בין המדבר לסיירת
המסלול ששבר אותי.
שבר, שבר.
האמת לא זוכר מתי בפעם האחרונה נשברתי ככה.
לא יודע אם נשברתי בצורה הזו בכלל.
הפעם גם הגוף אותת לי.
הגוף הזכיר לי שאני בסופו של דבר….
פצוע!
הוא הזכיר לי שלמרות מה שאני חושב, אני לא שלם, אני שבור ופצוע.
הוא אמר לי, אל תגזים, תזכור מה עברת ואם לא תזכור אני אזכיר לך.
הרבה פעמים במסעות האולטרה קוקו 🐓 שלי נשברתי.
לא חושב שיש רץ אולטרה שמכבד את עצמו שלא עבר משברים,
זה חלק מהדרך ומהאתגר.
למעשה אם היה לך קל, לא עשית משהו קשה מידי,
זה מה שאני מאמין בו, אתה יכול יותר.
תראו, מה שאכתוב פה, לא חכם, לא משהו להתגאות בו,
לא משהו לחקות וכמובן לא המלצה.
אבל זה משהו ללמוד ממנו.
אנחנו לומדים לרוב מטעיות לא?
יאמר להגנתי שזה היה חתיכת בלתמ ולא צפוי.
יאמר לרעתי שזה תרחיש שהייתי צריך לחזות ולהתכונן אליו
ולהכין תכנית ב' כמו שאני עושה לרוב.
הפעם הפאק לגמרי עלי.
יצאנו לסיבוב מדבר אחרון לעונה בעקבות השיטפון שהיה בתחילת מאי,
הלכנו לגרד את הגבים האחרונים.
התכנית 17 ק"מ עממים עם 900 טיפוס לגובה.
סיימנו עם 30 ק"מ ו-1800 מטר.
פי 2.
בנוסף לכל זה.
שעתיים אחרונות בלי מים בכלל
ו-37 מעלות ללא טיפת צל.
לא ללמוד ולא להתגאות אמרנו.
שמרו את ההטפות אני מלקה את עצמי לבד.
טיפסנו במקומות לא הגיוניים,
טבלנו בגבים קרים ומעולים,
נכנסתי לשני בורות מים עמוקים עם חבל והמון כוח ידיים והיה אדיר!
היה פצצה
אבל אחכ הסתבכנו עם הסיומת.
לרוב כל התקלות קורות קרוב לבית אומרים לא?
הבעיה שפה היינו רחוקים מאוד מהבית (הרכב) עם שמש קופחת,
שעת צהריים בשיאה, בלי מי שתייה וכוחות אוזלים.
זה רכבת הרים.
למעלה למטה.
הכל עלה לי שם.
כבר לא התחשק לי הטבע, הריצה או כל דבר אחר.
רק רציתי תחנת דלק עם ארטיק ופנטה קרה.
ינואר 2000
אני לוחם בהשכרה ביחידה.
החודשים הקרובים מיועדים ללימודי ניווט.
אחת התקופות שהכי פחות אהבתי בטירונות.
כל היום אתה באולם בבסיס חיל האוויר בצפון.
לא המקום שלך, בלי הדברים שלך, זרוק כמו נווד, אורח בבסיס אחר.
כל היום מושקע בלימוד הציר תנועה ללילה.
אסור לפתוח מפה או כל אמצעי אחר.
אתה מכין ציר ניווט לפי הנקודות ואמור לזכור בע"פ את כל הדרך.
הכל!
לזכור כמה צעדים בכל מקטע, איזה גבעה ואיזה הר נמצאים בהמשך,
איפה העמק הקרוב ודרך איפה חוצים נחלים.
אה, ואם כל זה לא הספיק אז אתה אמור להיזהר מכלבים שוטים
במאהלי בדואים שפזורים בצורה ניכרת לאורך המסלול שלך.
תמיד אמרו לנו בתדריכים שאם כלב נושך אתכם אז לירות בו ולהביא אתכם
את הגופה שלו שיבדקו אם הוא חולה כלבת ומה נדרש לטפל בכם.
אני ילד בן 18 שרק לפני כמה חודשים ישב על ספסל הלימודים
ונשלח בקביעות למנהלת בהיותי שובב,
וכעת תוהה לעצמו איך לעזאזל הוא גורר גופת כלב מרוטשת
על פני כמה קילומטרים תוך כדי ניווט עד לסיום.
אבל נהייתי מומחה בהתמודדות מול הכלבים.
כי הכלבים באו, באבואה הם באו.
באו בהמוניהם.
לא היה ניווט אחד שאתה לא פוגש כמה להקות כלבים.
שתי השיטות הכי טובות להתמודד איתם, שיטות שעובדות לי גם היום
בריצות שטח שלי זה תלוי אם אנחנו מנווטים באור יום או בלילה.
בלילה זה די קל אבל מייאש מעט.
פנס שמכוון להם ישירות לעיניים והם לא זזים, רק עומדים ונובחים את נשמתם
עליך.
זה קל ואפקטיבי אבל הבעיה שאתה חייב להשאיר את הפנס על העיניים שלהם,
עד שיצאת מהאזור שבו הם חושבים ששייך להם.
ברגע שהורדת את הפנס מעט הם מזנקים אליך באמוק עד שאתה מאיר עליהם שוב.
ככה אתה מוצא עצמך הולך במשך דקות ארוכות ולמרחק רב עם הגב לציר התנועה,
הפנס מכוון לעיני הכלבים ואתה הולך אחורה מקווה שלא ליפול מאיזה סלע
ולאבד קשר עין עם המפלצת שמכונה כלב.
הבעיה שהפנס לא עובד טוב באור יום ופה מתחיל הבלגן והלחץ.
פה מתחילים משחקי כוחות.
השיטה היא להרים אבן ולאיים על הכלב שאתה תזרוק עליו.
עכשיו זה הקטע.
בתור אדם שכלי אתה מבין שאם הכלב מחליט להסתער עליך,
האבן הזו לא תעזור לך בשיט.
