אזכרות עושות לי שחור – יומן מסע

לשמיעת הפרק בספוטיפי

למען אלו שנשארו ולא בשביל אלו שהלכו

אף פעם לא הייתי איש של אזכרות.
אני מבין את הקטע אבל לא מתחבר כל כך.

זה לא מגיע מתוך חוסר אכפתיות, זלזול או כל דבר שלילי אחר,
פשוט כל הקונספט הזה, בצורתו הנוכחית פחות נוגע בי.
אבל תנו לי להסביר את עצמי.
כי זה כן מאורע חשוב לי, פשוט הפורמט קצת מוזר לי.

אם נודע על האמת, אני לא צריך יום בשביל לזכור,
אני זוכר באופן קבוע.
זה לא שאנחנו שוכחים 363 ימים בשנה
וביום הבודד הנוסף פתאום נזכרים.

אני זוכר, לפעמים זוכר יותר מידי,
לפעמים אתה רוצה לשכוח.
אבל בכלל, כל הקטע של הקברים פחות מדבר אלי,
חתיכת אבן דוממת שלא אומרת הרבה.

עוד פיסה דוממה שתישאר הרבה אחרינו
וסתם תתפוס מקום בארץ קטנה מידי מלכתחילה.

תחשבו על זה רגע,
תרוצו כמה דורות קדימה, מי יבוא לקבר הזה?
כמה מכם מבקרים את הסבא סבתא שלכם בקבר?
ואם כן, כמה מכם מבקרים את סבא רבא שלכם?

בואו נהייה אמיתיים, בלי קשר אלי,
תמיד מגיע הדור שכבר לא מבקרים בבית העלמין,
עוד חלקת קבר שלכאורה קדושה, תופסת מקום.
אני בכלל לעשות טקס ולבצע שריפה, הזיכרון הוא בתוכנו,
לא בבית העלמין מול כמה אבני שיש.

אני מבין שיש אנשים שיקראו את זה
והם אנשים מאמינים ואולי יכעסו,
אבל תזכרו שאיש באמונתו יחיה
ואני לא בא להכעיס רק אומר את דעתי.
אפשר להתווכח על הקדושה אבל אי אפשר לטעון שאני לא צודק
לגבי הביקור בבתי העלמין, ולא משנה מאיזו עדה או דת הגעתם,
מתישהו כבר לא מגיעים.

אבל אני משער שזה כמו נקודת איסוף מסוימת,
מקום להתקבץ ולהתאסף, כמו בית כנסת בשבת.

אבל קטונתי, אני מבין שזה עניין רגיש להרבה אנשים,
ושוב זה ברור לכולם שאחרי כמה דורות הקברים האלו
נותרים שוממים.
כי ככה זה גלגל החיים, אנחנו עמוסים מידי והחיים ממשיכים
ואלו שהלכו לא יחזרו, והחדשים שבאים אחריהם
כבר לא מכירים אותם מעבר לסיפורים.

אפילו לקבר של אבא שלי אני לא מתלהב להגיע באזכרות.
אני לא ילד רע, באמת שלא, או לפחות אני מקווה שלא,
אבל זאת לא הנקודה.
אני מגיע לאזכרות בעיקר בשביל מי שבחיים ולא בשביל מי שלא.

אני בא לכבד את אמא שלי, זה חשוב לה, חשוב לאחים ואחיות שלי,
אז אני מגיע אבל האמת היא שזה שקוף לי.

כלומר זה לא שקוף של חוסר אכפתיות, אלא של אני לא צריך להגיע לשם
בשביל לזכור, או להגיע לשם בשביל לפעול לזכרו.
בכל בוקר שאני קם אני מנסה להמשיך את דרכו של אבי,
להזכיר אותו בסיפורים ובעשייה שלי.
הוא נמצא בתוכי כל הזמן ולא רק ביום ספציפי אחד בשנה,
מול חתיכת שיש שלא אומרת לי הרבה.

