רואה אנשים מתים I see dead people

לשמיעת הסיפור כפודקסט בלינקים האלו:

או בספוטיפי בלינק הנל

לפני מעל עשרים שנה ראיתי את הגופה "המבצעית" הראשונה שלי.
אני מאוד אוהב את הסרט החוש השישי, הוא יצא לאקרנים בדיוק בחודש הגיוס שלי,
סימן? צחוק הגורל?
הסצנה הכי מפורסמת שהילד שם אומר למטפל שלו (ברוסו ויליס) שהוא רואה אנשים מתים.
לא אהרוס לכם את הסרט ולמה הוא ראה אותם, אבל זה סרט, נחמד וכיף לצפות בקולנוע,
במציאות, שאתה רוכן מעל הגופה, זה פחות נחמד וכיף.

לפני מעל עשרים שנה ראיתי את הגופה "המבצעית" הראשונה שלי.
אז הייתי לוחם סיירת שרק לפני כמה חודשים  חלק חצי מהשולחן בכיתה עם תלמידה.

עמדנו בצומת על ציוד מלא, כבר לא זוכר למה הגענו לשם או למה חיכינו אבל אני זוכר שהוא הגיע במהירות.
במהירות גבוהה מידי, ככה שחיילי המחסום מיד קפצו בחשש לפיגוע,
אך זה היה ההפך, הם היו יעד הפיגוע.

כמה חודשים אחרי, כשאני חטפתי את הפיגוע ברכב, זה היה ממש ככה.
נפצעתי בפיגוע יריות לרכב שלי.
דווקא אני זה שדהר אל עבר נגמ"ש צהלי בבקשת עזרה
וכמעט חטפתי עוד צרור והפעם מחיילי צה"ל המבוהלים.

אני מדבר על זה בהרצאה שלי, על הדברים האלו שמצטברים לך על הנפש.

על סלע ועוד סלע שמניחים עליך,
כל פעם מחדש יותר קשה לנשום עד שאתה נחנק.

הרכב שלהם עצר בחריקת בלמים והבן שלה שהיה מבוגר בעצמו,
בטח ביחס ללוחם סיירת שרק סיים תיכון,
יצא בבכי שובר לב והפנה את תשמת ליבנו אליה.

הבכי והמראה היו כלכך צורמים שאפילו השפיע עלי,
לוחם סיירת אדיש שלא אכפת לו מאף אחד.

היא ישבה שם בכסא הנוסע,
לא זזה ושלווה לחלוטין.
נראית ישנה לחלוטין.
רק חור ברור וגדול בלחי ימין.

אתה לוחם צעיר אבל אתה מבין.
אתה מבין ולא מעכל.

היא נראתה כלכך שלווה,
ישנה שנת ישרים.
נקייה וצחה.
שום תיעוד לכדור שפילח את ראשה למעט החור הזה שהיה נראה נקי ויפה,
ללא טיפת דם.

אבל היא לא זזה, ישנה.
ישנה כלכך יפה ושלווה שרציתי לדקור אותה עם האצבע שלי
ולהגיד לה "גברת, קומי, תעוררי"

אבל הבן שלה ואנחנו הבנו.
הוא בכה את נשמתו והיא שלווה ישנה בשקט.

אזרחית יהודיה שנקלעה למחסום תפעלה את האירוע הרפואי.
השכיבה והתחילה לפתוח נתיב אוויר וצעקה בכעס על החובש ששם שאין לו את הציוד המספק.

אני לא יודע אם לא היה לו את הציוד המספק,
או שהיא מתוסכלת שהיא לא מצליחה להציל את אותה אישה.
זה לא את, זו היא, היא לא איתנו.

אני עומד בצד, ילד בן 18.
בסופש האחרון ביקשתי כסף מההורים לצאת עם חברים
וכעת אני עומד בהלם מול גופה שלווה.

אבל זה היה שונה לחלוטין כשעמדתי מעל הגופה שלו.
או יותר נכון הגופה שלו חולפת על פני שארבעה מלוחמי החילוץ שלנו סוחבים אותו.
אני זוכר שהייתי כל כך מקובע עליו שלא ראיתי מי החזיק את האלונקה.
כאילו הוא שוכב מת שם וארבע חצאי גוף סוחבים אותו.
אין להם פלג גוף עליון, רק הוא במבטי.

