חלקים בגוף.
קצת מכל דבר שהתאספו לכדי זה שאני בשיקום.
כאבי ראש וסחרחורות, כאבים בגפיים ועוד מטעמים.
הגוף עוד לא עיכל ועוד לא הציף את מה שלמדתי שעתיד להגיע.
על פניו ולכאורה ממש, הייתי "בסדר" .
יש לי את כל הגפיים שלי, לא עפה לי שום חתיכה מהגוף בניגוד
לאחרים מיושבי הרכב.
כאבים ותחושת העצב העמוק יעברו כמו שהעברתי באירועים
קודמים שהייתי קרוב בהם למוות, לפחות ככה חשבתי.
ואז עפר נפל.
באותו בוקר ארור, הרגשתי שמשהו לא בסדר.
רק אחרי שהסתנכרנתי על הטלפון הבנתי מה קורה.
וסיפרתי על זה בפרק הקודם שסיפרתי על החיים החדשים – כדור בראש.
אחרי כל הדיבורים, הבכי וההלם, אמרו שההלוויה
תהיה בשעה 15:00 בבית העלמין בת"א.
אני מאושפז באיכילוב ואני יכול פיזית ללכת, אז אני הולך להלוויה.
אני מגיע ב – 14:30 ומחכה יחד עם עוד חבר של עפר מהמחזור.
אנחנו מבינים שההלוויה נדחית לשעה ארבע.
טוב, נמתין.
ואז היא נדחית לשעה שש וחצי ואז לשמונה
ולבסוף בשעה כמעט עשר בלילה.
אני שהגעתי כבר בצהריים, לבוש בקצר, כבר הופך להיות קר.
לשמחתי החבר'ה מהמילואים לאורך השנים שהגיעו,
הביאו איתם אוכל.
אחרי הכול אנחנו פה כבר שש שעות בלי שאכלנו
או חשבנו שייקח כל כך הרבה זמן.
בזמן הזה עוד הגיעה תקשורת ורצו לראיין אותנו.
התנדבתי להתראיין ולספר על עפר, אך היה לי את החשש מה לומר,
האם זה מכבד, האם זה יפה וטוב מה שאגיד,
שלא אתבלבל ולא אציג אותו כבנאדם המוכשר
שאני מספר לכם עליו כבר הרבה מילים.
כל החבר'ה מהמילואים לאורך השנים, גם אלו שמזמן השתחררו
או עברו למקומות אחרים לשרת, הגיעו.
אם היית מתעלם מהעובדה שהתכנסו כאן בגלל דבר כל כך עצוב,
זה היה משמח, לראות את כל ההיסטוריה הזו, לקשקש ולצחוק
אבל באותה נשימה להבין למה אנחנו שם ומה איבדנו.
אתה מרגיש רע עם עצמך שאתה מחייך וצוחק כשהטמבל ההוא
מהעבר מספר איזו בדיחה.
זה כמו שאתה מגיע לשבעה ולא נעים לך לצחוק אם היה משהו מצחיק.
אני לא אשכח שפעם ניחמתי אבלים וצחקתי ממשהו שהחבר
האבל סיפר והיה ממש מצחיק ואווירה נחמדה עד שדודה שלו,
אחות הנפטר, צעקה עלינו בקולי קולות איך אנחנו צוחקים בשבעה.
בשעה 20:00 כשעה וקצת לפני ההלוויה, בזמן שאנחנו נזכרים
בעפר וקצת צוחקים ושמח עם סיפורי העבר,
אני מתחיל להרגיש לא טוב.
הראש שלי מסתחרר והנשימה נהיית כבדה.
החבר'ה ראו שאני לא בטוב.
אחרי הכל לפני שבועיים עפתי באוויר מפיצוץ.
הכי חשוב היה לי לא לעשות סצנה.
"זה הערב של עפר" תשומת הלב חייבת להיות אליו.
אני לא רוצה שיתעסקו בכלום חוץ ממנו,
הוא זכאי לזה.
אבל אני לא מרגיש טוב.
אני יושב על רצפת האספלט של בית העלמין עם הגב לספסל,
אבל עדיין מסוחרר ולא מצליח להירגע.
ואז אני שוכב על הרצפה של בית העלמין, שכיבה מלאה.
מתבייש שזה קורה לי מול כולם.
למזלי יש עוד שעה להלוויה והאנשים שבאים לנחם
עוד לא הגיעו בכמויות, לא נעשה בושות.
אבל אני לא בטוב, אני שוכב ואני מסוחרר.
החובשים של הגדוד שבאו לנחם, באים להרים אותי מהרצפה
ולקחת אותי הצידה.
איך שהם מרימים אותי אני נופל פיזית מהרגליים.