במקרה הכי טוב אתה תזרוק עליו ותפגע בו אבל זה לא יזיז לו כשהוא באמוק.
במקרה דמיוני אתה תצליח להכות בו עם הסלע ולהשבית אותו לפני שהוא הספיק
להתחרע עליך עם נשיכות.
לא יודע כמה מכם ראו פעם כלב באמוק רציני וברצון אמיתי לתקוף וכשהוא תוקף,
קצב הנשיכות הוא מטורף. הוא נותן כמה ביסים בשניות.
עכשיו, גם אם בתרחיש דמיוני אצליח לנצח אותו בקרב אבנים מול שיניים,
עדיין הרגליים שלי נגוסות ומדממות כשאני נמצא כמה קילומטרים מכל אזור מיושב או כביש.
הרי זה לא שאספיק למשוך את הנשק הארוך (ארוך ארוך, לא מקוצר כן?) לדרוך לכוון
ולפגוע בכלב שרץ באמוק אלי ויש לו בערך שתי שניות מהרגל שלי.
לא ראלי.
אבל למזלי הכלבים אולי חכמים אבל לא מספיק.
ברגע שאתה מאיים עם אבן לזריקה עליו הוא נעצר, נובח את נשמתו עליך אבל לא זז.
לימים גיליתי שזה עובד גם בלי אבן, רק תנועת היד.
מזל שהכלבים לא חכמים עד כדי כך.
הבעיה שאתה צריך ללכת עם היד למעלה ולכיוון הכלב עד שאתה יוצא מהאיזור שלו.
אבל, צרות קטנות.
אבל מה הקשר למדבר 25 שנה אחרי?
רגע, כבר נגיע לשם.
במשך כחודשיים, בזמן החורף,
אנחנו בבסיס לא שלנו, עובדים על המפות מבוקר עד לילה ואז בלילה יוצאים
להרבה שעות ניווט עם הצמד שלך.
לא יודע מי מכם התנסה עם ניווטים בצבא.
יש הרבה יחידות והרבה שיטות.
אצלנו זה ניווט גולם.
מה זה אומר? זה אומר שאתה מנווט את הניווט שלך לפי הציר והתוכנית שבנית כל היום,
וחבר לצוות הולך אחריך כמו גולם עם הקשר הגדול והכבד על הגב (מ"ק 77 מי שמכיר).
הגולם לא מבין כלום או מכיר משהו, הוא לא יודע מה הנקודות, מה הציר או מה התוכנית,
הוא גולם, פרד שמטרתו רק לסחוב את הקשר ולשמור עליך שלא תהיה לבד.
ברגע שמגיעים לנקודת הסיום שלך, מחליפים ואתה הולך להיות הגולם והחבר מנווט עד לסוף.
עכשיו תראו, כשאתה מנווט זה שלך, אתה נבחן, אתה מרוכז, אתה מנסה להבין לאן ללכת,
חושב ומתכנן, בלחץ או רגוע תלוי כמה טוב אתה.
הגולם בזמן הזה רק רוצה שזה יגמר כבר.
בשביל הגולם זה משעמם ממש.
תחשבו ללכת בקצב מהיר עם ציוד כבד על הגב, בלי לדעת לאן או עוד כמה זמן
או מרחק יש לך, האם מתקרבים לעליה או ירידה או להקת כלבים מעצבנת.
בתור הנווט אין לך זמן או רצון להסביר לו,
אתה במשימה ואתה צריך להשלים אותה כמה שיותר מהר.
כשאתה מנווט אתה חדור מטרה וצועד מהר בהתלהבות, כשאתה מסיים
והופך להיות גולם אתה גורר רגליים ורק רוצה להגיע לסיום.
כבר אמרתי לכם שזאת הייתה תקופה שפחות אהבתי בצבא.
פחות אהבתי כי פשוט הייתי פחות טוב בזה.
לא היה לי את הניסיון ובעיקר את השקט הנפשי ויכולת הלימוד שיש לי היום.
את התשוקה לטבע ולאתגרים שיש לי בתור בוגר, את האריכות נפש כעת בגילי המופלג.
אז היינו ילדים, שבוזים רוב הזמן שרק מריצים אותנו ממקום למקום ורודים בנו כל הזמן.
אתה עייף, מתוסכל, שבוז, עצבני ועוד מוטיבים שליליים.
אין לך זמן או שקט נפשי בשביל להתמקצע במשהו שלא בא לך בקלות.
לא יודע, אולי זה רק אני, אבל פשוט לא הייתי טוב מספיק.
לילות שלמים אתה הולך אבוד, לא סגור איפה צריך ללכת ואיזה נקודות לאסוף.
מיילא שאתה גולם, אתה סתם סובל אבל לא אכפת לך, אבל כשצריך לנווט אתה בבעיה.
אסור לפתוח מפה, הכל מהזיכרון מה שלמדת.
עכשיו לך תזכור מה רשמת בעיגול החמישי בשעה 10:00 בבוקר כשכעת 03:00.
אבל הייתי מעולה בחיתוך לנקודת סיום.
תמיד שהסתבכתי והתייאשתי, הסבלנות שלי משכה אותי לוותר על נקודות ופשוט
למשוך לכיוון נקודת הסיום.
נקודת הסיום תמיד הייתה קלה, תמיד היה איזה כביש מרכזי, הר מיוחד או פינה מסוימת
שאם הגעת לשם, ההגעה לסיום שבו מחכה הטיולית זה בקטנה, רק צריך לצעוד.
מאי 2025
אני קופץ אתכם 25 שנה אחרי.
הטכנולוגיה קפצה פלאים, הכל נהיה קל יותר.
יש כבר GPS, אף אחד לא לומד כבר ציר תנועה.
הזקנים שבנינו יגידו שזה דבר רע שכן אם נגמרת הסוללה אכלת אותה.
איך מפקד בצבא יכול להיתקע בלי יכולת ניווט.