אני אישית לא מרגיש יותר שייך אם אני בבית העלמין או בסלון ביתי
או באיזה הר נזכר בטיולים שאבא שלי לקח אותי כל השנים.

כשאני מגיע למקומות האלו, של בתי העלמין,
זה לוקח אותי למקומות לא חיוביים.
אני מתכנס למקום שחור ולא למקום של זיכרון ועשייה לזכר.
זה מכבה אותי.

ינואר 2025

ב- 20 לינואר 2025, נפצעתי במילואים ואיבדנו את אביתר בן יהודה, אביה ז"ל,
עוד בזירה עצמה.
ברביעי בפברואר 2025, עפר יונג, חייל שלי במילואים נפל בהיתקלות עם מחבלים.

יום הזיכרון של השנה הראשונה של שניהם קורה בימים אלו,
התאריך העברי של אביה כבר עבר אבל אני יותר איש של תאריכים לועזים.

אלו הימים שכולם מתאמים אזכרות, מפגשים לזכרם.
כל הרשתות החברתיות שלי סובבות סביבם.
התמונות והמילים עליהם תוקפים אותי מכל כיוון,
בכל מקום שאני מנסה לברוח אליו או להיכנס לאיזו הפוגה מהמוח הקודר שלי,
אם זה באינסטגרם, בפייסבוק או אפילו בהודעות וואטסאפ.
זה אופף אותי בכל פינה.

אני לא מרגיש שעברה שנה, מבחינתי האירועים האלו קרו אתמול,
אני לא צריך להיזכר, אני צריך לשכוח.
אני כל כך בתוך זה שאני לא מסוגל להביא את עצמי לחשוב
ולהגיע  למקום משכבם מבלי שזה יעיר אצלי שדים שאני מנסה להדוף
בכוח כל כך הרבה זמן מאז.

תראו, אני מבין שהעולם לא סובב סביבי, רחוק מכך וטוב שכך!
יותר מזה, אם אגיע או לא, זה לא באמת יזיז למישהו,
אני לא עניין או צד בנושא עד כמה שאני מרגיש חרא ומקושר אליהם.

אני לא מפסיק לחשוב, לשחזר, לשכתב את הימים ההם.
אני כל הזמן בדילמות של מה עשינו נכון ובעיקר….
מה לא עשינו נכון.

אני כל הזמן חושב איפה הייתי ואיפה הם היו,
מתי הם יחזרו אלינו, למרות שזה ברור שהם לא יחזרו לעולם.
הבעיה שזה כל כך חיי בתוכי, הם חיים בתוכי בכזאת חיות,
אז איך אני יכול להתקרב לאזכרה לזכרם?!

מבחינתי הם בכלל בחיים, זה בכלל סרט רע שאני תכף מתעורר
ממנו כמו כל שאר הסיוטים שיש לי מאז .
אני לא באמת מעכל ולא באמת מפנים.

כאילו אני כן מבין, אבל אני מנסה להדוף את התחושות האלו
כי זה כל כך כואב.

לגרד את הזיכרון מהמוח

הרבה זמן אני "בסרטים".
ככל שהתאריך הזה מתקרב ובא, תאריך ציון רשמי.
שנה שלמה, מאורע שצריך להזכיר, מאורע שצריך לעשות אזכרה,
מאורע שמחייה הכל שוב.

מצד אחד אני כל הזמן מדבר וכותב על אביה ועפר, על הקשר בנינו,
על הזיכרון, מספר עליהם מהצד שלי, זוכר ומזכיר לכולם אותם.
רץ עם הדגל שלהם ולפעמים זה מרגיש כאילו אפילו
אני מדבר עליהם יותר מידי.

אני אומר לעצמי "אחי, עברה שנה, פאקינג שנה עברה, יאללה תתקדם!
זה עצוב, עצובים אבל יאללה דפדף את זה כבר, אתה לא מעניין אף אחד.