אבל הכל היה שונה.
אם אז הייתי ילדון שנקלע לסיטואציה, לא מספיק בוגר וסתם עומד לו בצומת,
כשיר ובריא,
אז הפעם עפתי באוויר מפיצוץ.
אני הרבה יותר בוגר, אם כי יש יגידו ילדותי, אבל בוגר שעבר דברים,
הפעם זה היה אחד יותר מידי, הפעם זה לא היה מצחיק או אקשן לספר לחבר'ה,
הפעם אחד מהחבר'ה לא איתנו.

מעל חצי שנה עברה וכל פעם שאני צופה בתמונות של אלו שאיבדתי זה לא נתפס לי,
כאילו אני לא באמת מעכל שהם לא פה ולא יחזרו.
אני יודע, הם לא איתנו והם לא יחזרו, אבל שאני מסתכל בתמונות הם מרגישים לי חיים,
הם מרגישים לי פה ועוד קצת נפגש לעוד סבב לחימה.
משהו במבט, בחצי חיוך בעיניים ישירות אלי שגורם לי להרהר אולי זה הכל היה חלום.

אי אפשר היה לפספס.
הוא בוודאות לא איתנו.
כמו האישה המבוגרת ההיא, גם הוא, אין לי ספק.
הספיק לי מבט אחד בו כדי לראות שהוא לא איתנו.

כשהנפש, הנשמה, יוצאת לך מהגוף ונשאר רק הבשר זה ניכר,
אי אפשר לפספס את זה.
מבט של חצי שניה וזה מובן, בגיל 18 וגם בגילי המופלג.
רק שההבדל שהיא הייתה מבוגרת מאוד, לא שזה נחמה, אבל הוא היה ילד,
כל חייו לפניו, זה לא היה צריך להיות ככה.

לאורך חיינו אנחנו נתקלים במקרים חריגים, בגופה.
אם זה הסבים סבתות או ההורים, אל מול ילדים חדשים שנולדים ואנחנו זוכים להיות בלידה,
זה מעגל החיים.
אבל יש משהו בעייתי במעגל החיים כשזה נגמר בצורה הזו.
אני חושב שזה בעיקר בדרך שבה זה נגמר, בנוכחות ברגע האירוע, בזיכרון הצרוב לך.

אנחנו במלחמה, אנחנו כבר מעל כמה עשורים במלחמה.
שלא תטעו, אמנם עכשיו עזה זו המלחמה הסקסית אבל ישראל במלחמה כבר מאז הקמתה.
גם לי דוד שלי אמר שכשאני אגדל לא יצטרכו צבא.
אז לא באמת הבנתי לעומק מה זה צבא, מה הלחימה, מה הסכסוך ולמה החרא הזה לא נגמר.
הייתי ילד, ילד שובב שרק רוצה להתרוצץ ומחכה ולטיול הבא עם ההורים,
לא ידעתי שאני גודל לתוך עולם לחימה, לתוך עולם שהיום הפסיכולגים שלי קוראים לו fight or flight

למי שלא מכיר ומתעצל לעשות גוגל, זה המצב שהרבה מהלוחמים שלנו נמצאים בו.
אנשים שנמצאים ברמת סיכון או פגיעות גדולה, שמחכים לאירוע הבא,
כאלו שחיים עם עירנות של 80 אחוז כל הזמן, כל דבר מקפיץ אותך.
זאת נקודת המוצא שלך.
אם אדם רגיל מתחיל מ-0 אתה מתחיל מ-80, הדרך למאה היא קצרה, קצרה מידי.
מבחניתך זה אפס או אחד.
כל משהו שמקפיץ אותך זה ישר לחימה.
זה יכול להיות סתם רעש, זה יכול להיות משהו שגרתי בכביש, הערה של אחד מבני הבית,
סתם כל דבר שהוא, אצל כל אחד זה אחרת.

זה לא המונח המקצועי המדויק, אני לא פסיכולוג וזה לא עקרוני, תעשו גוגל,
אבל הבנתם את הנקודה, כל דבר שמקפיץ אותך אתה מיד במוכנות לקרב,
גם אם זה סתם הילדה הקטנה שלך שהזיזה את הבקבוק הצידה.

אתה כל הזמן בלחץ, הילחם או ברח, זה המצב.

באנגלית זה נשמע יותר סקסי ומגניב, flight , טיסה.
כן אני יודע את הכוונה אבל כאחד שאוהב טיולים,
אני מעדיף את הביטוי של טיסה או לחימה.
זה גם ככה המצב שלנו בשנתיים האחרונות בישראל.
או שאתה נלחם או שאתה "בין הסבבים" בין סבבי המילואים.