אבל לי זה נהדר, אין צורך ללמוד לנווט, שים את המסלול שבנית במכשיר שמציג
את הניווט וצא לדרך.
הטכנולוגיה כל כך מתקדמת שיש לך מפה לניווט בשעון כף היד שלך.
אנחנו הרצים לא זזים בלי זה.
זה כל כך קל, זה כל כך הכרחי.
כשאתה רץ בשטח אין לך זמן להתחיל לנווט,
אתה מתקדם מהר מידי בשביל להתחיל לנתח את השטח.
יש כאלו דברים, ריצות ניווט, אבל זה זאנר אחר ולרוב הם ירוצו מרחקים קצרים יותר.
לנווט בתא שטח שטוח או ללא הרבה שבילים או נקודות עניין זה מאוד מאתגר,
אך מאז שיש לנו GPS זה קלי קלות.
אבל עכשיו אני בוגר, מנוסה, סבלני לרוב ויודע להתמצא הרבה יותר טוב מבעבר.
אני כבר יודע לקרוא את השטח, להבין צורות תנועה ואסטרטגיה של התקדמות בשטח.
את זה אני חייב ליחידה שלי אבל בעיקר לנסיון רב השנים שלי
בטיולים ובעיקר בריצות השטח.
בעוד כשבסדיר בסיירת לא הלך לי מספיק טוב בניווטים,
אבל כן בהתקדמות יעילה וקריאת השטח שנמצא מולי הייתי מספיק טוב.
מי שלא חי ונושם את השטח או הוביל חיילים אחריו, אני מתכוון לאסטרטגיות
של התקדמות בשטח מבחינת שיא גובה, מה וכמה להיחשף לאויב בגבעות שולטות,
מאיפה כדאי לטפס, באיזה זווית ובאיזו צורה היקפית או ישירה.
בעוד בריצות שטח להיחשף פחות רלוונטי שכן אין לך אויב, אתה כן צריך לחשוב
מאיפה וכמה אתה מטפס בדרך.
אתה לא תמיד תרצה לרדת מההר, לחצות את הואדי הנמוך ולטפס שוב בצד שני,
אולי בכלל עדיף לך להקיף את ההר.
אולי זה יותר ארוך במרחק אבל יותר קצר בזמן שכן לא צריך לטפס.
אבל לא אלאה אתכם בטכנולגית ניווט, נראה לי שהבנתם את הנקודה.
אמנם מסלול הניווט בשעון אבל אני חי ונושם את השטח, אני יודע מה הכיוון הכללי,
אני יודע מה מתוכנן להגיע ומה נדרש מאיתנו.
פשוט בניגוד ללפני 25 שנה בסיירת פה אני מגיע מוכן באמת.
פה אני מגיע בלהט וברצון, במסלול שאני מתכנן והולך כדי לראות דברים מסויימים,
מסלול שאני יושב עליו תקופה ולומד אותו במשך זמן רב.
אני לא לומד כל פניה בע"פ, בשביל זה יש טכנולוגיה, אבל לומד כיוון כללי, הרים שולטים,
נחלים וחציות ואדיות וכו.
אם אצטרך לנווט את המסלול הזה בלי הטכנולוגיה אני אצלח אותו,
אם אני ארצה לדקור איזה בור מים בלב המדבר זה כבר סיפור אחר
ולזה אצטרך את הטכנולוגיה.
ינואר 2000
אבל הסיפור המצחיק מימי הסיירת בתקופת אימוני הניווט היא שהתקופה ההיא חורף.
אנחנו בצפון בבסיס חיל האוויר מי שמכיר בלי שמות.
גשם וקור נוראי לסירוגין.
כשיורד גשם מאסיבי או רמות קור מתחת למעלות מסויימות יש עוצר אימונים
ובמקרה שלנו זה אומר שלא יהיה ניווט בלילה.
חלום.
הבעיה מתחילה שאתה לא יודע בשעת הצהריים מה המזג אוויר הוודאי בערב.
זה לא כמו היום עם טלפונים חכמים וגוגל עם שלל אתרים.
בקושי שיחות היו.
אבל כל היום התעסקנו האם יהיה עומס קור ויבטלו את הניווט או לא.
לא למדנו את הציר בכלל, "אמרנו יאללה יהיה עומס קור ויבטלו למה ללמוד"?
וככה יוצא שבסוך אין מספיק עומס קור ואתה כן יוצא ועכשיו אכלת אותה כי לא למדת.
פעמיים מתוך חודשיים שלמים של כל ערב,
ביטלו לנו וראינו את הסרט לב אמיץ בקולנוע של הבסיס.
פעמיים סהכ!
בשאר נאלצנו ללכת במסלול שלמדנו אליו בקושי רבע מהזמן הנדרש כי התעסקנו בעומס הקור.
אבל הפעמיים שביטלו לנו היו כל כך מתוקות שאני זוכר את זה 25 שנה אחרי.
מאי 2025
אנחנו נמצאים במדבר, מצוק העתקים באזור עין גדי מי שמכיר.
מי שלא מכיר את מצוק העתקים זה למעשה רכס מאוד ארוך על גבי מספר רב של קילומטרים,
גבוה מעל ים המלח וכמה נקודות מסודרות לטיפוס למצוק.
כשאני אומר מסודרות הכוונה למסלול מסומן שהמטיילים מטפסים בו, הוא לא קל או נוח,
פשוט מסודר וניתן לעבור בו.
זה עדיין לטפס רכס מאוד גבוה של מעל 600 מטרים של גובה בעלייה אחת, קל זה לא.
לאורך הרכס המשוגע הזה יש כמה נחלים מאוד מפורסמים שזורמים בו רק בעונות שיטפונות
ולא ממש עבירים למטייל הממוצע.
כמובן שאנחנו ועוד כמה משוגעים בארץ הם לא המטיילים הממוצעים
וברוב הנחלים האלו אנשים כבר טיפסו או ירדו.