אבל אני לא מצליח.
אני לא מצליח לדפדף, אני לא מצליח לשכוח,
ולצערי אני בטח לא מצליח לעבור הלאה.
ניסיתי, אני מבטיח לכם שניסיתי ואני עדיין מנסה!
כל בוקר אני מנסה ללא הצלחה.
אני לוקח כדורים כמו נרקומן רק כדי לשכוח ולהתקדם אבל לא מצליח.

ונשאלת השאלה הכואבת, או לפחות זאת השאלה שעולה בראשי,
אם אני מדבר וכותב עליהם כל כך הרבה, למה דווקא ביום הזיכרון שלהם
אני נעלם ולא מגיע, מה זו הצביעות הזו?

כאילו אם אתה כזה כואב את לכתם, היה מתבקש שתגיע לאזכרות ותכבד
את אלו שהם השאירו מאחור לא?
אבל אני לא מסוגל.

אני לא צריך יום כדי לזכור, אני צריך לשכוח.
אני כל הזמן זוכר, בא לי לגרד חלקים מהמוח שישכח קצת.
למה אני שוכח מה שאשתי אמרה לי לפני עשר דקות
ודווקא את הפרצוף המת שלו אני לא מצליח לגרד מהראש שלי?!

איך אני יכול להגיע לקבר כשזה כל כך חי בתוכי?

אני כל הזמן כועס על עצמי בהקשר הזה.
מה אני צבוע? כאילו אני מדבר עליהם כל כך הרבה אבל המינימום של להגיע
לאזכרה אתה לא מסוגל?!

אבל כמו שאמרתי לכם קודם לכן,
אני יודע שהעולם לא סובב סביבי ובתכלס אף אחד לא ישאל באזכרה
איפה קובי ולמה הוא לא הגיע.
זה לא ברמה שיבינו, זה ברמה שאני בכלל לא צד בעניין.
הסרטים והלבטים שלי זה בכלל רק בראשי,
אני לא באמת מעניין אף אחד,
אבל כן היה לי חשוב לציין את זה גם אם אף אחד לא יקרא את זה.

זה חשוב לעצמי, לפרוק את זה מעלי ולנסות לקבל את עצמי
ואולי קצת להיות פחות קשה עם עצמי.
להבין ולקבל שזה בסדר והגיוני להימנע מהדברים שעושים לך רע.

הימנעות

זה דבר ידוע שבכל אספקט של פוסט טראומה, או בכלל בטראומה כלשהי,
אנחנו נמנעים הרבה.
יש דברים שמחזירים אותנו למקומות לא טובים, זיכרונות, מקומות, ריחות,
רעשים, כלאחד איך שזה בא לו אבל דברים שלוקחים אותנו למקום רע
של אותו המקרה.
בגלל זה אנחנו נמנעים הרבה.

מאז אותו אירוע אני בקושי יוצא מהבית.
אני יודע שלפי האינסטגרם שלי זה נראה כאילו אני רק מטייל,
אבל אל תאמינו אף פעם לרשתות חברתיות, זה הכל פייק ולא נכון.
הרשתות החברתיות זה סתם כלי בידור, כמו כל תכנית טלוויזיה,
לא הכל משודר בלייב ולא רואים את המאחורי הקלעים.

בשבוע שעבר הבת הבכורה שלי הלכה לצילומים בתור הקהל
בתוכנית הכוכב הבא.
התרגשות רבה ניכרה בבית.
אחרי הכל פעם ראשונה שהולכת לצפות בתוכנית טלוויזיה כקהל.
אחרי שחזרה אמרה שהיה נחמד לפעמים אבל בחיים לא תחזור לשם,
היה מעייף, מעצבן, הכריחו אותם למחוא כפיים ולשרוק בוז על פי פקודה
ולא על פי תחושה, כל טייק שם לקח כמה פעמים כי הכוכבים התבלבלו
בשורות או צחקו וזה היה לשמוע כמו תקליט שבור.