אבל למה לעזאזל חייבים לטוס או להילחם, אי אפשר באמצע?
אי אפשר להנות מהטבע בלי שהפנים חסרות הצבע שלו יבהו בי?

אנשים בסטטוס שלי שומעים את זה מכל מקום.
ברח או הילחם, פייט אור פליי.
כאילו זה הדבר היחיד שכל מטפלי הנפש למדו.
זה שזה המונח של אותו הרגע זה לא באמת מעניין אותי, אותי מעניין איך מרגיעים את זה.

במילואים לאורך השנים יש צחוק קבוע אצלו בפלוגה.
כל סבב מילואים המ"פ וכל איש דרגות שנואם מולנו אומר "תודה שבאתם…"
ואז כולם צועקים ביחד את מה שהוא עוד רגע בא להגיד "זה לא מובן מאליו"
כל סבב מילואים לאורך 20 ומשהו שנים אנחנו שומעים את ה "זה לא מובן מאליו" לפחות 5 פעמים.
זה דבר שבשגרה וכולם צוחקים על זה, אבל כל מפקד מתעקש לומר את זה.
הבעיה היא שזה באמת לא מובן מאליו, אנחנו אחוז קטן מידי שעושה מילואים בשגרה,
בטח ובטח לפני השביעי באוקטובר שכולם נזכרו שצריך לעשות מילואים וגם אז זה לא מלא.

המצחיק שבאזרחות כשאני לפעמים נואם מול אנשים בעבודה או בריצות שטח וכו,
אף אחד לא מבין למה אני צוחק כשאני אומר להם "זה לא מובן מאליו" ואז קולט.
אבל ככה זה שזה מושרש אצלך כל כך.
לצערי עכשיו יהיה מושרש פליי או פייט.

בסרט אותו הילד כל הזמן ראה אנשים מתים, זה הקטע של הסרט, סרט באמת טוב,
במציאות קצת נמאס לי לראות אנשים מתים.
אביתר בן יהודה ז"ל עפר יונג ז"ל
אני לא מפסיק לראות אותם.
את אביתר אני זוכר על האלונקה, אני מנסה לזכור אותו דווקא בחיים, בשמחה,
הדבר היחיד שעולה לי זה הפרצוף המחייך שלו עושה תורנות מטבח יום לפני,
צוחק עם צוות החפק מאחורי דלפק המטבח.
אבל באותה נשימה אני רואה אותו באלונקה ואת הדמות שלו מאחור כשסובבתי את הראש אליו כמה רגעים לפני,
שעוד לא ידעתי מה הולך לבוא והמנח של הקסדה עליו הצחיק אותי ואמרתי לעצמי שכשנגיע לבסיס אוכל לצחוק עליו,
אני עוד מחכה שהוא יחזור לבסיס.

עפר יונג היה הגב שלי כמעט 20 שנה.
לצערי לא הייתי איתו כשנפל.
מתבקש שהייתי אומר שלשמחתי לא הייתי איתו שנפל,
עוד מחזה לקחת איתך לחיים, ואחרי שאני רואה אנשים מתים למה צריך להיות בעוד מוות.

כשאבא שלי גסס בשעותיו האחרונות, אמא שלי אמרה לי ללכת הביתה לתפוס כמה שעות שינה.
בהתחלה סירבתי, אני יכול להתאפץ פה על הכסא הלא נוח במחלקה ויהיה בסדר,
לא רציתי לפספס את הרגע שהוא נפרד מאיתנו למרות שזה לא היה משנה כלום, הוא כבר לא היה איתנו,
לא בהכרה וזה עניין של זמן עד שהוא מחזיר ציוד.

אני לא אשכח איך עמדתי מולו כשבישרו לנו את הבשורה.
אמא שלי הקפיצה אותי בשעת ערב מאוחרת שבדיוק סיימתי בילוי עם חברים מהעבודה והגעתי למיון.
דימום מוחי הם אמרו לנו, בגילו אין לנו מה לעשות איתו, זה רק להמתין לסוף.