למי שלא מכיר, זה הרכס הענק מימין שאתם נוסעים דרומה על כביש 90 כשים המלח משמאלכם,
או להפך מהצד הנגדי.
לא יודע כמה מכם מטיילים, כמה מכם מטיילים שם,
כמה מכם מכירים או ראו את הנחלים שבהם אין שביל מסודר.
לטפס או לרדת בהם זה באמת משחק אחר, זה משחק לגדולים, זה משחק לאמיצים
ויש יגידו משחק למטומטמים שכן יש שם דרדרות סלעים,
מצוקים משוגעים וסכנת מוות בכל פינה.
זה ללא ספק המעשה הכי פחות חכם לעשות בזמן טיול.
אבל היי, אנחנו לא הכי חכמים ולרוב עושים שטויות.
חשוב לומר שאין פה המלצה, דירבון או שכנוע מכל סוג שהוא!
זה מסוכן, טפשי ומיותר.
וכמו שתלמדו להבין בעוד כמה זמן, זה גם יכול להיגמר לא טוב.
אני אמנם בחיים ורושם לכם את שורות אלו, אך זה בקלות יכל להיגמר אחרת.
אבל אנחנו לא בהוראות עשה ולא תעשה, אלא באים לספר לכם סיפור עם משל.
בניגוד לצבא, באתי לפה מוכן, ידעתי את גודל המשימה ואת הסיכון הכרוך בכך.
תופתעו לשמוע שאני מתכנן לפרטים את השגעונות שלי ואת הסכנות
ואני באמת מנסה להגיע אליהם הכי בטוח שניתן.
תופתעו לשמוע דבר נוסף שלפעמים אני מוותר על דברים כי אני מבין שהם מסוכנים מידי
ואין לי שליטה מספיקה עליהם.
במקרה הזה הייתי מספיק בטוח ביכולות שלנו ובאתי מוכן.
מוכן זה ללמוד את הציר, זה להכין ציר תנועה מתאים ולבדוק את כל האופציות ולהתאים הכל
לעונה, לזמנים שיש לנו, להתחשב בעליות ובטיפוסים הרבים שיש,
דבר שיקח לנו הרבה זמן ובמרחק ריצה סביר ביחס לשעות החמות.
אנחנו נמצאים בחודש מאי.
ישראל בחודש מאי זה חם, במדבר חם פי כמה וכמה.
אבל תכננו על גבי מים אחרי השיטפון האחרון שהיה.
עם הנסיון ריצה בחום שלנו וגבי מים קרים פה ושם עם מרחק ריצה לא ארוך מידי,
יהיה בסדר ובקטנה.
יהיה חם, לא מתרגשים אבל 17 ק"מ ובערך 4 שעות תנועה יהיה בסדר.
הבעיה שהפעם אנחנו עולים ויורדים בשני מקומות שטרם ביקרנו בהם או שיש בהם שביל.
לשם כך התייעצתי עם חברים מעולם הטיולים וקבלתי מהם את הציר שבהם עם עשו את הדרך הזו,
למעלה ולמטה.
השביעו אותי לא להעביר את זה הלאה כי זה מסוכן אבל על קוקו אנחנו סומכים,
הוא מספיק משוגע ומנוסה.
עם זה יצאנו לדרך.
ינואר 2000
ימי הניווט ביחידה רצים.
הימים רצים אבל אנחנו צועדים בכל לילה כל הלילה.
תשושים, רצוצים, שבוזים אבל מתקדמים.
שעות של ניווטים, מרדפים עם כלבים, עייפות ועצבים לסירוגין.
הלוז הוא זהה בכל יום.
קמים בשעת בוקר מאוחרת שכן היינו ערים בניווט כל הלילה.
אוכלים ארוחה ומתחילים לעבוד על ציר התנועה ללילה.
זמן חופשי בלי מפקדים, רק הצוות באולם נטוש של בסיס לא שלך וזמן ללמוד ציר.
מזכיר לכם שרוב היום התעסקנו האם יהיה עומס קור בלילה, אז לא באמת למדנו כמו שצריך,
יותר קשקשנו ובזבזנו את הזמן.
שעת ערב מגיעה, עולים על הטיולים עם הציוד ונוסעים לנקודת הזינוק.
השבזות והדכאון צונחים עליך במהירות שיא.
אתה יודע מה הולך לבוא בעוד רגע.
לילה לבן, זה קצת מצחיק שקוראים לו לבן כשבעצם הוא שחור כמו הסיוטים שלנו.
הולכים עד הבוקר ללא פנסים או תאורה כלשהי, רק אתה והגולם המשועמם שלך.
עד שאתה רואה את הטיולית חזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת יוצאת לך הנשמה.
אתה רק מחכה להגיע לטיולית ולהתרסק לשינה מתוקה.
השינה בטיולית הייתה אחת הטובות.
כשאתה מגיע להירדם אחרי שעברת קשיים פיזיים כל כך גדולים,
כשבחוץ קור כלבים ולעיתים גשום ואתה נכנס לטיולית חמה, אתה בעננים.
אמנם טיולית למי שמכיר זאת משאית שגוררת ארגז מושבים עם חיילים עליה,
על כסא בריפוד מינמלי, אבל כרגע זה הדבר הכי נוח ומתוק בעולם.
אבל רגע, יש עוד שמונה שעות הליכה ושמונה להקות כלבים נובחות עד שנגיע אליה.
הלוז הוא זהה, התחושות זהות גם כן כפי שסיפרתי לכם קודם.
אתה מתרגל למצב הנפשי והפיזי שאתה נמצא בו.
תחזיק חזק ובסוף זה יגמר,
זה המוטו שגייסתי לעצמי בטירונות ומחזיק איתי בכל הקשיים שלי עד ימי הריצות אולטרה שלי כיום.
אני מדבר על זה גם בהרצאה שלי שאני מספר את סיפור חיי וקצת השראה מסביב עם כלים לחים.