לי זה היה מעולה לשמוע את זה כי זה אחלה שיעור בשבילה
להבין מה אמיתי ומה פייק,
להבין שמה שרואים ברשתות זה לא אמת.
למרות שאנשים עדיין חושבים ככה.
כולם חושבים שכולם חיים במקסימום לפי האינסטא או הפייסבוק.
המציאות זה מה שקורה אחרי שמכבים את המצלמה.

אצלי למשל הטיולים שאני מפרסם ברשתות לא נתפסות אצלי כטיול.
מאז אותו אירוע "הטיולים" האלו נתפסים אצלי כפעולה צבאית,
משימה עם יעדים, איסוף נקודות, ניווט, התמודדות עם מקרים ותגובות
כשמשהו לא מסתדר, קיצוניות וללכת על הקצה עם לקיחת צעדים
מסוכנים, דברים שאח"כ אתם רואים ברשתות ושואלים
"למה הוא הוא עושה את זה?!"
אז הנה חלקיק מהלמה, למה לעשות את זה.
ושלא תחשבו שזה בשבילכם או למען לייק כזו או אחר
למרות שלייקים זה החיים לא?

אז אני בקושי יוצא מהבית.
גם כשאני יוצא זה עולה לי בבריאות, תרתי משמע.

כל יציאה מהבית באה עם מחיר פיזי ונפשי.
אני בכלל לא מדבר פגישה עם אנשים או תקשורת בין אישית,
זה אני אפילו לא מסוגל להתקרב.
אני מעדיף לדקור לעצמי קרחון בעין מאשר לפתח שיחה בטלפון
או פרונטלית.

כעס

אני כועס.
אני כועס על עצמי מאוד.
אני לא כועס כמו שתחשבו.
זה לא כעס על התפקוד שלי באירוע שבו נפצעתי
כמו שמתבקש בפציעות מהסוג הזה.
שם אני דווקא לא כל כך כועס על עצמי.
טוב, אולי קצת על זה שהסכמתי בכלל לצאת לפעולה המיותרת הזו,
למרות שהרגשתי את זה בעצמות שלי שמשהו רע הולך לקרות.

ראיתי והרגשתי שאנחנו נכנסים לא בהגנה המירבית כפי שמתבקש,
ואפילו הרמתי דגל ושאלתי על החוסר הזה כמה דקות לפני שנכנסנו.
זה לא משהו שהתעלמתי ממנו.
אבל כן ויתרתי לעצמי, פחדתי לעשות בושות.
כתבתי פרק שלם על הנושא הזה ואעלה אותו בקרוב.

פחדתי לעשות בושות.
אמרו לי כמו תמיד בצה"ל " זה מה יש ועם זה ננצח"

אבל אתם יודעים מה?!
לא ניצחנו!
הפסדנו!
הפסדנו ממש!
ואני מנסה לשמור על שפה נקייה,
אבל זה זועם בתוכי.
לא ניצחנו, הפסדנו!

אל תגידו את זה לאלו שנפלו בקרב שזה מה שיש.
שבגלל זה מה שיש הם נפלו.
הם יכלו לא ליפול אם היה.
אם היו משקיעים עוד קצת, אם היו מקשיבים לחיילים בקצה
על הליקויים והחוסרים, אם לא היו משלימים עם כל תקלה קטנה.

ובטח ובטח אל תגידו את זה לי!
מאז אני רק סובל ולא מצליח לחזור לשגרה בכלל, זה מה שיש.

באירוע עצמו דווקא תפקדתי טוב.
למרות כל המצב ואיך שהייתי, והעובדה שעפתי באוויר מפיצוץ
מטען חבלה של 50 ק"ג, הצלחתי לתפעל ולא להיות בשוק.

אז אני לא כועס על עצמי, אני כן כועס על אחרים.
או יותר נכון לומר אני רותח על אחרים.
אבל זה המצב ועם זה נתמודד לא? זה מה שאומרים?
כמו בצה"ל, זה מה שיש ועם זה נתמודד, אז גם כאן,
זה המצב ועם זה נתמודד לא?