איך לעזאזל עם כל הרפואה המתקדמת שלנו, מדפיסים פאקינג לב אנושי במדפסת
אבל להציל את אבא שלי או במינימום לבצע ניתוח שאולי יכשל, לעשות.
כאילו עם כל הקידמה, בסופו של דבר אנחנו עומדים מול אדם מדמם ומחכים שכל הדם יצא החוצה עד שימות.
זהו, זה הרפואה, בשביל זה הם למדו שבע שנים ועוד כמה שנים התמחות, חלק פרופסורים,
תמתין שהוא ידמם הכל עד שימות.
עד היום זה בלתי נתפס לי.
זה שווה ערך למלחמה המייאשת שאנחנו נמצאים בה.
ואני אומר מייאשת כי אני לא רוצה לקלל פה,
אני חושב עליה הרבה מילים יותר גרועות שלא יכבדו אותי אם אגיד אותם.
זה כמו שאני אצא מגיפ הדמים, אראה את קודקוד מדמם מכל הגפיים ואשב מולו אסתכל ואגיד לו
"אחי, מצטער, נמתין שכל הדם יצא עד שתמות, אין לי מה לעשות איתך"

אני מבין, אני מבין את הבעיה הרפואית ואת החשש להיכנס עם אדם בגיל אבי לניתוח שאולי יכניס אותו רק להנשמה לכמה שנים
ואז כולם סובלים במקום שזה יגמר ככה, אני מבין אבל עדיין זה מתסכל שבאותה המידה יכלנו להישאר בבית.

היינו איתו כל הלילה, שיירה של כל המשפחה הגיעה למילות פרידה,
הוא היה בהכרה מעורפלת ומתקשר בלחיצות יד עם עיניים סגורות ולחישות.
זה היה יום לפני ערב פסח, החג האהוב על אבא שלי.
החג שהוא צועק על כולם שיקראו את ההגדה כמו שצריך.
החג שבו יכלתי לכבד אותו כמו שצריך ולשבת לקרוא איתו ההגדה גם אחרי שכולם סיימו לאכול.
את החלק הסופי של ההגדה, נו אתם יודעים, החלק שאף חילוני בערך לא קורא אותו.

הוא הספיק ללחוש לנו שאחי הגדול יהיה אחראי על הסדר במקומו לפני שנכנס למצב תודעתי שלא איתנו כבר.
לפנות בוקר אמא שלי אמרה לי שאלך לנוח בבית.
חששתי לפספס את הרגע האחרון אבל שמחתי קצת ללכת לנוח בבית, למיטה שלי אחרי שהייתי ער רוב הלילה.

כשאמא שלי התקשרה אלי באמצע הבוקר, קמתי בבהלה ובעצב עמוק שאולי פספסתי.
הרי אף אחד לאיכל לדעת מתי זה יקרה וכמה זמן יקח.
"הוא מת, נכון?! " צעקתי לטלפון כעסתי על עצמי כל כך שהייתי חלש וויתרתי לעצמי והלכתי לישון במיטה שלי
במקום להירדם בקטנה על הספה, מה כזה קשה לך לישון על הפאקינג ספה בבית החולים יה חלש אחד.
לשמחתי אמא אמרה לי שעדיין לא, אבל זה קרוב.
המהירות שקפצתי מהמיטה הייתה מהירה מכל הקפצה שעשו לי בצבא אי פעם.

הנהג מונית שלקח אותי עוד ניסה להתבדח איתי אבל אני לא הייתי שם,
הייתי במשימה רק להגיע.

אבא שלי לקח את נשמתו האחרונה כשידו בידי.
היד שאני זוכר כל כך טוב כל הילדות שלי.
הוא גרגר את נשימת המוות שלו ונפרד מאיתנו.

המשכתי להחזיק לו את היד שהפכה לבנה, ללא צבע החיים, הדם כבר לא שם.
ככה אני זוכר את אביה (אביתר בן יהודה), לא יכלתי לטעות, לא היה ספק.
כשאתה רואה אדם ללא נשמתו אתה לא יכול לטעות זה ברור מאליו.
החוסר צבע של החיים לא היה שם, הדבר הזה לא יוצא לי מהראש
למרות שלפעמים אני רוצה לקחת שפכטל ולגרד לי את הזכרונות האלו מהמוח.

את השעות הבאות מהרגע שעפתי באוויר ועד השיחה עם עם המלאך המחלץ שלי דורון כפרה עליו,
העברתי בתהיות ובעיקר בתקווה עמוקה האם הוא מת או לא.

יותר מארבע שעות של הזיות ואני כמו גולום משר הטבעות, מוזר כמוהו, מדבר לעצמי
למרות שכל המחלקה בוהה בי, אומר " הוא מת, בטוח הוא מת, אין מצב שלא"
אבל באותה נשימה אומר "אולי לא, אולי הוא רק בשוק והצליחו להציל אותו"
אבל באותה הנשימה הנוספת אני אומר "אין מצב נו בחייך, ראית אותו, אי אפשר לפספס את זה, אתה יודע איך איש מת נראה"
אבל אולי כן הצליחו, לא בעצם אין סיכוי נו בחייך,
ככה אני עם עצמי ארבע שעות עד שהרגשתי שנשרפים לי הפיוזים שנשארו לי במוח.