גם סיפרתי על זה בסיפורים הקודמים באתר שלי,
או בפודקסטים הקודמים שניתן לשמוע או לקרוא שם ומי שלא מכיר,
kukutrip.co.il או פשוט בגוגל קוקו טריפ.
לילה אחד יצאנו לעוד ניווט, אחד מיני רבים, זהה לכל הקודמים.
הכל נראה דומה רק המקומות שונים.
אני לא באמת זוכר איזה מקומות עברנו, רק האזורים שבהם ניווטנו וגם את זה לא בצורה מלאה.
אזור צפון זוכר, גבעות גורל לצערי זוכר אבל את השאר הדחקתי כנראה,
הצוות שלי משלים לי פיסות מידע חסרות כשאני צריך.
אני צועד כגולם אחרי אחד מהצוות
(אני אפילו לא זוכר מי זה היה מרוב שהאירוע הזה היה טראומתי בשבילי)
הוא מסיים את הניווט ומתחלפים ואני מנווט את החלק שלי עד לטיולית.
כמו תמיד, עד שאני מתחיל לנווט אתה כבר עייף מההליכה שלך בתור גולם,
ואז כשאתה מנווט החבר שלך לצוות שהופך להיות גולם
ומנסה רק לשכנע אותך לחתוך לסיום כי מה אכפת לו?
הוא כבר הביא את הנקודות שלו והוא רוצה רק להגיע לטיולית.
כמו תמיד מהרגע שאני יוצא מהטיולית אני רק חושב ומחכה לרגע לחזור אליה.
כל השאר באמצע לא באמת מעניין אותי.
אני רק רוצה לסיים עם האירוע הלא כיפי בלשון המעטה הזה.
אתה מתקדם בחוסר חשק מובהק, בכוחות פיזיים ונפשיים מועטים.
אתה בגדול רק מחכה להגיע לסוף, לטיולית החמה ולהירדם שנת ישרים.
אחרי הרבה שעות והרבה תסכול מהניווט עצמו
אנחנו מתקרבים לנקודה שבה אמורה להיות הטיולית.
הגענו לכביש שבסופו היא מחכה לנו.
אני מאושר עד הגג, אני כבר מריח את הריפוד המסריח של הטיולית.
אני מה זה הולך להתרסק בכסא ולהירדם כמו תינוק חמים מתחת לדובון הצהלי שלי.
יאללה עוד כמה קילומטרים של הליכה ואנחנו שם, אני מרגיש את זה.
עכשיו אני גם רואה את זה!
אני רואה את הטיולית ממרחק ומתקדמים אליה במהירות.
אבל אני רואה עוד משהו במרחק.
אני רואה משהו מוזר.
אני רואה משהו שלא מסתדר לי ואני עדיין לא מבין מה אני רואה.
אני רואה הרבה המולה סביב הטיולית ולא באמת מבין מה קורה.
זה בהחלט חריג כי ברגע שמגיעים לטיולית אף אחד לא מבזבז זמן מסביבה,
הוא עולה למעלה ונרדם תוך דקה.
כשאנחנו מגיעים אני מבין את גודל הצרה.
"חבר'ה, מקום האיסוף נחשף, אתם צריכים לנווט לנקודה החדשה שתקבלו כעת"
ואני מקבל ליד מפה חדשה עם ציר ניווט חדש שאני אמור ללמוד תוך כמה דקות ולצאת לדך.
כמובן שזה תרגיל.
אף אחד לא באמת חשף אותנו או שזה מעניין משהו, אנחנו בלב בישראל,
באיזה כפר ערבי חור לידנו אבל מקום טיולים רגיל ומשעמם.
סתם רוצים לתרגל אותנו התקלות כמו שבפעילויות יכול לקרוא.
בחישוב גס ומהיר אנחנו מבינים שההליכה לנקודת איסוף החדשה הולכת להיות עוד עשרה קילומטרים.
קחו לכם רגע, תעכלו את המספר הזה, עשרה קילומטרים.
עכשיו אני מבין שחלק מהקוראים פה הם רצים, חלק רצי אולטרה למרחקים ארוכים
ובשביל עשרה קילומטרים הם לא יוצאים מהבית.
אבל הרשו לי לקחת אתכם לגיל 18, אתם בשירות צבאי מתיש, מעייף ומשביז.
אתם לא מסיימים ריצה וחוזרים הביתה לנוח שנ"צ,
אתם מטורטרים כל היום רצים ממקום למקום או עושים תורנויות מטבח.
אתם אחרי כמה שעות הליכת ניווט בנעליים צבאיות בהרים,
בגבעות ובנחלים עם קשר כבד על הגב בקור נוראי בלילה.
עכשיו תגידו לי אם עוד עשרה קילומטרים שלא תכננתם, בא לכם טוב.
עזבו, בואו נעשה את זה יותר פשוט.
תחשבו על כל ריצה או טיול שעשיתם שכבר הגעתם לרכב שלכם,
עייפים ומסופקים מהמסע שעשיתם
ועכשיו יגידו לכם צאו לעוד עשרה קילומטרים, כמה מכם יצא לזה בכיף?
אני יכול להגיד לכם שהתבאסתי רצח.
כבר הרחתי את המושב, זה היה כל כך קרוב, יאללה שלנו.
אבל הנורא היה מלפני.
היתרון, חסרון בהתקלה הזו היה שהציר מאוד פשוט.
לא סיבכו אותנו, לא נתנו נקודות, בלי יעדים ובלי מטרות,
רק תגיעו לטיולית שנמצאת בקו אווירי ישר עשרה קילומטרים מפה,
יש שם כביש מרכזי ופי האזימוט תדעו אם לקחת בכביש ימינה או שמאלה.
זה גם עוד עניין, האזימוט!
ניווטתם? מכירים מה זה?
בגדול בלי לחפור לכם מידי, כשאתה מגיע לנקודה כמו כביש ארוך אתה לא יודע האם צריך לפנות ימינה או שמאלה
ולאיזו נקודה בכביש הגעת, האם עברת את הנקודת סיום ימינה או שמאלה.