אבל אני כן כועס על עצמי, מאוד.
אני כועס שאני מרגיש ככה.
אני כועס של עצמי שאני חושב בצורה הזו.

מאז האירוע אני מרגיש כאילו כולם עברו הלאה ורק אני
וכמה מקורבים להם נשארנו בחרא מאחור לבד.

אנשים המשיכו בחייהם, חזרו לעבודה, למשפחה, לטיולים, לשגרה המבורכת
והנעימה להם.
ואני, אני אדבר בשם עצמי, אני נשארתי מאחור,
עם כל החרא הזה שזה הביא איתו.

מה פתאום אחרי שנה הם נזכרו?!
פתאום אזכרה?
איפה הייתם כל השנה האחרונה הזו שאני לא מפסיק לקום עם זיעה בלילות.
שאני בוכה מכל דבר טפשי, שאני חוטף התקפי זעם,
או שובר דברים או בורח רק כי אני מפחד מאיך שאני אתנהג
או מהפחד שאעשה משהו פיזי למישהו ואני אגמור במעצר.

אני כועס על עצמי שאני חושב ככה.
מי נתן לי את הזכות לשפוט אותם ככה?!
מי כמוני יודע שלא תמיד מה שרואים זה המציאות.

מי אמר שזה שהם חזרו למשפחה ולעבודה, אומר שהם
חזרו גם בראשם.
זה שהם טסים לחו"ל, זה לא שונה ממני שהספקתי גם לטייל.
אולי הם כמוני? אולי הם בחו"ל אבל הכל נראה להם תפל וטיפשי
למרות שאתה מטייל במקומות הכי יפים בעולם?

אני כועס על עצמי שאני חושב ככה,
אבל אני לא מצליח להתנער מהמחשבה הזו.

אני לא מסוגל לראות אותם.
אני מרגיש שאם אני אבוא לקבר ואראה את כל האנשים,
רק ארצה לנער אותם ולצרוח עליהם, לשאול אותם איפה הם היו
עד היום?
איפה הם יהיו מחר אחרי שהאזכרה תגמר ויבוא יום המחר,
כי אני יודע איפה אני אהיה, אני אהיה עדיין באותו המצב הלא טוב.

מצד שני מה אני מצפה?
שהם ישבו כל היום מול הקברים?
שהם יבואו להחזיק לי את היד כל יום?
שיחפרו לי בשאלות איך אני?!
אני הרי שונא את השאלות האלו ומסנן את כל האנשים,
אז מה אני מצפה?!

זה שהם לא כתבו מלא פוסטים ברשתות החברתיות לזכרם,
לא אומר שהם לא כואבים את לכתם.

כאילו בוא, מי שם אותי לשופט או לתת מילה בנושא?
למה אני חושב שאני יותר חשוב מחבר ילדות שלהם, המשפחה
או כל קרוב אחר שלהם?!
מה כבר הייתי בשבילם?!
אני לא הייתי כזה חשוב להם כמו שאני חושב או כמו שאני מתאבל עליהם.
זה מטריף אותי המחשבות האלו!

למה אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות האלו ולהמשיך הלאה כבר?!

למה אני כועס על האחרים וחושב שהם המשיכו הלאה והשאירו אותי מאחור?
איך מתנתקים מהמחשבה השגויה הזו?

המטפל שלי אומר לי כל הזמן :
"אתה יודע כמה פעמים ביום אני שומע את המשפט הזה?"
שאנשים מרגישים שכולם המשיכו הלאה ורק הם נשארו מאחור.

מסתבר שזה דבר הגיוני כנראה.

זה אולי דבר הגיוני אבל בראשי זה לא נתפס,
אני תופס את עצמי כחרא של בן אדם שאני מאשים אותם בזה.

אני כועס על עצמי בגלל שאני כועס עליהם.
הם לא חייבים לי כלום, למה אני מצפה?!