ממש בין רגע הרגליים שלי הופכות כמו לספגטי.
אם לא שני הענקים שתופסים אותי בכל צד, הייתי מתרסק.
באותו הרגע אני מתחיל לבכות כמו שלא בכיתי מימיי.
בכי באמוק לא מוסבר וחולשה גופנית מטורפת.
אני מוצא את עצמי ישוב בספסל ליד אחד החובשים שלנו,
בחור ענק ומתוק, אני שם לו ראש בכניעה על החזה ומרטיב
לו את החולצה בדמעות.
רק חסר לנו שהאויבים שלנו יראו איך חייל צהל נראה,
אבל אנחנו אנושיים אחרי הכל.
אני כל כך חלש גופנית ומרוקן נפשית שאני לא מרים
את הראש מהחזה שלו, רק מצטער שאני מרטיב אותו.
הוא משתיק אותי ומסביר לי שהכל בסדר, זה מובן,
ועברתי דברים.
אני שעוד לא עיכלתי כלום, לא מבין על מה הוא מדבר,
"מה כבר עברתי" למה אני ככה?
אני באותה הנקודה באמת לא מבין מה לא בסדר איתי,
מעולם לא הייתי או הרגשתי ככה.
אני חושב שבאותו הערב השתנתי מקובי הישן לקובי החדש.
דברתי על זה בפרקים הקודמים.
איך קובי הישן לא האמין בפציעות נפש, או התמודדות
שהיא לא פיזית נראית לעין, אבל קובי החדש מבין לצערו.
אני לא מעכל שלפני שבועיים התעופפתי באוויר ממטען חבלה
וראיתי את המג"ד שלי שאני מאוד אוהב פצוע קשה מכוסה דם,
את אביה שישב מטר לידי נהרג במקום וכעת חייל שאהבתי מאוד
והיה איתי כמעט 19 שנה, נהרג גם הוא.
זה חתיכת דבר לעבור!
אני לא השלמתי עם זה אבל הגוף אמר את דברו.
שם הייתה הסנונית הראשונה למה שעתיד להתפתח
להרבה התקפי חרדה ומצב נפשי ירוד שאיתו אני מתמודד מאז,
לצד כל הפציעות הפיזיות האחרות שיש לי.
הישראלי היפה
עפר,
אנחנו נפרדים.
זה אמנם להתראות במציאות אבל לא בזיכרון.
היית ונשארת הלוחם המקצוען, החבר הטוב והאהוב,
המקפד הנערץ, בעל למופת ואבא נפלא.
אני מבטיח שאנחנו לא נשכח אותך,
אני מבטיח שלא אפסיק להזכיר אותך.
אתה חי בקרבנו והשארת אחריך המון.
צר לי שזה נגמר כל כך מהר ובחדות שכזו.
אני שמח שזכית להביא ילדים שכל כך רצית.
אני שמח שזכינו לחוות קצת ממך.
אני שמח ומוקיר תודה על כל השנים.
אני מוקיר תודה על כל התרומה שלך,
למדינה ובעיקר לנו, לאנשים, ללוחמים, למפקדים,
לגדוד, לכל מי שהיה סביבך.
אני מוקיר תודה על כל השנים ששמרת לי בגבורה על הגב,
שהיית המשענת שלי.
שוב, לא אספר לכם הגזמות של אחרי המוות,
עפר לא היה שונה מאף אחד מאיתנו, רק גרסה משודרגת שלנו.
עפר היה הישראלי היפה.
זה שרץ למילואים למרות הקשיים.
זה שאפשר לסמוך עליו,
זה שאפשר וקל לאהוב אותו.
אבא ובעל למופת.
זה שהרים עסק מוצלח והיה בדרך לצמוח עוד.
זה שהיה אושיה בתחום העבודה שלו.
שהיה דמות מרכזית במחלקת המילואים.
למעשה עפר היה מוביל בכל תחום בו נגע.
עפר היה דוגמא למופת בצניעות.
איך אפשר להיות כמו כולם אך עדיין להצטיין ולהיות רמה מעל כולם.
אני מקווה מאוד שדיברתי כאן אמת.
אני מקווה שכיבדתי אותך במקסימום.
אני מקווה שלא פגעתי, הכאבתי, או גרמתי
לכל עצב בדברי פה.
כל הכתוב פה הוא מתוך אהבה גדולה והערכה עמוקה מאוד.
עפר,
אנחנו נפרדים עכשיו.
אני מקווה שהייתי בשבילך קצת ממה שהיית בשבילי.
שמור עלינו מלמעלה,
אנחנו ננסה לשמור על מה שפה למטה.
שכב על משכבך בשלום אחי.