בגלל זה מרימים מצפן ולוקחים זווית רחוקה בכוונה מהסיום,
ואז יודעים בוודאות שאתה נוחת מימין או משמאל לסיום ורק נותר לך לצעוד לכיוון הנכון.
אנחנו מתחילים לצעוד.
הפעם אין יותר מידי מה להסתבך.
אין גולם או נווט, שנינו באותה הסירה, רק להגיע כבר למושב החם בטיולית.
המקטע הוא ארוך, לא רואים סוף.
אמנם אנחנו בלילה אבל אור דמדומי הבוקר כבר עולה.
בדכ בשעות האלו אנחנו כבר נוחרים בטיולית אבל הפעם אנחנו עדיין בצעידה.
הלילה יחסית בהיר ורואים למרחק אחרי שהעיניים התרגלו לחושך.
אחרי כמה גבעות וקילומטרים שעברנו, אנחנו מאבדים תחושת מרחק.
בלי GPS אתה לא יכול באמת לדעת כמה הלכת.
כמובן שהשיטה המקובלת לבדיקת מרחק זה לספור צעדים.
אני לא יודע מה אתכם, אבל שני ילדים שבוזים שהלכו כל הלילה
וכעת הפילו עליהם מקרה שהם לא התכוננו אליו,
הדבר האחרון שמעניין אותם זה לספור צעדים למרחק של עשרה קילומטרים.
היה באמת בנקודת השפל של חיי.
זאת אחת הנקודות שאני לא אשכח לעולם.
הרבה שכחתי מהשירות הצבאי שלי, הצוות שלי צוחק עלי שהרבה דברים שכחתי,
אולי אבל הדחקתי או שאני באמת עם בעיות זיכרון.
אבל את הנקודה הזו לצערי אני לא יכול לשכוח למרות שהייתי רוצה.
כל גבעה שעליתי עליה הייתי בטוח שמעבריה יהיה הכביש שלנו והטיולית שמחכה לי.
כל גבעה שעליתי עליה התבדתי וראיתי שיש לנו עוד המון ללכת והכביש לא נראה באופק.
זה היה כל כך רחוק מאיתנו שאתה לא רואה כלום מעבר לחול ולעוד גבעות.
אבל אתה אומר לעצמך בסדר, נעבור את הגבעה ההיא שאני רואה באופק הרחוק ובדוק זה שם,
לא יתכן שזה כל כך רחוק.
אתה צועד בציפייה כל כך גדולה שאחרי הגבעה הזו יבוא הכביש המיוחל והטיולית החמה,
וכל גבעה אתה מתבדקה מחדש.
הנפש השברירית שלי מצליחה להחזיק כמה גבעת כאלו אבל בסוף נשברת כשזה לא נגמר.
הייאוש שלי היה כל כך עמוק שלמזלי עדיין היה מספיק חשוך שחבר הצוות שלי לא יראה שאני דומע.
אני באמת ברמות ייאוש שאני לא מכיר, אני שבור נפשית בכל איבר בגופי.
אני כל כך מיואש שאם הייתה לי אופציה לפרוש ולוותר על הכל באותו הרגע זה מה שהייתי עושה.
אבל לצערי אתה נמצא בשום מקום, אין לך ברירה אלא להמשיך בחוסר חשק.
זה או שאתה ממשיך או שאתה נתקע פה ולך תדע מה יהיה.
אין ברירה, חייב להמשיך וכמו שאני תמיד אומר, "תחזיק חזק, הכל יגמר בסוף"
זה בסוף באמת נגמר.
הטיולית חיכתה לנו ואני סיימתי נוחר בחמימות במושב הפלסטיק המסריח.
זה נגמר אבל משהו בי גם נגמר.
הצלקת משם לא תעבור כל חיי.
לא ידעתי אז כמה הפצע עמוק, רק רציתי להירדם בכסא הפלסטיק.
מאי 2025
אנחנו בלב מדבר, השמש דופקת לנו בראש, כבר חם ואנחנו עם שאריות המים האחרונות,
נכנסים לבור המים האחרון שתכננו למסלול ומשם נשאר לנו רק לרדת בנחל התלול למטה וסיימנו.
בערך חצי שעה ואנחנו באוטו, הכל טוב.
הבור מים היה אדיר! ומומלץ מאוד.
ממנו לתחילת הירידה זה כמה דקות של ריצה ואנחנו נמצאים על תחילת הנחל התלול
ומשם רואים את ים המלח מולנו עם תהום מלפנינו שממנה אנחנו אמורים לרדת.
אני מסתכל במפת הניווט בשעון, במסלול המוקלט ששלחו לי.
כשאני אומר מוקלט זה אומר שמישהו כבר עבר שם והקליט את ההליכה ככה שנוכל לצעוד
בדיוק באותו הציר שהוא הצליח.
אנחנו מגיעים לנקודה המדוייקת , אני מסתכל בשעון, מסתכל על הנחל והתהום,
מסתכל על הדרדרות ועל הקיר האנכי שאנחנו אמורים לרדת, אני מבין שמישהו כבר עשה את זה,
זה לא משהו דמיוני, עברו פה כמה חבר'ה כבר,
אני מסתכל על התהום ועל שום דרך אפשרית להליכה בלי לצנוח למטה,
ואני שואל את השותף "מה?! איך לעזאזל יורדים פה?!"
לא יודע אם אתם זוכרים, אבל סיפרתי לכם קודם שאני עושה הרבה שטויות,
אבל לפעמים אני עוצר ולפעמים נמנע לעשות דברים מסויימים.
פה היה המקרה הזה.
אמרתי זה כבר באמת מוגזם מידי.
אני מבין שעברו פה אבל הם עלו את זה ולא ירדו ועליה תמיד הרבה יותר קלה לטיפוס מאשר ירידה.
אין מצב שאנחנו יורדים את זה, זה מיותר, טיפשי ומסוכן מידי.