אחי הביולוגי, כל הזמן אומר לי "אל תשכח שאנשים קוראים לאחרים גיבורים
למשך כמה דקות אבל אח"כ משאירים אותם לנגב לעצמם את התחת כל החיים לבד"

לצערי זה כל כך נכון.
אני רואה את זה בכל פינה.
גם ברשתות, כולם מגיבים לפוסטים ריקים על חיילים מתים,
או כאלו שחזרו בלי גפיים, שהם גיבורים ורגע אחרי הם בפוסט אחר,
מגיבים מילות שנאה על פוליטיקה או כל דבר אחר ואת הגיבור קטוע הרגליים
הם שכחו תוך מאית השנייה.
וגם אם לא מאית השנייה אז בטוח אחרי כמה דקות.

אפילו בני משפחה, הם לא יבואו לגלגל "לגיבור" את כיסא הגלגלים
כשהוא יצטרך.
הוא יישאר לבד אחרי שיתפוגג אבק הכוכבים.

אז נשאלת השאלה,
מה שווה כל הגיבורות הזו?!

יופי, אני גיבור כי יצאתי בלי לחשוב פעמיים ל – 200 ימי מילואים.
עליתי על ג'יפ הדמים למרות שהרגשתי שמשהו רע הולך לקרות
ויצאתי לפעולה הזו ששינתה את חיי לעד.
יופי, גיבור, מה זה עוזר לי?!

אני מעדיף להיות פחדן חי ונושם מאשר חתיכות ההרס
שחזרתי משם.

מה זה נותן שהילד בן ה – 19 הזה ששכב לידי
אחרי שהתפוצץ לחתיכות שהוא גיבור?
זה מקדם אותנו לאן שהוא? ניצחנו? נגמרו האויבים?
סתם עוד חייל הלך.

דרך התמודדות

יצא לי זועם, עצוב ומתסכל קצת,
אבל זו לא בהכרח הייתה כוונתי.

תראו, כשאני ניגש למקלדת, אני מגיע עם רעיון כללי,
או איזה מסר אני רוצה להעביר מהתחושות שמציפות אותי.

בד"כ עולות בי מחשובות ומתחילות להטריד אותי.

דברים שאני חושב עליהם, דברים שמפריעים לי,
כל מיני תהיות כמו שקורה לכולם אני משער.

אבל אצלי המחשבות האלו הולכות וחוזרות.
אם אלו מחשבות חזקות ומשמעותיות זה לא מפסיק להגיע
עד לנקודה שאני מחליט להתמודד עם זה ולכתוב ולהקליט את זה.

לספר את זה ולנסות להשאיר את זה מאחורי בשביל הדבר הבא.

אם אני לא מדבר עם אף אחד ולא מספר על ליבי, אז אולי לפחות
זה יעזור וישמש ככלי לשחרר מהנפש.

אני מגיע למקלדת עם רעיון כללי אבל בלי תוכנית מסודרת.
אני מתחיל ונותן פשוט למוח עם ההפרעות קשב הקשות שלו, לזרום.
אני נותן למוח להוביל ולתת את הטון לאן שהמשפטים והמילים לוקחים אותי.

אני זורם ובגלל זה לפעמים אני קצת חופר
או מדבר על נושא מסוים מכמה כיוונים.

זה כי המוח שלי לוקח אותי לטיולים.

הפעם זה הרעיון שימי האזכרות מתקרבים.
אני לא אחזור על מה שרשמתי קודם לכן, אבל אני בסרטים קשים מאוד.
אני לא מסוגל בכלל לחשוב להתקרב למקומות האלו,
לפגוש את האנשים הקרובים אליהם.

אני פוחד מזה פחת מוות, פחד תהומי אדיר של מה יקרה לי
או מה ארגיש אם אכנס לשם.
או כמו שהפסיכיאטר שלי אומר לי "אלו תאי טרור, לשם אני לא מתקרב".
כמובן הכוונה זה לא לאנשים או לדברים,
אלא לדברים שכשאתה עם פוסט טראומה אתה נמנע ולא מתקרב
לדברים מסוימים כי אתה חושש מתוצאות הרות גורל.