כשדורון התקשר קיבלתי את הבשורה הנוראית הסופית, מה שראיתי וידעתי זה ודאי לצערי.
זהו, מפה הוא לא יחזור, אתה רואה אנשים מתי, והאמת? זה די נמאס לי.

אבל עפר, עפר, כפרה עליך עפר, סעמק איך לקחו לי אותך, לזה לא הייתי מוכן.
והפעם כמו שאמרתי קודם לכן, לצערי לא הייתי איתך ברגע האחרון.
וזה לגמרי לצערי כי אני יודע שאם היינו ביחד זה היה נגמר אחרת.
לא היינו מגיעים למצב הזה שאני מדבר ומספר לאנשים עליך,
זה היה מגיע לזה שהיה לנו חתיכת סיפור גבורה לספר, איך ביחד זימברנו את המחבל המזדיין הזה,
ותסלחו לי על הגסויות שלי אבל הפעם תתמודדו כי המחבל הזה באמת בן זונה.

היו שם כל כך הרבה ליקוים ודברים שאני יודע בוודאות שאם היינו ביחד היינו עושים אחרת.
אני מכיר אותך ואני מכיר את עצמי, אני יודע איפה היינו משלימים אחד את השני.
אני יודע מה היתרונות ומה החסרונות שלך ולצערי לא הייתי שם בשביל לכפר על החסרון הזה שלך
לזנק לעזור מבלי להבין לאן נכנסת.
אני מלקה את עצמי בכל שעה שעוברת.
אני יודע אחי, זה לא עלי, אני מבין אבל לא מקבל.
אני באותו בוקר מסריח הייתי בכלל בבית החולים מאושפז בעוד יום חרא בשיקום
שלא הבינו מה לעשות איתי וטיפלו בי בצורה הכי גרועה שאפשר אבל זה לסיפור אחר.

אני רואה אותם בתמונות ובסרטונים וזה מרגיש לי כאילו הם פה, כאילו יצאו לחופשה ותכף חוזרים.
הם כל כך חיים במדיה ברשת, לרגע אתה שוכח שהם לא פה.
אני כמו ילד קטן אומר לעצמי לפעמים, כשאף אחד לא שומע כי אני מתבייש בזה,
בקול רם בשביל שאני אשמע את זה ולא אחשוב שזה רק רחשי המוח שלי, אלא באמת אבין
"הם באמת לא יחזרו אה?" אני אומר את זה אחת לכמה ימים שאני נתקל בתמונות שלהם ולא באמת מעכל,
"הם לא יחזרו אה?" זה עדיין מוזר לי שאני אומר את זה.

אם הייתי מעורער בימים של אחרי הפיצוץ, המוות של עפר הכניס אות לאיזה בור שממנו לא יוצאים.
לפחות כרגע אני לא יודע איך.
הוא הכניס אותי למקום שעד היום אני לא מבין מה קורה.
מאז המטפלים שלי הסבירו לי אבל לא הבנתי מה קורה לי בגוף.
בחיים לא היה לי ככה.
אבל ההוא למעלה אמר לי "מזל טוב מתוק, תתחדש"
זאת המציאות החדשה הוא אומר לי.

מאז אני רואה את כל המתים.
גם את אלו שראיתי במציאות וגם את אלו שאני רואה בחדשות,
את אלו במשחקי המחשב ואלו בכתבות.
אפילו את אלו בסדרות הטלוויזיה.
בגלל זה אני לא מסוגל כבר לראות כאלו דברים, אני ישר בורח.

אני רואה אנשים מתים וקצת נמאס לי.
ופה אני אסיים ואתן לכם ספויילר על הסרט, אז כל מי שלא ראה, תסגרו ולכו לראות את הסרט ואז תחזרו.
הפאנץ של הסרט שהילד רואה אנשים מתים ומדבר עם הפסיכולוג שלו ברוס ויליס שמנסה להבין מה הוא רואה
ורק בסוף הסרט הוא מבין שהוא רואה אותו, את הפסיכולוג, כי הוא בעצם…. מת.

אז מה זה אומר עלי שאני רואה אותם מתים? לא יודע אבל אני יודע שנמאס לי.