מה גם זה יקח לנו המון זמן כי אנחנו נצטרך לחשוב טוב איך ואיפה לרדת בכל מטר הליכה,
ויש לנו פה כמה קילומטרים טובים עד למטה, תעשו את החשבון.
אבל בעיקר פחדתי, לא ראיתי שום ציר הגיוני לעבור בלי להסתכן בצורה קיצונית ולסיים עם חילוץ מוסק.
כל עוד אני לא חייב, אין צורך.
הבעיה היא מאיפה יורדים? הרכב פה למטה.
אני פותח מפת ניווט, אני כבר לא ביחידה, מותר לי לפתוח מפה תוך כדי ניווט ואף אחד לא יפסול אותי.
אני מבין שאנחנו בבעיה.
אין שום ציר ירידה קרוב.
הכל זה במרחק כמה קילומטרים ארוכים לכל כיוון.
אנחנו נצטרך לרוץ כמה קילומטרים צפונה ואז לחזור אחרי הירידה דרומה לרכב.
בכל ריצה מתוכננת אחרת זה לא היה מטריד אותנו.
אנחנו רגילים לרוץ מרחקים ארוכים.
אבל כעת שעת בוקר מאוחרת מאוד ורגע לפני שעת צהריים.
אנחנו באמצע מאי במדבר, השמש גבוה מעלינו דופקת לנו בראש והמי שתייה שלנו על השליש האחרון.
לא תכננו להוסיף לעצמנו עוד 15 ק"מ נוספים לריצה ובטח לא בשעת צהריים בלב מדבר.
בלת"מ שכזה נשמע לכם מוכר?
אני מחליט לקחת החלטה מושכלת ולמזער נזקים ולהתקדם לירידה המסודרת
ולא לנסות להסתכן לרדת בכל מיני נחלים לא מוסדרים לאורך הדרך ולהסתכן בנפילה.
לרוץ אנחנו מכירים, אמנם חם לנו ואין הרבה מים אבל לפחות השבילים נוחים להתקדם.
בניגוד לצבא, פה אני להוט ומרגיש במשימה עם אקשן ובלת"מ, מגניב!
יוצאים לדרך.
הבעיה שתכננו בשעה הזו כבר להיות ברכב.
25 שנה עברו ואני עדיין מחכה להגיע למושבי הרכב.
אמנם זה רכב פרטי קצת יותר קטן מהטיולית והכסאות הרבה יותר נוחים,
אך הציפייה ותחשת הפינוק שאתה מסיים היא זהה.
לא לקחתי מספיק מיים לכזה מרחק.
זה כמובן תקלה מבצעית חמורה.
זה כמו בסרט בלאק הוק דאון שאחד הלוחמים צוחק על החבר שרצה לקחת ציוד לילה,
כשהם יוצאים בבוקר לפעילות ואומר לו שהם נכנסים ויוצאים תוך שעה
ומי שראה את הסרט יודע מה קרה.
גם כאן, אתה יוצא באמצע הקיץ ללב למדבר למסלול מאתגר שאתה יודע מראש
שהוא לא בטוח בצירים שאתה רוצה לרדת וייקח זמן,
המינימום זה לקחת אקסטרא מים.
אבל יהירות זה דבר בעייתי וזה כבר פאק שני שלי לריצה הזו אחרי הבעיה בירידה שלא צפינו.
הייתי חייב להכין תוכנית ב' למקרה שלא נצליח לרדת.
הרי זה תרחיש יותר מהגיוני שיקרה.
הסבירות שנצליח לרדת קטנה מהסבירות שניפול.
הייתי צריך לחשוב על זה.
התחלנו בתנועת נסיגה על שפת המצוק, אנחנו נכנסים כרגע למקרה הבלת"מ,
לרגע שאתה שניה מהטיולית ושולחים אותך לעוד עשרה קילומטרים בשממה בלי שום מידע.
הפעם היה לי מידע אבל זה לא עזר לי, רק ידעתי שנדפקנו והזמן משחק לרעתנו.
כל שעה שעוברת פה נהיה חם יותר, אנחנו מתעייפים יותר והמים נגמרים מהר מידי.
כאילו כל כוחותי אזלו ממני.
אם לפני רגע רצתי כמו שועל מדבר, עכשיו אני גורר רגליים בעייפות ובעיקר בחוסר חשק.
זה מדהים איך הנפש שלנו עובדת, כשהיא לא בענין, הכל נהיה קשה פי כמה מידות.
אני כבר עברתי את הקצה שלי.
אני עצבני וחסר סבלנות.
השותף שאיתי מזהה את זה ולא מציק, רק מתקדמים בשתיקה ביחד.
שנינו באותה הסירה, שנינו מבינים את הברוך ורק מנסים לשרוד את הסוף.
אני מיובש והראש כבר דופק לי בצורה קיצונית.
אני חייב לשתות מים והרבה.
אני כבר לא מרגיש טוב אבל מכיוון שאני לא רוצה לחכות עכשיו כמה שעות למסוק,
אני חייב להתקדם בחוסר החשק.
אני נכנס למצב הישרדותי.
זה הזמן להחזיק חזק כי מתישהו נגיע לסיום.
המים שלי נגמרו לחלוטין, גם מה שלקחתי מהשותף אזלו,
שנינו בלי מי שתיה לחלוטין ויש לנו עוד דרך לעשות.
עכשיו אנחנו באמת חייבים להגיע לסיום!
אני מרגיש שאני הרבה מעבר לקצה ומרגיש שהגוף שלי מתחיל לקרוס.
לא מזמן, כמה חודשים ספורים נפצעתי בפיצוץ המטען במילואים והגוף שלי לא חזק כבעבר.
אני מרגיש היטב את הראש, מסוחרר, חלש ועצבני שלא מוסיף לי כוחות.
אני מבין שאני חייב לצנן את הגוף איכשהו, אני בוער מחום ועוד רגע אגיע למצב בלתי הפיך.