באותה הנשימה אני מרגיש חר#$ עם עצמי.
אחרי כל ההנצחה שאני עושה בשנה האחרונה
וכל הפוסטים והתוכן שאני מעלה בנושא, בסוף אני לא מגיע לאזכרה?

תראו, פתחתי ואמרתי שאזכרות זה לא בשבילי.
אני לא צריך חתיכת אבן או יום ספציפי בשביל לזכור או להזכיר,
אבל זה כן חשוב לאחרים.
בטח ובטח לאלו שנשארו בחיים.
אתה מגיע למענם ולא בשביל שאתה תזכור, אלא לכבד.

אבל מה עושים כשזה כל כך טעון וכואב?!

אמרתי קודם לכן.
העולם לא סובב סביבי והכאב שלי בימים האלו,
ככל שמתקרבים לימי האזכרה לא רלוונטיים.
אני לא העניין פה ואם אגיע או לא, זה לא ישנה לאף אחד.

אבל גם בשביל הסיכוי הקטנצ'יק שזה כן ישפיע על מישהו,
או יפגע במישהו שלא הגעתי, עושה לי רע ועצב עמוק.

אני לא באמת מבין מה זה אני מנסה לומר או להשיג כאן.
אני האישור של מי אני מבקש לקבל?
באמת שאני לא יודע.

אני רק יודע שאני לא מסוכל להתקרב למקום הזה.

אני לא מסוגל להתמודד עם הימים האלו ואני מתכנן
להתנתק לחלוטין רק כדי לא לראות ולא להרגיש,
לא לכאוב.

אני מרגיש צורך לספר ובעיקר לפרוק.

לנסות להיות פחות שיפוטי עם עצמי.

להסביר לעצמי שזה בסדר גם לא להגיע אם זה מגיע עם מחיר
כבד כל כך.

ובעיקר להגיד לעצמי לצאת מהסרט שאני חיי בו,
להבין שאני לא צד או עניין בנושא.

שהנוכחות שלי, תהיה כמו המצב שלי, שקופה.

מילות פרידה והתנצלות

אני כן רוצה לבקש סליחה.
לבקש סליחה מאביה (אביתר) ועפר.

אני מכוון אליהם כי זה אולי יותר קל לי,
ככה אני לא צריך להתמודד עם המשפחות, החברים,
המכרים וכל המסביב.
אני אדבר אליהם, ישירות כמו שאני עושה בשנה האחרונה.

אבל האמת היא שהם לא צריכים את ההתנצלות שלי.

הם יודעים, הם יודעים שלצערי לא שכחתי ולו לרגע אחד!

הם יודעים שזה שאני לא מגיע לקוביות השיש שלהם,

זה לא ישנה את הזיכרון שלי מהם ואת הכאב שלי בלכתם.

אני יודע, ואמרתי.
האזכרות זה לכבד את אלו שנשארו מאחור,
שהם ירגישו שאנשים לא שכחו אותם.

שהם ידעו שגם שאנשים המשיכו הלאה כמתבקש בחיים,
הזיכרון שלהם על הנופלים עדיין איתם ולא הלך לשום מקום.

לכן אני אתנצל על זה שאני לא מסוגל להיות נוכח פיזית.

אבל באותה הנשימה אדי שהם לא נשכחו ולא יישכחו!

הם פה איתנו, הזיכרון שלהם עדיין כאן.

יותר מכך, גם בעתיד, כשאני (אם) אצליח להתגבר על הטראומה
וקצת לחזור לשגרת חיים מתפקדת כמו שאני מאחל לעצמי בכל יום,
הם עדיין יהיו איתנו וילכו איתנו בכל יום ויום ולא רק ב – 20 לינואר
וברביעי לפברואר.

יהיה זכרם ברוך.