אנחנו סוטים מהדרך שלנו ומוסיפים לעצמנו עוד מרחק בכוונה! רק כדי להגיע לגבים שהיינו בהם קודם.
הם במקביל אלינו וביחס למסלול נדרשת סטייה מהציר הלוך חזור בשביל להגיע אליהם,
אבל בהיעדר מי שתייה, החום הבלתי נסבל במדבר וזה שאני בוער, אני חייב להצטנן איכשהו.
בכוחות אחרונים אחנו מגיבים לגב הראשון שאנחנו נתקלים בו, קטנציק עם יתושים מעליו,
הכי לא מפתה שיש ובכל ריצה אחרת הייתי חולף על פניו אבל עכשיו זה הדבר הכי מרענן ומפנק שיש.
ככה שני אנשים בוגרים בגב מים קטנציק בלב מדבר בשעת צהריים מאוחרת,
צפופים כמו באמבט קטן אבל מתמודדים ונושמים לרווחה לכמה דקות עם צנינות המים הקרים.
הגב הזה ממש הציל אותי,
הוא הוריד לי את טמפרטורת בגוף משמועתית ונתן לי עוד קצת אחוזי סוללה
כדי לצלוח את המשך הירידה למטה.
זה אולי נשמע לכם דרמטי ומוגזם, אבל לא, באמת שהייתי מעבר לקצה שלי.
כבר לא הרגשתי טוב בשום צורה, אני באמת חייב להגיע לרכב במהירות.
אחרי זמן רב מידי הגענו לשיא הגובה ולשביל הירידה המסומן המיוחל.
מרחוק אנחנו רואים טנדר באמצע השטח עומד ומתצפת.
הדבר האחרון שבא לי כעת זה לתת דין וחשבון לפקחים מאיפה באנו ולאן הולכים.
אני רואה שהגיפ לא עומד במקום שכל כך מותר לו,
אבל הרבה פעמים ראיתי פקחי טבע שחושבים שלהם מותר להרוס את הטבע מעצם תפקידם.
אנחנו מאגפים את הרכב כי אין לי את האנרגיות או הרצון להתעסק עם אף אחד כרגע,
למרות שכשחלפנו על פניהם ראינו שזה סתם שני אנשים מוזרים שלא ברור מה מעשיהם שם.
אנחנו מתחילים בירידה הסופית מטה.
כמה חיכיתי לשביל המסודר הזה.
עכשיו אתם חושבים שמפה זה קל, אבל לא, השביל מאוד טכני, דרדרות וסלעים,
שיפוע חד והרבה מדרגות סלע.
אבל השביל מסומן ואנחנו יורדים בחדות למטה למרות שהשביל ממש לא מתוחזק
ונראה שהרבה זמן לא עברו שם.
כשהגענו לכביש המיוחל אמרנו אחד לשני שהיה לנו המון מזל
שהחלטנו שלא לרדת בנחל הראשון עם המצוק.
אם בירידה הלכאורה מסודרת לקח לנו הרבה זמן, מה היה קורה אם היינו יורדים שם,
בטח נצח.
כרגע נשאר לנו רק לחזור דרומה על הכביש עד לרכב.
פה זה אולי קל פיזית אבל אני לא מרגיש טוב וזה מרגיש לי כמו נצח.
אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר, אני באמת עומד להתעלף עוד רגע, אני בוער.
אנחנו מחליטים שהכי נכון לי לחכות בצד הדרך ולחכות שהשותף יביא את הרכב.
אני מוצא לי מערה פיצית שיש בה טיפת צל והולך לשבת שם.
אני כל כך לא מרגיש טוב שאני מנסה לשכב בפיסת צל הקטנטונת הזו,
אבל לא מצליח עם האבנים והסלעים
ומסתכל בציפייה שיגיע כבר הרכב הלבן שלנו לאסוף אותי.
כל רכב לבן שאני רואה באופק אני מנסה לפענח האם זה הרכב או לא ובכל פעם נשבר לי הלב מחדש.
זה לא לקח המון זמן, משער שלא יותר מעשרים דקות שהמתנתי
(מסתבר שהייתה עלייה בכביש שלקחה לו עוד זמן הליכה) אבל זה הרגיש לי נצח.
כל כך לא הרגשתי טוב שרק חיכיתי לריפודי המושב הזה.
לבסוף זה קרה, הוא הגיע.
בחוסר אנרגיות מושבע ובתשישות קיצונית עליתי כמו שאני לרכב,
בלי להחליף בגדים בלי התארגנות, ככה עם הוסט,
רק קח אותי לתחנת דלק הקרובה.
כמה שחיכיתי למושבי הרכב הזה אלוהים, 25 שנה.
לסיכומו של עניין ובמטרה שנלמד מהטעויות שלנו, כמה נקודות חשובות מהסיפור הזה.
בעוד שהסיפור הזה פתח לי את הפצעים מהשירות הצבאי, אי שם לפני 25 שנה,
הוא היה תקול מבסיסו וגם כאן שגיתי מספר פעמים שחשוב ללמוד מזה להבא.
אני חושב שבראש ובראשונה זה להכין את כל המקרים והתגובות שיכולים לקרות לך במסע מהסוג הזה.
לחשוב על המקרים ולטפל מבחינת התכנון בכל הליקויים האפשריים,
אם זה לקחת אקסטרה מים ואוכל
או לתכנן ציר חלופי למקרה שמשהו לא יסתדר.
חשוב להבין ולתכנן את הדרך שבא אתה מתכוון ללכת בה
ולדעת מתי לסגת כשזה לא תואם לתוכניות שלך.
ובסופו של דבר להתאים את התוכנית למזג האויר.
אפשר לצאת למדבר כשחם, אבל צריך לדעת לאיזה מרחק ולכמה זמן.
מקווה שסיפור המשל הזה החכים ועניין אתכם.
זה היה המסלול ששבר אותי 25 שנים אחרי.